תצוגת האופנה השנתית של מכללת ויצו שבה מציגים הבוגרים את עבודת הגמר היא מעין כרטיס כניסה לעולם האמיתי, לעולם של המבוגרים. קים דרור, 30, קיבלה שבחים רבים על הדגמים שהציגה, והדרך לכתבות מפרגנות בעיתונות הארצית, כולל שער במוסף “גלריה” של עיתון “הארץ”, היתה קצרה, מה שאמור היה לפתוח לה דלתות ולזכות אותה במשרה נחשקת. הטלפון הראשון שהיא קיבלה היה מבעלת מותג המעצבות החיפאי ליאורה ורינה, והיא הוזמנה לריאיון. דרור התעניינה אצל אשת העסקים איך היא מכירה אותה ומאיפה שמעה עליה, וההיא ענתה “מהאייטם שנכתב עליך במקומון”. אולי זהו כוחה של העיתונות המקומית, מה שבטוח – זהו סיפור הצלחה חיפאי.
דרור נולדה בחיפה, אך בגיל שנתיים המשפחה עזבה לעין הוד ובהמשך לזכרון יעקב. ביחד עם בן הזוג מתקופת התיכון אלון אקהויז היא הגיעה לחיפה כדי ללמוד בויצו – היא עיצוב אופנה, הוא ארכיטקטורה. הצעת עבודה בתחום שאותו למדת היא פוקס גדול ושתיים הן כבר הסתברות לא סבירה, אבל זה מה שקרה כשהיא קיבלה גם הצעה לשמש כמרצה במכללה שבה למדה, השיבה בחיוב ונשארה לגור בחיפה.
“הגענו כסטודנטים, ובשנים הראשונות תמיד הרגשנו שלהישאר בעיר זו בחירה זמנית”, היא נזכרת, “לאחרונה לשנינו ברור מאוד שאנחנו כאן כדי להישאר. יש פה קרקע פורייה יותר ליזמות ולחדשנות בתחומי העיצוב והארכיטקטורה, ושנינו יכולים להתפתח כאן בצורה מקצועית יותר. אני שמחה לראות שהרבה זוגות צעירים סביבנו עושים בחירות דומות, ואלו כבר לא הזמנים שהיו כשסיימתי את הלימודים. דקה אחרי שסיימנו את התואר כל החברות שלי ברחו לתל אביב, ואני נשארתי פה לבד, בודדה במערכה. אני שמחה להגיד שיצרתי אלטרנטיבה – גם חברתית וגם תעסוקתית – ומה שנראה בהתחלה בלתי אפשרי היום כבר קורה אוטומטית”.
איך התגלגלת לפתוח את הסטודיו הראשון שלך KIMKA במתחם 21?
“כשסיימתי את פרויקט הגמר שלי שעסק באינדיגו זה פתח לי את התיאבון כי הוא היה מוצלח מאוד. החלטתי לחקור את הנושא יותר לעומק ונסעתי ליפן כדי ללמוד את רזי הצביעה באינדיגו בצורה מקצועית יותר. עד אז שמעתי על זה והתנסיתי בזה בצורה חובבנית כסטודנטית לאופנה. הגשמתי חלום – הייתי שם קיץ שלם ועבדתי קשה בצביעות ובקציר של האינדיגו. זה צמח שנראה כמו בזיליקום. קוטפים ומבשלים אותו. זה כמעט כמו יצרן של יין או בירה. כלומר צריך להיות מומחה של ממש כדי להפיק מהצמח את הפיגמנט הכחול שלו. זה פיגמנט יקר מאוד כי קשה להפיק אותו והוא מאופיין בעבודת יד. רוב האנשים מכירים אותו ככחול ג’ינס, אך כיום זו הגרסה הסינטטית שלו. ביפן, בהודו ובאפריקה עדיין משתמשים בפיגמנט הטבעי של הצמח, שלא כמו בתעשיית האופנה המודרנית שבה הכל סינטטי ורעיל. כשחזרתי מיפן הייתי חייבת לעשות משהו עם כל הידע שרכשתי, ובער לי באצבעות לפתוח עסק שיהיה סביב עולם האינדיגו. באותה תקופה נפתח מתחם 21 בעיר התחתית והזדמנה לי אופציה להשתלב, וזה מה שנתן לי את הפוש לפתוח את העסק שלי”.
ואז עזבת להדר.
“מה שנולד במתחם 21 היה ממש תחילתו של העסק שלי. התחלתי בייצור אביזרים וצעיפים צבועים בעבודת יד, ואחר כך ייצרתי מיני קולקציה לנשים בגזרות נקיות, כשתמיד היה לי בראש את הלקוחה שמעריכה עבודת יד ואיכות של החומר, ושמחתי לגלות שיש בחיפה נשים מדהימות שהן עצמאיות מאוד. לכל אחת יש סיפור מעניין, והן נהיו חברות ולא רק לקוחות. הן ליוו אותי בכל שלבי הגדילה של העסק. ככה התגלגלתי בין סטודיואים עד שהתייצבתי והעברתי את הסטודיו שלי לרחוב ירושלים בהדר”.
למה?
“היה לי קשה לעזוב את העיר התחתית, אבל בהדר יש פנינים מדהימות ואני גם גרה שם, כך שאני מחוברת מאוד לשכונה. מצאתי את עצמי בחלל מקסים וייחודי בבניין אבן. הייתי זקוקה למקום עבודה מרווח יותר. המכירות שלי החלו להתבצע בצורה מרוכזת יותר, וכבר לא נזקקתי לחנות ברחוב שעוברים ושבים נכנסים לקנות בה. הלקוחות שלי מתאמות פגישה, ואני יכולה לתת להן את מלוא תשומת הלב ולהכניס אותן אל תוך העולם שלי”.
אמרת שהאינדיגו הוא יקר מאוד להפקה. זה משהו שמתכתב עם אופנת יוקרה?
“זה לא יוקרתי. הצבעים האלה היו זמינים פעם וכך צבעו בגדים. כל בגדי הפועלים של היפנים והסינים מאופיינים בכחול הזה. היום כמובן שיש יותר ערך לדברים שנעשים בעבודת יד. יש איזשהו רנסנס לכל התחום הזה של צביעה טבעית מפיגמנטים טבעיים, ובמיוחד של אינדיגו. יש ממש משוגעים לדבר ברחבי העולם, ואפשר לקנות בניו יורק טישירט צבוע באינדיגו במאות דולרים”.
אז יש פה קטע.
“כן, למשוגעים לדבר זה לגמרי טרנדי בשנים האחרונות. הרומן שלי עם האופנה אמנם התחיל באינדיגו, אבל לא כל מה שאני מייצרת צבוע באינדיגו או קשור לזה. זה משהו רוחני שמלווה אותי, בין אם זה בצבעוניות של הקולקציה או בחומריות. אני משתמשת רק בחומרים טבעיים ומקפידה על איכות גבוהה מאוד של חומרי גלם. זה לא רק האינדיגו כצבע אלא כתפישת עולם שלמה, עד לגלגול המודרני שלו – ג’ינס. ג’ינס הוא חומר גלם שאני עובדת איתו המון. אני משחקת על המנעד הזה גם ממקום של לייצר קולקציה מסחרית וגם כי אני מבינה שאני לא מאסטר יפני, כלומר אין לי רצון לעשות משהו שאנשים אחרים עושים טוב ממני. אני בעניין של ליצור מיקס חדש של מסורת טקסטיל עתיקה עם טכניקות טקסטיל מודרניות”.
תצוגת הגמר של קים דרור. שבחים מכל עבר (צילום: הרצי שפירא)
רוצים להישאר מעודכנים?
להיות אנדרדוג
בחג סוכות האחרון פתחה דרור חנות פופ אפ בחלל יפהפה ברחוב המגינים, שבה הציגו מעצבים שונים בכל מיני תחומים. בעקבות הצלחתו של המיזם היא חידשה את הפופ אפ שפועל בכל סופי שבוע של חודש דצמבר ומושך אליו לקוחות מגוונים.
איך נולד הרעיון?
“בצפון יש צמא גדול לעיצוב איכותי, לעבודת יד, למשהו שהוא קצת שונה מהרשתות, ושיש פה סצנה. יש כאן יוצרים ומעצבים, ואנחנו מפרים האחד את השני, מתייעצים, מתחלקים ועושים מכירות ביתיות, אז אמרתי ‘אוקיי, בואו נעשה מזה משהו קצת יותר רציני ומגיע לנו חלל’. דווקא העובדה שחיפה היא אנדרדוג וקצת פחות חושבים עליה כמקום עם סצנת עיצוב או כעיר מובילת טרנדים חיברה אותנו, היוצרים. חשבתי שאנשים לא יודעים אלו דברים מהממים קורים פה ושאנחנו חייבים להתאגד ולעשות משהו, וכך נולד הפופ אפ הראשון שנקרא Haifa Makers. הוא היה על טהרת המעצבים, היוצרים והאמנים החיפאים, כשכל אחד עוסק בתחום אחר, למשל אמנית שיוצרת אמנות גבוהה, קרמיקה בעבודת יד, טקסטיל ותכשיטים, או קונדיטורית, והיה כאן גם בית קפה. אלה אנשים שאני מעריכה וגאה להיות לידם על אותו המדף. ראינו כי טוב, והיה לזה באז מרגש”.
קיבלתם תמיכה ממינהלת העיר התחתית?
“לא, אבל יכול להיות שאני אשמה בזה כי אני נורא אוהבת להיות חלוצה. אני אוהבת לעשות דברים בדרך שלי. תמיכה היא לא משהו שאני מתנגדת לו, פשוט היה מין פיילוט של ‘בואו ננסה’, ואני בטוחה שאם זה ימשיך להצליח ואבקש תמיכה אז אקבל אותה. לא הרגשתי שאני זקוקה לה, היה לי ביטחון בנו, היוצרים, שנצליח. דברים שקורים פה בשטח, שהם יותר אנדרדוג, עם האנשים היוצרים באמת – יש בזה משהו יותר אותנטי וחשוב לי לשמור עליו. זה לא ממקום של אנטי, אלא ממקום של אג’נדה. ושוב, אני לא אומרת ‘לא’ ויכול להיות שבאירועים אחרים ניעזר במינהלת. חשוב לי לעשות את הדברים כפי שאני רואה אותם ולהישאר עצמאית”.
ואז נולד האירוע הנוכחי.
“בעקבות ההצלחה בסוכות החלטנו שהחג שלנו, של החיפאים – ‘החג של החגים’ – הוא הזדמנות מדהימה להכיר לחיפאים חברים וקולגות שלנו גם מהמרכז. איחדתי כוחות עם השותפה שלי לשעבר בסטודיו שלי כלאכודה שהיא מעצבת תכשיטים. יש פה מציגים שעבדנו איתם בפעם הקודמת אבל לא רק. יש במקום סדנאות והרצאות כי חשוב לי להכניס תכנים מעבר לצרכנות. הכניסה להרצאות היא חופשית, והסדנאות הן בתשלום. גם אני החלטתי להרצות על אינדיגו. חשבתי על זה שאני נודדת בכל הארץ עם ההרצאה הזו – הזמינו אותי לבצלאל, לשנקר ולכל מיני מקומות אקזוטיים – ורק בחיפה, בעיר שלי, עדיין לא הרציתי על מה שאני עושה”.
הפופ אפ ימשיך גם בחגים הבאים?
“כן, כבר ברור שעלינו על משהו ובאמת חשוב לנו להמשיך. זו רק התחלה של סצנה שתתרחב ותגדל. חשוב לנו לחשוף את הקהל החיפאי לדברים מבחוץ ולהיפך, אז בכל אירוע התמהיל יהיה שונה במקצת”.
איך זה להרצות במכללה שבה למדת?
“חשוב לי לשמור על קשר עם סטודנטים ועם חבר’ה צעירים. הם תמיד בהלם מזה שנשארתי בחיפה ושאני פעילה פה. הם מגיעים אלי לסטודיו ולא מאמינים שיש פה דברים כאלה, אבל כן – אפשר לעשות דברים גדולים גם בחיפה. אף פעם לא נפגעתי מכך שאני לא בלב הקונצנזוס אלא להיפך – בשנה האחרונה זכיתי בחממת העיצוב של מפעל הפיס גם כבוגרת הראשונה מויצו וגם כחיפאית. זה לא משהו שקורה הרבה”.
מה זה בדיוק?
“מפעל הפיס מריץ את הפרויקט זו השנה הרביעית. מדובר בתמיכה כספית בתחום האופנה בישראל. אנחנו שבעה מעצבי אופנה שמקבלים תמיכה של 120,000 שקל ליצירת קולקציה, וכמובן שמצמידים לנו גם מנטור עסקי וגם מנטור עיצובי. בחודש מרץ נציג את הקולקציות שלנו בשבוע האופנה בתל אביב. זה משהו גדול מאוד שקרה לי כשאני פה, תוך כדי היזמות והפעילות שאני עושה. אני לא מוותרת ופונה גם החוצה. החלום שלי הוא להצליח לשמור על בסיס בחיפה עם הקהל שלי, להתרחב פה, ליצור עולם של מייקרים כדי שנהיה קהילה מגובשת יותר, ובמקביל להמשיך להתפתח עם העסק שלי וכמובן לצאת גם מגבולות הארץ”.
איך מפעל הפיס הגיע אלייך?
“הם לא. לפני כמה חודשים הם פרסמו מכרז, שלחתי להם הצעה לקולקציה ועשיתי ‘שגר ושכח’. נסעתי לטורקיה לתערוכת בדים, וכשנחתי קיבלתי הודעה על כך שאני מוזמנת לפרזנטציה הסופית. כשחזרתי הודיעו לי שהתקבלתי. זה באמת משהו מאוד גדול, לא בהכרח בגלל המענק אלא בכך שהם נותנים בוסט גדול לקריירה. זו ממש חממה, וקולגות שעשו את הפרויקט הזה בשנים קודמות נמצאים היום במקומות טובים מאוד. אני מקווה שכך יקרה גם לי”.
כבר עבדת והצגת בחו”ל.
“עשיתי תערוכה במילאנו, עבדתי עם שתי חנויות בניו יורק, ואני מקבלת הרבה פניות. מכיוון שהעסק שלי עדיין קטן ולא תמיד אני יכולה לענות על הדרישות, אני מקווה שבאמצעות העבודה בפרויקט של מפעל הפיס אקפוץ מדרגה גם בייצור וגם בכוח האדם ואוכל להתחיל להתרחב לאירופה. כרגע יש לי שתי עובדות ואני מייצרת הכל בארץ. אני תופרת בקפדנות וברמה גבוהה מאוד”.
את מייקרת עלויות.
“כמובן. האהבה שלי לאינדיגו היא גדולה מאוד, אבל לצבוע כל פריט בעבודת יד זה משהו שגם מייקר מאוד את התהליך וגם קשה מאוד מבחינה לוגיסטית, אז התחלתי לייבא בדים שנצבעו, הודפסו ונרקמו בעבודת יד כחלק מרוח הקולקציה שלי ומכתב היד שלי. הבדים האלה, בגלל שהם יקרים מאוד ללבי וגם יקרים מאוד לרכישה, נגזרים ונתפרים אצלי בכמויות קטנות. לקוחה שבאה אלי כדי לרכוש חולצה יודעת שרק לה תהיה את החולצה הזו. התחושה הזו שיש אחד מכל דבר משמחת אותי, ואני בטוחה שגם ללקוחה זו תחושה נעימה שהיא אחת ומיוחדת”.
קים דרור. "החזרה לחיפה עשתה לי את זה" (צילום: חגית הורנשטיין)
כריות וסבונים
דרור מעידה על עצמה שהיא היתה ילדה אסטרונאוטית ומעופפת עם עולם דימויים משלה – לא משהו חריג כשמדובר בראש יצירתי. היא היתה בטוחה שהיא תלמד ארכיטקטורה או עיצוב פנים. “הייתי הולכת לחברות שלי ומדמיינת איך אני מעצבת להן את החדר”, היא נזכרת, “זו היתה השריטה שלי. אני לא עוסקת בזה כיום באופן פורמלי, אבל כל חלל שאני נמצאת בו חשוב לי. בסטודיו שלי נמצאים החפצים והאוספים שלי, הספרים שלי מיפן. זה לא מתחיל ונגמר בבגד, זה הרבה מעבר – זה עולם שלם”.
אז לא תמיד היית בקטע של אופנה.
“לא. תמיד נמשכתי מאוד לאסתטיקה ולעיצוב. בעקבות קורס בעיצוב טקסטיל שעשיתי אחרי שהשתחררתי מהצבא הבנתי שבוערים בי החומריות, הבדים והטקסטיל, ואיכשהו התגלגלתי ללימודי אופנה. הפאנץ’ של הטקסטיל זה משהו שמעסיק אותי עד היום. אני פחות בן אדם של טרנדים ואופנות אלא יותר בן אדם של איכות וחומר גלם. אז אולי אפשר להגיד שזו כן האופנה שלי. אני אוהבת לעשות פריטים שהם Timeless, לחקור חומרי גלם שנעשו בטכניקות שנעלמות מהעולם, גזרות שנעלמו מהעולם מכל מיני שבטים או בגדי פועלים עתיקים. אני אוהבת לחקור ולהביא את האינטרפרטציה שלי. החלום שלי הוא לעשות גם בגדי גברים ובגדי ילדים, אני רוצה ליצור ליין של מוצרים לבית, וזה התחיל כדברים שעשיתי לעצמי. זה לא שאני רוצה לחלוש על כל העולמות כי אני מגלומנית, זו פשוט שפה כזו שבאופן טבעי זלגה לעוד מקומות. בשנה האחרונה התחלתי בקטנה לעצב כריות, סלים וסבונים מלובדים”.
סבונים מלובדים?
“סבון טבעי מלובד מצמר בעבודת יד בצורת חלוקי נחל. הסבון הוא על בסיס שמן זית ושמנים אתריים שמשמש גם כפילינג טבעי, והצמר משמש כספוג שמנקה בעדינות וביעילות את העור בלי לפגוע בו. מעטפת הלבד אינה יורדת מהסבון אלא מתהדקת עם השימוש ומאריכה את חייו”.
את מתפזרת.
“אני נורא אוהבת לגעת בהכל, ואפשר לראות את זה גם בפופ אפ, אבל כרגע אני מתמקדת בקולקציה שתוצג במרץ, ומשם השמים הם הגבול”.
על מה היא תתבסס?
“בקולקציה הזו אני מסכמת את כל העשייה שלי עם ראייה קצת יותר מתוחכמת. אני לוקחת את כל העולמות שעד היום היוו לי השראה ויוצרת מהם שפה חדשה שתהווה את ה־DNA שלי. בסופו של דבר אני אוהבת ללבוש ג’ינס וטישירט. אני לא רואה בזה כל רע ואני הולכת לעסוק בזה בקולקציה החדשה”.
את פושרית?
“כשיש משהו שאני להוטה לגביו אז כן, אבל בגדול אני דווקא לא בן אדם כזה. לקח לי הרבה זמן לדעת למכור את הפריטים שלי או בכלל לספר את הסיפור שלי. למזלי הפריטים סיפרו את הסיפור במקומי. הם היו הפנים שלי”.
את לא אוהבת להיות בפרונט?
“פחות. אין ספק שהזמן עושה את שלו, ובזה שאני מרצה למדתי לפתח את השפה שלי ואת הביטחון שלי. קיבלתי חיזוק מהלקוחות שמשלמות על משהו שאני יצרתי. המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל זה כשמישהי מודדת ונשארת עם הבגד. אז אני יודעת שעשיתי משהו טוב. אין דבר יותר מחזק מזה שאת כנראה עושה משהו טוב ונכון. הניסיון גם נותן ביטחון. אני לא מי שהייתי לפני שלוש שנים כשכל זה התחיל”.
בואי נחזור רגע למתחם 21 שכשל. היום זה היה מצליח יותר?
“אני מאמינה שדברים צריכים לקרות בצורה אורגנית. ותיקי המתחם שעדיין ממשיכים לפעול הם אנשים עם רצון לחיות בחיפה וליצור כאן. מי שהגיע לפרויקט הזה רק בגלל ההזדמנות שהוא הציע – אין מה לעשות, זה נועד להיכשל. דברים שנולדים בצורה אורגנית היו קורים גם ככה. עם המתחם ובלעדיו הייתי פותחת סטודיו בחיפה, אני בטוחה בכך. זה אולי היה קורה חצי שנה מאוחר יותר, אבל זה היה קורה. גם קרו דברים בעיר מאז, ויכול להיות שהעיר לא היתה בשלה לכך. יש לי חלום שייקחו את רחוב נורדאו ויעשו בו מתחם של יוצרים ומעצבים. כשזה יקרה במתחם מצומצם ומרוכז יותר זה יצליח. אם זה יבוא מלמטה, מהעם, זה יקרה”.
למה היוזמה צריכה לבוא מלמטה, מהיוצרים? כמו למשל סיור המייקרים שזו יוזמה שלהם לפרסום העסקים שלהם.
“מעצב הוא יזם. אני לא חושבת שפקיד בעירייה צריך ליזום דברים כאלה, אני לא חושבת שזה תפקידה של העירייה. עירייה יכולה לתת איזשהו מצע שיהיה נעים להיות ולעבוד בו, לתת הקלות, אבל היא לא צריכה להיות יזמית. מהבחינה הזו ראש העיר החדשה מבינה שיש פה אנשים שיוצרים ושאם הם יקבלו את המצע הנכון הם יעופו”.
למה את חושבת שהיא מבינה את זה?
“היא דיברה הרבה בקמפיין שלה על החזרתה של הדר להיות מרכז עסקי ועל תמיכה בעסקים הקטנים. בן אדם שמבין שעיר מתבססת על מסחר של עסקים קטנים ולא על קניונים שמרחיקים אותנו מהלב הפועם של העיר ושתומכים ברשתות ובתאגידים הוא בן אדם עם תפישה נכונה. מן הסתם אני מתחברת לתפישה הזאת כיוצרת. אני רוצה שיבואו ויקנו אצלי ולא ברשתות הגדולות”.
את לא חוששת מהדר?
“אני גרה ברחוב שבו גרים חרדים ורוסים וערבים וסטודנטים, וזה מעולם לא הפריע לי. אני מרוכזת בעולם שלי ולא מתערבבת יותר מדי. היו שנים שהייתי חלק מפרויקט ‘נהדר בהדר’ – פרויקט עירוני שבו מקבלים מלגת מחיה ובתמורה עוסקים בתרומה חברתית לקהילה בשכונה. בזמנו הרצתי פרויקט של עזרה לעסקים צעירים עם שיפוץ חזיתות, מיתוג מחדש, גרפיקה ועזרה בפייסבוק”.
מתי הספקת הכל?
“אלוהים יודע. אבל זהו, אני כבר לא שם, אני עסוקה מעל ומעבר. אגב, הפרויקט הזה כל כך מצא חן בעיני העירייה שהוא הפך להיות פרויקט שלה. זה כבר לא חבר’ה מהמלגה שהולכים לעסקים אלא העירייה עושה זאת מטעמה. משמח שזה התחיל מלמטה”.
תמיד היית מעורבת חברתית?
“האמת היא שלא. נראה לי שהחזרה לחיפה עשתה לי את זה. כבן אדם שאוהב כל כך אסתטיקה, ארכיטקטורה ועיצוב קשה להיות בהדר ולהישאר אדיש. היה לי רצון לצרוח שמישהו יעשה כבר משהו עם הדבר המדהים הזה. אני חושבת ששם התחלתי להיות יותר מעורבת חברתית. כיום אני כבר לא מעורבת, אבל עצם זה שבחרתי לפתוח סטודיו בהדר, בחירה אנדרדוגית, זו אמירה חברתית”.
מה מרגיע אותך?
“כשאתה נתפס על אינדיגו אתה נתפס. זה משהו שעושה לי נעים, זה עושה לי סדר. שאלת איזו ילדה הייתי, אז בגלל הכאוטיות שתמיד יש לי בראש והרצון להתפזר ולחלום, יש משהו בכחול הזה שנותן לי שקט, ממרכז אותי מבחינת שפה וקו. באיזשהו מקום זה סוג של תרופה”.
קים דרור צובעת בדים ביפן. באינדיגו משתמשים גם בהודו ובאפריקה
