כבר לפני יותר מ-30 שנה נקבע בחוק החינוך המיוחד, כי "ועדת השמה תעניק זכות קדימה להשמה במוסד חינוך מוכר שאינו מוסד לחינוך מיוחד". כלומר, כבר ב-1988 התפיסה החינוכית והערכית ביטאה את זכותו של כל ילד ללמוד במסגרת חינוכית "רגילה" ולאו דווקא במסגרת של חינוך מיוחד. כמובן, על פי יכולותיו, חוזקותיו וקשייו.
התיקון לחוק חינוך מיוחד (תיקון מס' 11) שהתקבל בכנסת ביולי 2018, "הרפורמה בחינוך המיוחד", כלל שלושה מרכיבים מרכזיים: שינוי בתהליך קביעת הזכאות וההשמה; להורים הזכות לבחור את המסגרת שבה ילמד ילדם; הסדרת השירותים הניתנים לתלמידי חינוך מיוחד על פי סוג המסגרת, המוגבלות של התלמיד ורמת תפקודו.
כלומר, הרפורמה הייתה אמורה ליישם בדיוק את המשפט בחוק החינוך המיוחד המקורי ולתרום לשילובם של תלמידים במסגרות החינוך ה"רגילות" – שילוב שיתרום בכל תחומי החיים – מסגרת רגילה הקרובה לבית, שתהווה חלק מהקהילה, שתיצור תחושה של "נורמליות" והפחתת תיוג, שמשאבים תקציביים יופנו אליה, כדי להתאים את השטח לצורכי התלמידים. עם זאת, ההשמה בחינוך הרגיל מתקשה לספק לילדים את דרכי ההוראה הייחודיות, המותאמות לאלו הזקוקים לתמיכה מקיפה ועוטפת בפן הפיזי, הלימודי, החברתי והרגשי והיא אינה מספקת מענה מלא ומקיף לתלמידים עם ליקויים קשים, מורכבים ורב-בעיתיים, כך גם לגבי תלמידים שהם "רק" עם לקויות למידה.
ואכן, הרפורמה נכשלה בפועל.
- בעקבות הרפורמה, תלמיד משולב מקבל פחות שירותים הכרחיים מאשר אילו היה לומד במסגרת חינוך מיוחד נפרדת.
- הרפורמה לא מספקת מענה אמיתי לתלמידים המשולבים. התלמידים האלה נמצאים פיזית בכיתות "רגילות" אך לא תמיד הם מקבלים תמיכה לימודית/רגשית מקיפה ותמיכה מותאמת באופן מלא כפי שהיו מקבלים בכיתות החינוך המיוחד. במצב כזה הם עלולים "ליפול בין הכיסאות" במערכת והחזרה לחינוך המיוחד והנפרד לאחר ניסיון שילוב היא בעייתית בכל הרמות. בעיקר בפן הרגשי.
- עמימות החוק לגבי השירותים שאמורים להינתן לילדים המשולבים על פי רמות תפקוד מבלי לקבוע את רמות התפקוד. עמימות זו מונעת מילדים רבים את האפשרות לקבל תמיכה תואמת ומספקת למרות היותם ילדים עם צרכים מיוחדים.
- בהיעדר משאבים אמיתיים (תוכניות לימוד, דרכי הוראה מותאמות, צוותים פרא-רפואיים, סייעות) והכשרה לא מספקת של צוותי החינוך להכיל תלמידים אלו בכיתות כל כך גדולות, עמוסות עם תוכניות לימוד שחלקן מיושנות ואינן מותאמות – ייווצר מצב שמורים לא יוכלו לתפקד, מה שיפגע בסופו של דבר בכל התלמידים – ה"רגילים" והמשולבים.
רוצים להישאר מעודכנים?
מבחינתי, הרפורמה נכשלה. לא מספיק להגות רעיון, ויהיה זה הרעיון הכי נשגב מבחינה ערכית. צריך להכין קודם את השטח. ביסודיות, בבדיקת כל המרכיבים, בהכשרה נכונה, בהקטנת כיתות הלימוד, בהוראה בצוות (ב-CO) – בהוראה משותפת בכיתה של מורה מהחינוך הרגיל עם מורת החינוך המיוחד, בבניית תוכניות משותפות, בהפניית המשאבים התקציביים הנדרשים לכל תלמיד ותלמיד, בבניית תוכניות להעצמת המורים ולהעצמת התלמידים, תוכניות לפיתוח מיומנויות תקשורת בינאישיות, ביצירת שיח רגשי בבית הספר, ובעיקר בלהאמין. להאמין שאכן זו זכותו של כל ילד להיות חלק מהקהילה. לא רק לדבר את זה. אלא להאמין בזה בכל הלב ולפעול בהתאם.
אנחנו למשל, במכללת גורדון, מכנים את החוג שלנו: החוג לחיוך מיוחד. אנחנו מאמינים שלכל ילד הזכות להגיע למסגרת החינוכית עם חיוך בכל בוקר ולחזור הביתה עם חיוך. זה, בעיניי, האתגר הגדול ביותר. להשכיל להבין שכל ילד הוא ילד עם צרכים מיוחדים.
אני בטוחה שעם כוונה טהורה, הכשרה נכונה, משאבים מספיקים, שינוי בגודל הכיתות, יושרה ואחריות לגבי אתגר השילוב, כל ילד יוכל להרגיש שלם.
במרכז משנתו החינוכית של יאנוש קורצ'אק עיקרון אחד שכולנו, אנשי החינוך, צריכים לאמץ: "יש להכיר את הילד הכרה מלאה, יש להבין את נפשו ואת עולמו המיוחד, יש להודות במלוא זכותו לכבוד ולאהבה… הילדות איננה תקופת הכנה לחיים אלא החיים עצמם".
זאת מהות החינוך.
הכותבת היא ראשת מסלול החינוך המיוחד באקדמית גורדון
