איך רפי שפטר היה נותן לנו 19 נקודות פור ועדיין מנצח, מדוע זה ענף ספורט שכל אחד יכול להצטיין בו, ולמה הזמנתי מילואימניק בסטלה מאריס לארבעה סיבובי בירה על חשבוני @ סיפורים מסביב ל(טניס) השולחן
המכולת של יעקב שנשארה ללא שינוי, זו של קליין שהפכה לפיצרייה וזו של גנץ שהפכה לסניף של שופרסל. גן יוכבד, גן ידידיה סגל והבית ברחוב יותם שלא השתנו. הבית ברחוב אהוד שבדרך להימחק, חורשת הפרסה שלא נשאר ממנה דבר, ובית הספר ששינה את שמו. שבת בבוקר, מסע לנופי הילדות
הפועל בית אורן היתה הקבוצה הגרועה ביותר בתולדות הכדורסלן החובבני בישראל, שברה כל שיא ביזיון אפשרי, וכמה סמלי שאני הייתי חלק ממנה. וגם: איך שחקן דמיוני בשם גומר ג'ונס מחזיק בשיא הקריירה שלי
שמו היה ג'ון הנדרסון או ג'ימי אנדרסון, אבל כולנו קראנו לו קליפורניה דרימינג כי הוא התגאה בכך שהיה המפיק של להקת המאמאס והפאפאס כשחבריה הקליטו את הלהיט האגדי. סיפורי כיבושי הנשים שלו מעולם לא אומתו, נראה לי ששיעור האמת בהם היה נמוך יותר מהאחוז בחלב דל שומן
איך נולד סיפור נוסטלגי? הרבה פעמים במקרה. כך קרה שמפגש מקרי עם חיפאית באמצע שום מקום בערבה הוביל לסיפור על בתי העץ שבנינו כשהיינו ילדים. ואיך כל זה קשור לסוכות?
על איך צמתי ביום כיפור לראשונה בחיי למרות היותי כופר מוחלט, והכל בגלל מנת יתר של צ'ורבה, ממליגה ומיטיטיי * ולמה צמתי בפעם השנייה ביחד עם חיילים דרוזים וצ'רקסים
זהו סיפור עצוב על אדם שמח, שבסך הכל רצה להביא את בשורת הוופל הבלגי לעיר. אבל הוא הקשיב לטיפ שנתן לו עיתונאי חיפאי – והמשיך להחליף רדיאטורים כל חייו
תמיד שותק, תמיד עם נובלס בפה, תמיד עם מצלמה ביד, תמיד תמונות בשחור-לבן. הצלם יוסי כהן – הפסיפיק בשבילכם – תיעד בשנות ה-90 את חיי הלילה של חיפה והביא את הזוויות הכי מיוחדות
לא היה לו שקל אבל הוא המליץ לכולם איך לנהל תיקי השקעות @ לא היתה לו קורת גג אבל הוא ייעץ בהשקעות בנדל"ן @ לא היתה לו בת זוג אבל הוא לימד כיצד להתנהל בזוגיות @ דורות של בוגרי בית רוטשילד גדלו על סם הקירח – מהדמויות הבולטות של מרכז הכרמל בשנות ה-80 וה-90
זהו סיפור עצוב על שני חברים, שהפכו לאויבים * זהו סיפור על אהבה למוזיקה ועל חלומות גדולים שהתנפצו * וזהו גם סיפור על הימים שבהם נסענו פעם בשבוע להדר לשמוע תקליטים באוזניות לקנות בידיים רועדות תקליט תוצרת חוץ
טור מיוחד לרגל הצטרפות החבר ה-25,000 לקבוצת הפייסבוק "סיפורי נוסטלגיה מחיפה של פעם", וגם תהייה: מדוע אנחנו כל כך מתגעגעים, למה ולמי?
זה סיפור על משחקי כדורסל 3X3 בכל שישי בצהריים במגרש הכדורסל של עירוני ה', על הרכב כושל של שלושה שחקנים עם כינוי זהה ועל התפרקותו שהסתיימה בחתונה אחת ובשני גירושים
אם הסרטים "מופע הקולנוע של רוקי", "טומי", "יום רביעי הגדול", "התפוז המכני" ו"ישו כוכב עליון" אומרים לכם משהו – תתכוננו לפרץ של נוסטלגיה על בתי קולנוע עם אופי ועם נשמה, ועל הצגת חצות שבה הקהל משפריץ מים וזורק אורז
פעם שדרות מוריה היו עוד רחוב ברכס הכרמל, ואז ציר הבילויים של העיר, ואז ציר תנועה מרכזי. ואם אתם זוכרים מקומות כמו קפה 29, טמפופו, פיקסל'ה, קרוק, פונזי ועמי פז, הגעתם למקום הנכון
בית המרזח המיתולוגי מעיין הבירה בעיר התחתית עדיין חי, בועט ומצליח יותר מאי פעם, ודווקא בגלל זה הגעגועים הם למקום הקטן של שנות ה-80, עם אדם הדייג, רפי ברקוביץ' המרוקאי, נתן זך ומאיר שלו
לכבוד הדרבי בכדורסל שיחזור בעונה הבאה להיכל הספורט ברוממה, ליאור פרי חוזר לדרבים של פעם, עם יציע ג' נגד יציע ו', ארי רוזנברג מול חיים זלוטיקמן וגרג קוק ראש בראש עם רולנד יוסטון. כדורסל עם נשמה
הוא היה אחת הדמויות הכי מוכרות ומפחידות בכרמל, אין מי שלא הכיר אותו אבל כמעט אף אחד לא ידע את שמו האמיתי. הכירו אותו בתור "איש השעונים" וקראו לו "רינגו" למרות ששמו האמיתי היה אבישלום פישגנג. לפני שנה הוא נפטר בודד, כמו שחי את רוב חייו
בכל פעם שאני שומע שיר של להקת רוקפור אני נזכר בהופעה שלהם בחוות החיות של דובי שיפמן – חלוץ סצנת הופעות הרוק באזור וסצנת הטבעונות בחיפה. וכמובן שאי אפשר לשכוח את השימפנזה ג'יני
