לחם ושעשועים

לכוללללם יש רעיונות איך להפוך את חיפה לשווה יותר. לכולם יש רעיון כזה או אחר – זה רוצה להביא הייטק בקטע סאחי ויעשה אותנו מעצמה סופר מגה על חלל, הצהובה עפה על נמל תעופה שיהפוך אותנו לפוארטו באנוס של ישראל עם מדרגות נעות ומוחיטו (ואנחנו בכלל בקטע של ערק זחלאווי), וזה עם החליפות והפטרונים יהפוך אותנו למעצמת נדל"ן ענקית. וכן, גם אני ביניהם, זה שצועק את זה בהכי וולגרי ובוטה. אז אני הולך להביא לכם פילוספיה לפנים. לא בקטע של ז'רגון עברייני שאני אחד מחז"ליו וגם לא בז'אנר הסטלני שבו אתה בטוח שעלית על משהו אחרי שני ראשים רפואיים שקנית מסמוי בהדר. לא, אני שבטי. אני מאלה שיש להם חוכמת חיים ורחוב, אבל בואו שנייה נעשה כנות ונדבר דוגרי – אני נהייתי חכמולוג גדול מהיום שבו גיליתי את גוגל ואחר כך את הרשתות החברתיות ואז את המדיה הדיגיטלית. עד לפני כמה שנים לא ידעתי מה זה ויקיפדיה, אבל אני לא פראייר, לומד צ'יק צ'ק, והיום כבר משחק פאבג'י ויכול לכתוב תקצירים לנטפליקס. אז אני קורא פה ושם, צופה וגם משחיל הגיגים.

בתקופת השבט כל זה לא היה. גדלתי בחליסה בשנות ה־70 וה־80. לא מדיה ולא חברתי, בעיקר חס וחליסה. גדלתי בתוך קהילה תוססת אש, עם קצב חיים אחר, עם מערכת חוקים שונה ועם סולם ערכים הפוך (או סולם גנבים, כמו שקראנו לזה). תוסיפו לזה את הקושי הכלכלי שמשאיר אותך רק עם הבגדים לגופך ועם נעליים גדולות בשתי מידות כדי שיספיקו גם לשנה הבאה, ואם תרצה או לא תרצה – זה מאלץ אותך להתחבר לעצמך. כי זה רק אתה, הנעליים והבגדים. את מה שעושים היום בהודו אני צלחתי בגיל 8. נטל פרנסה של עשרה אחים, תקופת שפל בכלכלה הישראלית, גזענות וקיטוב עדתי בעם בכלל ובחיפה בפרט (שגם מבחינה גיאוגרפית מייצגת את העליונים של מעלה ואת התחתונים של מטה).

מי שזוכר את התקופה בטח מחייך עכשיו. היה שם שבט, מיקרוקוסמוס חיפאי גרעיני בחליסה, כמו טחינה גולמית בשמן גריזי נוזלת על ההר. השכונה שטועמת מהדר, שנשענת על הכרמל ושמותחת את גגותיה אל המפרץ. יהודים, מוסלמים ונוצרים. מרוקאים, מעט רומנים, רוסים, טורקים, מצרים, ובטוח שכחתי מישהו. התעסקנו כל היום במשהו, כי היה משהו. תמיד היה קצב בשיכונים – על גג המקלט, במועדון גולני הגיבורים. אמהות עבות בשר עם סלים שעולות משוק תלפיות, גברת עם כיסוי ראש מוסלמי עומדת בקידוש בתוך סלון צפוף של משפחת אמסלם. אבא שלי – אדם צדיק ודתי אדוק – יושב על נרגילה ומכבד את השייח' בחג הרמדאן, ילד חום קטן עם ארטיק שוקו קופיקו ענק שנוזל עליו. ארטיק קופיקו יש רק אצל נלו בחליסה.

הכל בשפע, בצבע, בריח ובצלילים, והכל חזק חזק והרבה הרבה, וקח עוד וקח אתך הביתה ותיזהר לא לבוא מחר. ותעשה משהו עם עצמך. לא היה דבר כזה משעמם. ילדים מנפחים בלונים מהאף וצועקים מתחת לחלון בצהריים של קיץ "מטיטה! מטיטטטטה!". לשאלתי "מה???" הם עונים "אתה בא לגנוב?". לא משנה מה, ממי ולמה. זה היה הבידור. מ־12:00 בצהריים, אחרי בית הספר, ועד 21:00 בערב. תשע שעות של התמחות ברזי החיים פריסטייל – יותר שעות מהלימודים (כולל ההפסקות), כאשר גם בבית הספר למדנו איך בונים כנופייה בחסות מערכת החינוך.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

היינו מומחים ברחוב וצמאים לבידור, למשמעות, לתשומת לב. רחוב יהודה לוי בימים קרים ליד בית הקירור עם קוביות הקרח הענקיות שגלשו שם היה מבחינתנו טיול לחרמון. לטיול של בית הספר לגן החיות לא לקחו אותנו. להורים לא היה כסף כי זה תמיד נפל על שבוע לפני ראש השנה או פסח. ותמיד המשפט הכואב הזה של אמא כשביקשנו כסף לטיול – "מענדיש פלוש, יא בניני", עם ליטוף עדין. ככל שהמילה בניני הסתלסלה והתארכה יותר, כך הרגשנו את הכאב ואת חוסר האונים שלה. "אין לי כסף, בני היקר". אבל היתה אהבה בקולה, גם כשלא היה לה מה לתת. אז גנבנו גור אריות מקרקס מדרנו והסתובבנו איתו ברחבי חיפה. אפילו הגענו עם זה לתוכנית "ערב חדש". אבל זה סיפור לפעם אחרת. זה היה דחף של ילד קטן לתוכן, לריגוש, ולגירוי, כדי שיהיה לו חומר לחלום עליו בלילה. זה החומר שבאמצעותו בונים עתיד.

לא התעסקנו בקושי, לא ביהודים-ערבים, לא בכסף ולא בפוסטים. תמיד היינו עסוקים בשמחות ובחגים. חגגנו כמעט כל יום – את החגים שלנו, של המוסלמים ושל הנוצרים, פלוס חגים ומועדים אזרחיים. מה היה משותף? הרבה אוכל – מאכלים ומטעמים במיקס שאין צורך להרחיב עליו כשמדובר במרוקאים ובערבים באותו המטבח. המון מוזיקה במנעד מטורף שהתחיל באום כולתום ובהרמוניות ערביות נדירות, דרך להקות רוק מחו"ל, אלטרנטיב ושנסונים צרפתיים, ועד כוורת ואריק לביא. וגלונים של אלכוהול. רמקול מונו ענק צורח על פולקסווגן ביירות, ויאללה חגיגה, עד לחג הבא. והופה, הוא כבר כאן, ואז שוב מוזיקה, אוכל, אלכוהול והרבה שמחה.

כל אלה יצרו אינטימיות, שייכות, זהות וגאווה. כי עם כל השיט, היתה לנו גאווה. שריקה אחת והשכונה דרוכה.

אז למה אני חותר? לבידור ולראש העיר. ד"ר עינת קליש רותם, החזירי לנו את האוויר, את שמחת החיים, את תחושת הזהות ואת הכיף הזה של ביחד. ליהנות ממוזיקה טובה בגן האם, לבלות במסיבות רחוב בעיר התחתית, להשתתף בפסטיבלים של אוכל עם דוכנים מגניבים, לשתות אלכוהול בעיר הבירה בליל קיץ לח, לבוא לערבי שירה בציבור. זה לא אופיום להמונים, זה להחזיר את הביחד. וזה אפשרי.

אני לא יודע אם זה נקרא אצלך תרבות, אבל אצלי תרבות ובידור נשזרים זה בזה. אני משתמש בבידור ובקצת הלעגה עצמית כדי לעזור לתושבי השכונות, לחלשים ולמקופחים. אז להפריד את התרבות מהבידור? זה כמו לחזור לפרוסה עם נקניק לפני שהמציאו את סודוך. אי אפשר לקחת את זה מהשבט, כי הדרך שלנו לצרוך תרבות היא דרך בידור. אנחנו שונים זה מזו בתפישת החיים ובמנטליות. כדי לא להיות פוליטיקלי קורקט נקרא לזה סגנון מזרחי וסגנון אשכנזי. אבל זה לא מחייב – אשכנזי יכול לבחור לחיות אורח חיים מזרחי, ולהיפך. לצורך הדוגמה – לשבת על המדרגות ולראות סרט זה מנוכר לסביבה, נטול אינטראקציה עם האחר. אין את הביחד, זה סטטי ולא זורם. אנחנו רוצים לחיות, כאן ועכשיו, כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שנייה. בחרנו בדרך השמחה כי חיים היום ומחר מתים. אנחנו מתכוננים לחגים חודש מראש, יוצאים לסופי שבוע רוחניים ועמוקים בבוקרשט ובורנה, ואוכלים ארוחות שישי אצל ההורים. כן, קשה לנו לדחות סיפוקים.
אנחנו החיפאים אוהבים לחגוג. אנחנו עדיין מפרנסים את הברים הבודדים גם באמצע השבוע. אנחנו נאחזים בציפורניים במנהגי השבט. בידור הוא מנוע כלכלי חברתי והוא האקמול הכי טוב עבורנו אם תעשי לנו כאב ראש. תמיד טוב שיהיה כדור כזה בכיס, בעיקר לראש עיר.