אם תראו היום קבוצה של ילדים יושבים להם נניח בגן הציבורי או סתם על ספסל על המדרכה, סביר להניח שכל אחד מהם יהיה שקוע בנייד שלו. הטופ של האינטראקציה בין שני ילדים הוא שהם יצפו ביחד באיזה סרטון בטיקטוק, יעקבו אחרי משהו באינסטגרם או ישחקו פיפ"א – כל אחד בבית שלו כמובן עם הטלפון על ספיקר לידם.
הסיכוי לראות אותם משחקים במשהו שלא קשור לסמארטפון או לסוני הוא קלוש. אפילו מאוד. היום כמעט כל ילד בן 5 פלוס חמוש בסמארטפון, יושב ובוהה במסך שעות. גם השיחות שכבר מתקיימות בין חברים מתבצעות באמצעות הווטסאפ או האינסטגרם ולא פנים מול פנים.
אבל לא תמיד זה היה כך. פעם הכל היה אחרת. בילדותי באחוזה היינו משחקים ביחד כל הזמן. השכונה היתה עבורי – עבורנו – מגרש משחקים אחד גדול. והיו לנו המון משחקים.
חלקם לא הצריך דבר, שום אביזר משום סוג. לא היינו צריכים כלום חוץ מהרבה אנרגיה. בשביל משחקים כמו חמור ארוך, תופסת, מחבואים ודג מלוח לא היינו צריכים דבר, רק זוג רגליים וכמות אנרגיה בלתי נפסקת. היו משחקים שבשבילם היינו צריכים כדור כמו מחניים, עמודו, מדרכות, סטנגה, חיובים, כדורגל וכדורסל. במשחקים אחרים היה צריך סתם פריט פשוט. חוט צמר לשחק סבתא סורגת, גיר ואבן שטוחה לשחק קלאס, אבנים קטנות בשביל חמש אבנים, חוט גומי לשחק קפיצות, או חרצני משמש שהיו הופכים לגוגואים. לא היה לנו מחשבים וטלפונים ניידים, אבל היה לנו דמיון. אספנו מסטיקיונים (עטיפות מסטיק) שאותם החלפנו בינינו, ושיחקנו משחקי קלפים כמו וויסט, מלחמה, רמי ו-21 (בלאק ג'ק).
והיה לנו גולות, שקראנו להם בלורות. כלומר בכל הארץ קראו להן גולות, אבל בכרמל הן היו בלורות. לכל לילד בשכונה היה ארסנל מרשים של גולות – צבעוניות, שקופות, חלקות, עם פסים, מזכוכית, מחרסינה – הכל הולך. רובן היו בגודל אחיד אבל היו גם כמה גדולות במיוחד. לחברי עמיר ולי היה את אוסף הגולות הגדול ביותר בכל אזור הרחובות אהוד ויותם. המדקדקין יגידו שאפילו עד רחובות שער הגיא והראל לא נראה אוסף אימתני כמו אוסף הבלורות שלנו.
יכולנו לשחק שעות בגולות. כל מה שהיינו צריכים זה לחפור גומה קטנה באדמה, לפזר את הגולות, ולנסות להשחיל אותן לגומה. קבוצות-קבוצות של ילדים רכנו סביב גומת הגולות. לפעמים מפסידים את הבלורות, ואז מנצחים ומקבלים אותן בחזרה, משחקים שעות על גבי שעות משחק בסיסי ופשוט של הכנסת כדורים קטנים לחור באדמה.
בלורות היו חלק אינטגרלי מהילדות שלנו, באחוזה של שנות ה-70. פעם, בקטע של נוסטלגיה (יש שיאמרו רטרו), קניתי לילדים שלי שקית גולות. הם לא ידעו מה לעשות איתן. חפרתי גומה קטנה והסברתי להם איך משחקים בלורות. הראיתי להם איך משחקים, הדגמתי איך קולעים לגומה, והסברתי שהמנצח הוא מי שמכניס את כל הגולות לבור ראשון. הם בהו בי בתימהון מהול בשעמום וחזרו לסמארטפונים שלהם.
בלורות (צילום: Joe Mabel, ויקיפדיה)
מאיר
תקופה מדהימה ומה עם הגוגואים?
דוד החיפאי
לאר בכרמל הן נקראו בלורות. בכל שכונות העיר, מחלייסה ועד שפרינצק
יגאל
אנחנו שיחקנו מור
היו לנו בלורות מכול הסוגים, חלנגיות, מחוספסות, ירדניות ועוד.
והיו כול מיני קריאות לגבי פגיעה בכמה כגון
מינג'וז ומינאג שעד היום לא ברור לי מאיפה באו.
שירילי
גם בלוד הערבים קראו להם בלורות. בבת ים הן נקראו ג'ולות.