בימים האחרונים עולים קולות רבים שמבקרים באופן שיפוטי אנשים שנמצאים בחרדה, בלחץ ובמצוקה בגלל המצב. אפילו נחשפתי לפוסט בפייסבוק שטוען שאם לא נמות מהקורונה, נמות מהיסטריה, מפאניקה ומחרדה.
הגיע הזמן לומר בריש גלי את מה שאמור להיאמר – זה בסדר גמור להרגיש לחץ, מתח וחרדה בתקופת משבר שכזו, והגיע הזמן שניתן לאנשים לדברר את רגשותיהם ואת מחשבותיהם ולהרשות לעצמם להביע את תחושות הקושי והמצוקה מבלי להיות חשופים לביקורת.
במשך שנים ביקשו מאיתנו להיות שקולים ומדודים, לא להביע רגשות, קושי ולחץ "כי מה יחשבו עלינו רחמנא ליצלן – שאיננו יודעים להתמודד עם לחץ, שאנחנו חלשים?". הרי הישראלי צריך להפגין חוסן אין סופי בכל תקופה ובכל מצב כי אנחנו חיים במדינה שבה צריכים כל הזמן להתמודד ואסור להפגין קושי פן אויבינו (מכל המינים) יקומו עלינו לכלותנו.
אני שמחה לשאת דגל חדש – דגל שבו נאמר "די להסתרות ולהצגות". מהיום מותר להגיד "קשה לי, אני פוחד, אני חש חרדה עצומה כי אי הוודאות מערער כל היבט בחיי – בריאותי, כלכלי, זוגי, הורי ועוד. אי הוודאות הפעם הוא עצום וכלל עולמי, והוא מייצר – בעיקר אצל אנשים שקשה להם מאוד להתמודד עם עמימות – תחום אפור ואמירות שאינן שחור ולבן. התחושה הזו מייצרת מתח נוראי, תסכול, תחושת חוסר אונים, תוקפנות וגם פאניקה אמיתית שמתבטאת בהתנהגות לחוצה, מתגוננת ואובססיבית.
אם נוכל להיות אמפתיים לאנשים הללו, לא נזרוק להם הערות על כך שהם מגזימים ושהעניין יתגלה כלא כלום (מה שכבר כולנו מבינים שאינו נכון), ונלמד להקשיב להם, לכבד את ביטויי הלחץ ולעזור להם בדרכים אחרות, פחות בוטות ומבטלות, נצליח להקל על תחושת חוסר האונים ונמנע שמועות הזויות, ובעיקר ההתנהגות של כולם תיהפך להיות שקולה ורגועה יותר.
רוצים להישאר מעודכנים?
מותר ורצוי לדברר לחץ וחרדה. כל המחקרים בפסיכולוגיה מראים שמי שמשחק אותה אדיש ומפגין קוליות ואף זלזול בחרדה של אנשים אחרים, חווה בלא מודע לחץ פנימי וקושי וסובל לאורך זמן מכאב פנימי, שבעתיד יתבטא בתסמינים פיזיולוגיים ונפשיים קשים יותר.
גם לגבי ילדים עלינו להיות זהירים. במשך שנים נעה הראייה החינוכית בין שתי גישות קיצוניות – האחת היא להסתיר מהילדים קשיים ובעיות ולהימנע לדבר כלל על האירוע המשברי, והשנייה היא לשתף את הילד בכל הקשיים עד להפיכתו במקרה קיצון לילד הורי. הפתרון המאוזן הוא להציג לילד שיש קושי (הם הרי יודעים ומרגישים הכל), אבל שהקושי הוא בטיפול ושנעשה ניסיון משמעותי לפתור את המשבר. התחושה הזו, שההורים משקפים מציאות ברורה ומשחררים את הילד מניסיון למצוא פתרונות, מאפשרת להם לחוש ביטחון רב יותר ובעיקר ידיעה שדואגים להם, ומפחיתה את תחושות המצוקה וחוסר האונים. במקרה הצורך הם ידבררו את הפחדים, ואז נוכל לעזור להם לתמלל את התחושות.
תנו לכל אדם בעת כל משבר את החירות להביע מצוקה וחרדה, כי הרי אין זה טבעי שנרגיש בעת כזו שלווה ורוגע, ובמידת הצורך תמכו באנשים שקשה להם יותר עם מידה של אמפתיה ורגישות ולא בחוסר סובלנות ובזלזול.
אין לנו ודאות איך הקורונה תנהג, אבל בידינו היכולת להגן על קרובינו ולהקשיב להם תוך מתן תחושה שאנו מכבדים את רגשותיהם.
* הכותבת היא מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית, בחוג לפסיכולוגיה, בחוג לתקשורת ובחוג למשאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה, בעלת דוקטורט בתחום קבלת החלטות בתנאי אי ודאות, מומחית בתורת המשחקים ומרצה בבית ספר לרפואה בטכניון בתחומי הפסיכולוגיה
