מצד אחד היא גדלה כטום בוי, אך מצד אחר היא רקדה, שרה ושיחקה בלהקת הנוער כרמלים. היא לא היתה מהבנות האלו שמבזבזות זמן וכסף בקניון, אבל כשרצתה ג’ינס חדש היא נשלחה על ידי הוריה לעבוד. בבית ספר ליאו באק זוכרים אותה המורים כתלמידה טובה מאוד אך גם כשטותניקית ללא תקנה, מהילדים השובבים האלו שכועסים עליהם אבל גם מחבקים אותם בחום. היה לה קשה לשבת בכיתה, להקשיב ולהכין שיעורים, ולבגרויות היא למדה רק יומיים לפני המבחנים.
זוהי רשף (דרגה מקבילה לסרן בצה”ל ולפקד במשטרה) לי-שי עמור, או-טו-טו בת 30, אשה פורצת דרך שעשתה לפני כחודש היסטוריה בשירותי הכבאות וההצלה כשהתמנתה לרמ”ד (ראש מדור) מבצעים של תחנת חיפה – התחנה הגדולה בארץ – תפקיד שמעולם לא שירתה בו אשה.
“יותר מזה”, אומרת עמור, “אני הראשונה שהגיעה מבחוץ לתחנת חיפה. זה מעולם לא קרה. מעולם לא הנחיתו לכאן מישהו שלא גדל בתחנה, ועוד אשה. זה די מורכב ולא פשוט מבחינת הצוות”.
שלא קידמו מישהו מהתחנה או כי את אשה?
“כי אני אשה וכי אני מבחוץ, אני לא לוחמת אש. עכשיו בואי למפקד תחנה שנמצא כבר 30 שנה בתפקיד ותגידי לא שמה שהוא עושה זה לא טוב ושמבחינה מקצועית עדיף אחרת. אז את קולטת את המבטים בהתחלה? והיה גם חשש שיסתכלו עלי ויגידו לי ‘לא הבנתי. מי את, מה את? תזכירי לי כמה זמן את פה, שעתיים?’. לא קל”.
אבל זה לא קרה.
“לא קרה, אבל הרגשתי את זה. אמנם לא הרבה, אבל הכרתי את התחושות האלה. בפועל כן כיבדו אותי והרגשתי שהקשיבו להמלצות שלי גם בשריפות וגם בשגרה. היתה לי קבלת פנים טובה”.
לעשות שינוי במערך ותיק כל כך לא מפחיד אותך?
“הכוונה שלי היא לא להיכנס לתפקיד, לקחת את כל מה שעשו עד עכשיו ולזרוק אותו לפח. עשו המון דברים טובים לפני, ואני לא בקטע של להרוס ולבנות אלא בקטע של לשפר. אני באה טבולה ראסה. אני באה חלקה. אני לא יודעת איך היה לפני, אני לא מכירה את המפקדים של פעם ומה הם עשו. אני לא נתונה לקיבעון של פעם כי אני באה עם משהו אחר ומשתדלת להביא את כל היתרונות שלי בפיקוד, בשיח עם אנשים, באינטראקציה ובסוף גם בעבודת מטה, בפקודות ובנוהלים כי זה חלק מהותי מאוד של התפקיד – לקחת את ההנחיות של הנציב ואת רוח המפקד ולהעביר אותם אל השטח. הכל שאלה של איך עושים את זה והכי חשוב וזה המפתח – שהם יבינו למה הם עושים את מה שהם עושים. במשרד שלי תלויים שלושה ציטוטים ובראשם ‘מי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך’. הכל אפשרי אם יש לך את הלמה כי הם גיבורים. הם עושים דברים מטורפים, פשוט גיבורים. המראות שהם רואים והריחות שהם מריחים הם לא דבר פשוט לעיכול, ואנשים לא תמיד מבינים עד כמה”.
לי-שי עמור בזמן תרגיל. "לא רציתי להיות פקידה" (צילום: שרון לייבל)
“זה מה שמנצח”
עמור נולדה לדורית וצביקה קריגר, בת זקונים רביעית. נוסף על כך יש לה אחות גדולה מנישואיו הראשונים של אביה ואחות נוספת, צעירה בת 16, שהיא ילדת אומנה שנאספה על ידי הוריה כשהיתה בת 8 בעקבות טרגדיה. המשפחה התוודעה לאותה ילדה מאז שהיתה תינוקת בת שלושה חודשים, כשעמור החלה לעשות לה ולאחיה הביולוגי בייביסיטר. גם האח גר אצלם שנתיים עד לגיוסו לצבא, ועד היום הם בקשר.
“כשאני מדברת על כך עולות לי דמעות”, היא משתפת, “יש לי הורים מדהימים, ואני באמת מתרגשת עכשיו כי הם משהו מיוחד. הלוואי שתהיה לי עשירית מיכולת הנתינה שלהם. כשאני נזכרת בילדות, בכל החגים, השבתות והארוחות המשפחתיות, השתתפו בהם לפחות 25 אנשים. אלה יכולים להיות משפחה שאין לה איפה לעשות חג, חיילים בודדים, קשישים עריריים, עוד מישהו שהם מאמצים, עוד זוג שאמא שלי קלטה שאין להם עם מי לעשות חג. זה מדהים – כל חג היינו פותחים בסבב היכרות. זה נשמע אבסורד אבל לי זה טבעי מאוד כי גדלתי לתוך זה. אמנם אנחנו חמישה ילדים, בעצם שישה, וזה סוג של פיצוי על זה שאנחנו אשכנזים-פולנים ושאין לנו משפחה גדולה”.
מעבר לאהבת הזולת ולעזרה הדדית, ההורים הנחילו לילדיהם את הפטריוטיות ואת אהבת המולדת. אביה היה לוחם מסווג בחיל המודיעין, ולה היה ברור איך השירות הצבאי שלה ייראה.
“זה נשמע כזה פלצני ולא אמיתי, אבל כך זה היה באמת”, מספרת עמור, “המקום הזה, התרומה הזו שאנחנו חייבים לתת כי אין מישהו אחר שיעשה זאת – זו הציונות וזו ההיסטוריה שלנו כעם היהודי. לא ראיתי משהו אחר. אני כטיפוס, בלי קשר למעטפת ומבלי חלילה לזלזל כי כל אחת כבודה במקומו מונח, לא הייתי מסוגלת להיות פקידה, אפילו לא מש”קית חינוך. אני צריכה להרגיש שאני עושה, שאני עובדת”.
אז מה עשית בצבא?
“איך שסיימתי תיכון עשיתי גיבוש לוחמות של שלושה ימים. גיבוש פיזי ומנטלי וגם מבחנים קוגניטיביים. סיימתי את הגיבוש וממש רציתי להגיע למג”ב, זה הרגיש לי הכי נכון, אבל אז שמעתי חיילת שמספרת על הנדסה קרבית ונדלקתי. היא לא באה למכור לנו סיפורים, אלא אמרה שאצלם עובדים קשה, אין הרבה יציאות הביתה ושזו חוויה מטורפת. בשורה התחתונה היא אמרה שאין שם הרבה אנשים, ולכן הם מחפשים רק את הטובים ביותר. בקיצור, אמרתי לעצמי שבא לי להיות במקום שהוא לא כזה כיף, מקום שלא קל בו”.
לא התלבטת לרגע?
“שלחו לי גם זימון לגיבוש חובלים וסיימתי אותו, כי אם לא, אמא שלי היתה הורגת אותי. בסוף הגיבוש שולחים את מי שסיים לשיט בסטי”ל, עם ברכות ועם שמפניה, ואז אמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת להיות תקועה במקום הקטן והסגור הזה. על אפה וחמתה של אמי שהתאכזבה מאוד לא הלכתי לקורס חובלים, כי לא הרגשתי שיהיה לי טוב. אני צריכה את השטח, את המרחב, ולעשות 28 יום בים בקורס חובלים זה לא בשבילי. די התבאסו עלי בצבא על זה שתפסתי תקן ואפילו קצת הפחידו אותי שזה יתנקם בי. יצאתי משם, התקשרתי להורים, וגם הם לא ממש עודדו. הרגשתי שהם כעסו עלי במשך תקופה, והחלטתי שבכל זאת אהיה לוחמת. לבסוף קיבלתי תמיכה מלאה מהבחירה והתגייסתי להנדסה קרבית”.
איך היה?
“מדהים. אני ממליצה על זה לכל אחת שיכולה. עשיתי טירונות בבהל”ץ (בית הספר להנדסה קרבית; ח”ה). היינו שמונה בנות ו־35 בנים במחלקה, ועד היום אנחנו חבורה מטורפת ובקשר”.
איזה תפקיד עשית אחרי הטירונות?
“סיימנו מסלול ותוך כדי כך תפסנו קו. אחר כך יצאתי לקורס מ”כים והייתי מ”כית במשך שמונה חודשים של אלו שהתגייסו במחזור אחרי. יצאתי לקורס קצינים והייתי מפקדת מחלקה של טירונים. בפעם הראשונה נתנו לי להיות מ”מ של בנות, וחששתי מזה מאוד. אחר כך עלינו לפלוגה המבצעית, למה שנקרא הרובאית, ואז כבר פיקדתי רק על בנים בתפקיד סמ”פ. הייתי שם כמעט שנה, ואז התחילו לי כאבי גב וגילו לי שתי פריצות דיסק, כך שלא יכולתי להמשיך בגדוד עם כל המסעות, האפוד הקרמי, הווסט, הקסדות והשטח. הייתי צריכה קצת מנוחה, אז עברתי להיות קצינת הדרכה, שזה לא באמת הדרכה, אלא יותר אימונים של כל יחידת מערך האב”כ (אטומי, ביולוגי, כימי; ח”ה). אחרי זה עברתי להיות מד”רית (מדריכה ראשית; ח”ה) של בית הספר, שזה כמו קצין אג”ם. אחר כך הייתי סגנית קצין אג”ם בבהל”ץ, שהוא בית ספר מפלצת. יש שם כמה אלפי חיילים בטירונות, בהכשרות, באימונים ובהדרכות – כל הקורסים נערכים שם. בתפקיד האחרון שלי בצבא הייתי קצינת בטיחות ביחידת יהלום, שהיא הסיירת של הנדסה קרבית. זו היתה הפעם הראשונה שבה בחורה עשתה את התפקיד הזה”.
איך קיבלו אותך?
“לא לכולם זה עובר, וזה לא היה להם פשוט לקבל את זה. לא אשכח בחיים שלי את היום הראשון שבו הייתי מ”כית בפועל. כולה ילדה בת 19. לפני שהם הלכו לישון נכנסתי לאחד מהחדרים, וכולם היו אמורים להיות ליד המיטות. נכנסתי עם כובע דיסטנס ועם נשק ודיברתי בקול סמכותי וגברי. ביקשתי מאחד מהחיילים להרים פחית שתייה שהיתה ליד המיטה שלו ולזרוק אותה לפח כי אנחנו שומרים על חדרים נקיים. הוא הסתכל ואמר לי ‘אני לא מתכוון לעשות את זה’. ביום הראשון שלי כמ”כית! אמרתי ‘מה זה? שמעתי טוב?’, והוא המשיך לומר לי ליד כולם שהוא לא מתכוון לעשות את זה. שאלתי למה והוא ענה שבגלל שאני בחורה ואצלו בבית לא מקשיבים לבנות. הזוי. לא ידעתי מה לעשות באותו רגע. כולם היו בדממה, הסתכלו עלי וחיכו לראות מה הולך לקרות, ואני ידעתי שבוחנים כל תנועה שלי. חייכתי אליו ואמרתי לו שזה בסדר, ותוך כדי כך חשבתי מה אני הולכת לעשות”.
ואיך זה הסתיים?
“אמרתי לו שבשבת הקרובה, כשהוא יישאר לבד במחלקה אחרי שכל החברים שלו ייצאו הביתה, הוא יבין שאולי עדיף להקשיב לבנות. הסתובבתי ויצאתי. בפלוגה הזו לא נתקלתי יותר בהתנגדויות, אבל לאורך כל השירות את מרגישה את זה קורה, בין אם את מ”כית או סמ”פ, כולם בוחנים אותך כדי להבין איפה את חלשה. אני חושבת שעצם זה שכל כך לא האמינו בי, שחשבו שאכשל בגלל שאני בחורה, זה נתן לי עוד יותר את הבוסט – קודם כל להוכיח לכולם שאפשר ושאני יכולה להיות טובה כמוהם אם לא יותר, ולא לתת להם להפיל אותי. אין סיכוי. גם כשהיו לי נקודות שבירה ומשברים – והיו – אף אחד לא ראה את זה. לא הרשיתי לעצמי להראות את זה. גם ברגע ההוא, שבו הילד הזה אמר לי שהוא לא מקשיב לבנות. בא לי למות. אני זוכרת שיצאתי מחויכת, אבל הלכתי למגורי הסגל, נכנסתי לשירותים, נעלתי את הדלת והתחלתי לפרוק. הלכתי לאחד מהמפקדים ולמרות שהייתי טעונה מאוד לא הראיתי לו חולשה, בכי, פחד או חשש. סיפרתי לו מה קרה ותגובתו היתה ‘יו, איזה גבר!’. הייתי בהלם. ברגע כזה את רק רוצה ללכת למקום שבו יחבקו אותך”.
ומצאת נחמה?
“היו הרבה מפקדים שהאמינו ותמכו, כי אם לא, בחיים לא הייתי מסוגלת להמשיך להתקדם. גם כשהלכתי להיות סמ”פ בפלוגה המבצעית הייתי הבת הראשונה בתפקיד הזה. היו נשים, אחת או שתיים במסלול, אבל מעולם לא בפלוגה המבצעית שממש צריכה לתפוס גזרה. התמודדתי על התפקיד עם עוד שלושה או ארבעה מפקדי מחלקות שהיו בדרגה שלי ובוותק שלי, טובים לא פחות ובאמת ראויים, אבל בסוף אני זו שקיבלתי את התפקיד והגברים לא הצליחו לבלוע ולעכל את זה. אבל זה מה שגרם לי להיות יותר טובה. אני לא הכי טובה, אני אולי אפילו פחות טובה מהרבה אחרים, אבל עצם זה שיש לך את הטריגר ואת פשוט לא מוותרת – זה מה שמנצח”.
לי-שי עמור. "אצלנו כל יום זו מלחמה" (צילום: שרון לייבל)
רוצים להישאר מעודכנים?
“ממש דגדג לי”
במהלך השירות הצבאי סיימה עמור תואר ראשון, התחתנה עם רועי שהיה מדריך שלה בצופים כשהיתה בת 8, ובמהלך תפקידה האחרון כקצינת בטיחות היא נכנסה להיריון, ועד סוף החודש התשיעי עשתה חמשושים עם אפטר אחד אחר הצהריים במהלך השבוע. ככה זה ביחידה סגורה וככה זה כשאת מורעלת צבא.
“ילדתי את הבת הבכורה שלי בשבוע ה־41”, היא מתארת את שעבר עליה, “כלומר שבועיים לאחר המועד המשוער. סחבתי עד הסוף. מפקד היחידה אמר לי להרגיע את בעלי, כי איך שיש לי ירידת מים הוא מפעיל צ’קלקה ודוהר איתי לחדר הלידה עד שבעלי יבוא להחליף אותו. נשארתי בבסיס עד שבוע לפני הלידה. הייתי נכנסת להתקלח עם בטן היריונית ביחד עם ילדות בנות 18 וישנה על מיטת ברזל. זה דווקא היה טוב, זה לא נתן לי לשקוע לתוך הקווצ’יות שיש בהיריון ראשון, וגם הלידה היתה קלה. ילדתי את עומר לפני שלוש שנים וארבעה חודשים, ואחרי עשר שנים רציתי לעזוב את הצבא”.
ידעת לאן מועדות פנייך?
“לא ממש. רגע לפני הלידה היתה לנו שריפה בבסיס. אין לדעת מה יוליד יום, הכל זה גורל מטורף. השריפה היתה בלילה שבין שבת לראשון, שריפה גדולה מאוד. הגיעו שש כבאיות. נשרפו שלושה מחסנים, וכשהגעתי בבוקר התחלנו לעשות תחקיר על האירוע – ראיינו אנשים, צילמנו תמונות וערכנו הכל בחוברת מסודרת. אבל בגלל שבאירוע השתתף גורם נוסף – מכבי אש, ובחיים לפני זה לא ראיתי כבאי – רציתי לבדוק איתם מה היה. כשמכבי אש מגיעים לאירוע ומסיימים, הם לא משאירים לך פתק ‘היינו פה’. הם מסיימים והולכים בלי להשאיר פרטים, בלי שם ליצירת קשר, כלום”.
אחרי זה מגיע החיוב בדואר.
“נכון. בקיצור התקשרתי ל־102 והפנו אותי לקצין שהיה סגן מפקד המשמרת באותו האירוע, והוא זה שהגיע עם כל הצוותים. אמרתי לו שאני רוצה לעשות תחקיר ולשמוע את הצד שלהם לאירוע. הוא בדיוק סיים משמרת של 24 שעות ויצא ל־48 שעות בבית, אבל הזמין אותי לשמוע את התחקיר שלהם. הגעתי לשם, מדדה בגלל ההיריון, והצגתי את הצד שלנו. סיימנו, והוא שאל אם הייתי פעם בתחנת כיבוי. וואלה, אף פעם לא הייתי. הוא עשה לי סיור בתחנה ואמרתי לעצמי ‘איזו דפוקה, מה הלכת להיות לוחמת בצבא? היית באה להיות לוחמת אש’. הכל נראה לי מדהים וכבר ידעתי שאני רוצה לעזוב את הצבא, אבל אז הסתכלתי למטה, ראיתי את הבטן הגדולה וחשבתי איך אוכל עכשיו להיות לוחמת אש. זה קורס ארוך בתנאי פנימייה, פשוט לא ריאלי”.
זה דגדג לך?
“ממש דגדג לי. ממש ממש. לא רציתי להיות פקידה ובטח שלא יכולתי להיות לוחמת אש, אז לא היה שווה לי להגיע לשם. מה, סתם להגיד שאני במכבי אש בגלל הפוזה, הרי אני יודעת שזה לא מחזיק מים. אבל זה ישב לי איפשהו מאחורה בתת מודע. רגע לפני סיום חופשת הלידה הגעתי לבסיס והודעתי שאני רוצה לעזוב. המפקד שלי שאל אותי מה אני הולכת לעשות, ולא היה לי מושג. הוא הציע לי לא להשתחרר עדיין ותוך כדי לחפש עבודה. הוא הבטיח לתת לי את האפשרות לצאת בכל פעם שיהיה לי ריאיון עבודה, וברגע שאמצא משהו הוא יעשה הכל כדי שאשתחרר מיידית. כמובן שביקשתי להפסיק לעשות חמשושים, וכל יום נסעתי מחיפה לפתח תקוה. בעלי אמר לי שעד שלא אשתחרר לא אצליח למצוא משהו אחר, כי אני כזאת טוטאלית, אני תמיד כולי בתוך התפקיד, סוג של מלכודת דבש. התחלתי לחפש עבודה אבל לא בצורה אינטנסיבית, ושום דבר לא קרץ לי באמת. ואז נזכרתי במכבי האש. דיברתי עם אותו הקצין כדי לבדוק אם יש משהו בשבילי, ובדיוק נפתח תפקיד. הגשתי מועמדות וככה נכנסתי למערכת”.
איזה תפקיד?
“הייתי קצינת שטח סיוע אווירי בטייסת הכיבוי, שהיא טייסת יחסית חדשה שהוקמה אחרי אסון הכרמל על שמו של אלעד ריבן”.
את עונדת את הצמיד לזכרו.
“בזכותו של אלעד ז"ל אנחנו פה. נכנסתי למכבי אש בדיוק לפני שנתיים, והתפקיד שלי בטייסת היה מדהים. האנשים שם הם מדהימים, זו ממש משפחה”.
מה זה אומר קצינת שטח סיוע אווירי?
“זה אומר שאני אחראית על המחוז, על מטוסי כיבוי ועל מסוקים של המשטרה לתצפית. זה אומר שאני אחראית על תא השטח במחוז חוף – מחדרה ועד עכו – כולל תחנת חיפה. כל אירוע בשטח הזה שנדרשים בו מטוסים, אני אחראית להגיע, להכווין, להחליט כמה מטוסים יעלו לאוויר, עם איזה חומר הם יגיעו, איפה הם יבצעו את ההטלה וכו’. זו עבודה אינטנסיבית מאוד, גם בשוטף, עם כל התרגילים והתחקירים. זה סוג של יועץ למפקד השריפה, וזה לא היה פשוט בהתחלה. סיימתי את התפקיד שם אחרי כמעט שנתיים עם סוג של דיסוננס. רציתי לעזוב אבל לא רציתי ללכת”.
אז למה כן עזבת?
“רציתי לגשת למכרז לתפקיד רמ”ד מבצעים בתחנת חיפה, אבל היה לי קשה לעזוב את הטייסת כי אהבתי מאוד את התפקיד ואת האנשים. אבל זו היתה הזדמנות בשבילי כי ידעתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, מתי בפעם הבאה תהיה לי הזדמנות כזו? זה תפקיד עם אתגר מטורף. עזבתי את החממה של הטייסת, שכבר עברתי בה שריפות גדולות, אנשים הכירו אותי וביססתי את עצמי מחדש. זה הרי החשש הגדול של כל מי שיוצא מהצבא אחרי כל כך הרבה שנים. בצבא הייתי שם דבר, לכל מקום שהגעתי אליו כולם ידעו מי אני, ופתאום זו מערכת חדשה ואני צריכה להוכיח את עצמי מאפס כי אין לי את ההיסטוריה ואת האנשים שהכירו אותי בתפקידים השונים ויכולים להעיד עלי”.
הצבא וכיבוי האש הם שונים?
“בוודאי שזה אחרת, אבל כל גוף והקסם שלו. טוב לי מאוד במקום שבו אני נמצאת, אני נהנית מאוד”.
על כמה אנשים גברת במכרז הזה?
“ניגשו אליו 29 מתמודדים, זה היה מכרז חיצוני ולא הכרתי אותם”.
לקחת בהליכה?
“אני לא יודעת. באתי ממקום אחר כי לא הייתי לחוצה על התפקיד. אם לקחתי – מעולה, אם לא – גם מעולה. הנקודה הכי טובה למעבר בין תפקידים היא כשטוב לך, כשאת פורשת בשיא, כשאת לא מחכה לדעיכה ומחפשת רק לברוח ואז את נורא לחוצה על התפקיד הבא. אני לא הייתי שם. האתגר מבחינתי היה להגיע לתחנת חיפה שהיא הכי גדולה בארץ, וזה עדיין אתגר מבחינתי. קבלת הפנים היתה מדהימה, הרבה מעל המצופה. זו התחנה הכי מורכבת בארץ כי היא תחנה אזורית שמופקדת על עשר תחנות ויש לה המון נדבכים כי בתחום שלה הכבאים נדרשים לתת את המענה הכי טוב. יש פה רבי קומות ובתים צמודי קרקע, חניונים תת קרקעיים, הכרמלית, רכבות, רכבל, נמל, מפעלים תעשייתיים עם חומרים מסוכנים, שטחים פתוחים ויערות, ואין את כל אלה במחוזות האחרים. היום אני יכולה להעיד שלוחמי האש הכי טובים בארץ נמצאים בחיפה. באמת. יש פה משהו מיוחד כי הם חייבים להיות טובים בהכל”.
הקסדה של לי-שי עמור. "נכנסתי למכבי אש בדיוק לפני שנתיים"
“אני לא חיה בסרט”
עמור היא ההוכחה לכך שאין דבר שעומד בפני המטרה. במהלך תפקידה בטייסת היא נכנסה שוב להיריון, ולפני שנה וחודשיים היא ילדה את תובל, וגם איתו היא סחבה עד הסוף. לטענתה, ללא התמיכה של בעלה והמעטפת של הוריה, אחיותיה, הוריו ואפילו סבתא וסבא שלו, היא לא היתה מצליחה לעשות דבר ולהגיע לאן שהגיעה.
“בעלי עובד בעבודה אינטנסיבית ובשעות די קיצוניות, וגם אני עובדת בעבודה אינטנסיבית שהיא לא צפויה”, היא אומרת, “החירום של כולם זה היומיום שלנו. אין לנו היערכות למלחמה כי אצלנו כל יום זו מלחמה, ולעתים כמה פעמים ביום. היו לי לא מעט מקרים שבהם הייתי צריכה לאסוף את הילדים בשעה 17:00, וחצי שעה לפני כן הזניקו אותי לאירוע. כל המשפחה התייצבה לעזרה בהתראה של אפס זמן. הם תמיד נמצאים שם, בכל שעה משעות היום והלילה. זה חלק מהותי בהצלחה שלי, ובלעדיהם לא יכולתי לממש את הייעוד שלי. כולם מבינים את האחריות הזו ואת השליחות. זה כל כך לא מובן מאליו”.
התפקיד הנוכחי הוא לא משרדי?
“זה שילוב. לא בא לי להיות רק בשטח. כדי להיות בנקודה משפיעה, להוביל שינוי, להביא משהו רענן מעצמך ושהיוזמות שלך יתקבלו, צריך לגעת באנשים, ולכן אי אפשר להיות רק בשטח. מנגד, לא רציתי להיות במגדל השן שם למעלה, לעשות רק עבודה משרדית בפלורוסנטים, אז חשוב לי לעשות משהו משולב. מבצעים הם הלב הפועם של התחנה. הכל עובר דרך מבצעים, ואני הרמ”ד ומתחתי יש קצין הדרכה שהוא גם לוחם אש”.
חסר לך שאת לא לוחמת אש?
“בוודאי, אבל אני לא מאמינה שאעשה את זה. לא בא לי להיעלם מהבית. השתחררתי מהצבא כי לא רציתי לעבוד קשה עכשיו כדי שתהיה לי דרך לממן את הפסיכולוג של הילדים שלי כשהם יגיעו לגיל 16. בגלל זה השתחררתי. אז עכשיו לעשות קורס כזה ארוך זה לא יקרה כי בעלי חשוב לי מאוד וגם הילדים חשובים לי מאוד. אני יודעת שאוכל להשלים ידע, ויחד עם זאת אני יודעת שלעולם לא אהיה בעלת ניסיון כמו אותו לוחם אש בשטח. לעולם לא אהיה באותה הרמה, אבל אני בשאיפה ללמוד ולהביא בסוף את הראש השונה שלי, את הדברים האחרים”.
לסיום, מחר יצוין יום האשה הבין לאומי. כפורצת דרך, מה יש לך לומר לבנות מינך?
“זה אולי נשמע ככה, אבל לא זאת הסיבה שאני עושה את זה. אני לא עושה את מה שאני עושה מטעמים פמיניסטיים. אני לא חיה בשביל איזו מטרה של קידום נשים או שוויון מגדרי. אני לא שם. יש דברים שנשים לא יכולות לעשות וגברים כן, בדיוק כמו שיש דברים שגברים לא מסוגלים לעשות ונשים כן. אני לא חיה בסרט. בסופו של דבר אנחנו משלימים האחד את השני, אנחנו לא אותו דבר, אנחנו לא שווים, וזה טוב. אני לא באה לפרוץ דרך. אני לא אומרת לעצמי ‘איפה עדיין לא היתה אשה’ ולשם אני הולכת. אני באמת לא שם, המניעים שלי הם לא כאלה. זה לא מעניין אותי. אם זה עושה שירות למין הנשי אז נהדר, אבל אני לא אשרוף חזיות ואני לא נושאת הדגל. זה חשוב וזה מדהים, אבל זה לא מה שמניע אותי. הדברים שמניעים אותי הם ערכים, ציונות ותרומה”.
לי-שי עמור בזמן שריפה. "בזכותו של אלעד ריבן ז"ל אנחנו פה" (צילום: רמי סביר)
