אחות אוסטרלית בשם ברוני וור, אשר טיפלה בחולים על ערש דווי, תיעדה את דבריהם האחרונים וגילתה שרובם מתחרטים על דברים דומים, הוציאה ספר נפלא בנושא בשם "The top five regrets of the dying", ובו היא טענה שעל סף מותם מצליחים אנשים להתבונן לאחור על חייהם בצלילות רבה, וכולנו יכולים ללמוד הרבה מהתובנות שלהם.
וור שאלה רבים מהם על מה הם מתחרטים או מה היו עושים אחרת לו הייתה ניתנת להם ההזדמנות, ואלה היו חמש החרטות הנפוצות ביותר:
1. הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמן לעצמי ולא לציפיות של אחרים ממני. זו היתה החרטה הנפוצה ביותר. כשאנשים מבינים שחייהם עומדים להסתיים והם מתבוננים לאחור בבהירות, קל להם לראות כמה חלומות הם לא מימשו. לא רבים מבינים איזה חופש נותנת לנו הבריאות בקבלת החלטות, וכשהם מבינים זה כבר מאוחר מדי.
2. הלוואי שלא הייתי עובד קשה כל כך. אנשים רבים, בעיקר מקרב הגברים, הרגישו פספוס על כך שבזבזו כל כך הרבה מחייהם על פרנסה ועל קריירה ולא נהנו מספיק מהנעורים של ילדיהם ומזמן איכות עם בנות הזוג שלהם.
3. הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את הרגשות שלי. רבים מהנשאלים הדחיקו את הרגשות שלהם בשביל לחיות בשלום עם אחרים, וכתוצאה מכך הם נאלצו להתפשר על חיים בינוניים ולא זכו להיות כל מה שהם היו יכולים להיות. רבים מהם חלו כתוצאה מהמרירות ומהטינה שפיתחו.
4. הלוואי שהייתי נשאר בקשר עם החברים שלי. רבים לא הבינו את היתרונות של שמירה על קשר עם חברים ותיקים עד לשבועות האחרונים של חייהם, ואז הם כבר לא תמיד הצליחו לחדש את הקשרים הללו. הם היו מרוכזים כל כך בחיים שלהם, עד שהם נתנו לחברויות ישנות וחזקות להתאדות. כולם מתגעגעים לחברים שלהם כשהם עומדים למות.
5. הלוואי שהייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר. נשאלים רבים לא הבינו שאושר הוא בחירה. הם היו תקועים בהרגלים ישנים ופחדו משינוי, וזה גרם להם להעמיד פנים בפני הסביבה ובפני עצמם שהם היו מסופקים, כאשר בתוך תוכם הם חיפשו להביע תשוקה, לצחוק מהלב ולהכניס תקווה ואושר לחייהם.
רוצים להישאר מעודכנים?
משבר הקורונה מעצים את התחושות הללו. השינוי באורח חיינו והעצירה הכמעט מוחלטת של החיים יוצרים תחושה של חידלון, פסק זמן ארוך שלא ידוע מהו משכו, וחרדות של קריסה כלכלית, זוגית, הורית, מקצועית ובריאותית עד כדי חולי ומוות.
המשבר הזה צריך לשדר לכל אחד מאיתנו שחבל להתחרט, ולרובנו הוא מהווה הזדמנות לשינוי ולתקווה. היכולת, החל מהיום, לאמץ את התחושות שמוצגות בספר אצל האנשים על ערש דווי ולשנות באיבו את המשבר ואת הרגשות הללו יכולה להצמיח כל אחד מאיתנו.
בואו נעצור לרגע לקראת חג החירות הקרב, בימים שבהם אנו מרגישים שנגזלה מאיתנו תחושת החירות כמעט לחלוטין, ונתחיל אט אט לזהות את החלומות שלנו, ליהנות מהם להגשים אותם בעוד הבריאות שלנו היא תקינה, לראות בזמן שנוצר עם המשפחה זמן איכות ולנסות גם בעתיד ליצור חלונות הזדמנות כדי להגדיל את הזמן הזה ולא לברוח לקריירה ולעבודה אין סופיות שלא מספקות אותנו באמת.
ננסה לבטא את הרגשות האמתיים שלנו כדי לברוח מבינוניות, ממרירות ומטינה שמשתלטים עלינו ,נשמר קשר עם חברים ישנים – דבר שמתגלה בתקופה הזו כמרגש, מעצים ומעניק משמעות לחיים – ובעיקר ניתן לעצמנו להיות מאושרים יותר תוך הכרת תודה על הדברים הקטנים והחיוביים שהתקופה הזו מזמנת לנו, מתוך ידיעה שזוהי הבחירה שלנו במה להתמקד.
חרטה ואשמה הן משאבים מעייפים וזוללי כוחות, ואילו תקווה היא משאב מצמיח. אנשים עם תקווה נהנים מחתירה למטרות מאתגרות, מתלהבים מהזדמנויות, מלווים כל מאמץ ברגשות חיוביים, וגם החלטיים יותר ביחס לבחירת הדרכים להגיע למרות שלהם.
בערבו של חג החירות בוא נעצים את החלק האחר שבשליטתנו וניצוק תקווה ואופטימיות לחיינו.
* הכותבת היא מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית, בחוג לפסיכולוגיה, בחוג לתקשורת ובחוג למשאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית גורדון לחינוך, בעלת דוקטורט בתחום קבלת החלטות בתנאי אי ודאות, מומחית בתורת המשחקים ומרצה בבית ספר לרפואה בטכניון בתחומי הפסיכולוגיה
