נוסטלגיה לסופ"ש | היכונו לביאת השליח

בתחילת שנות ה-90 הייתי כוכב עולה. מה שהיום היו מכנים סלב או משפיען. באותם הימים היו קוראים לאחד כמוני "כלי כלי". סיימתי בהצטיינות תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים, הייתי לדעת רבים הכתב הטוב ביותר במקומון "קול חיפה" (או לפחות אחד מהטובים שבהם), הייתי מרצה מבוקש במכון מופת לקידום המצוינות בבית רוטשילד, עשיתי כתבות למוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", מדי יום פגשתי אנשי עסקים, חברי כנסת, שרים ובכירי אקדמיה, והתחככתי בכל המי ומי. לכאורה הייתי על הסוס.

היתה רק בעיה אחת – בכל המקומות שבהם עבדתי שילמו לי פרוטות. קיבלתי המון כבוד, אבל מעט כסף. התגאיתי בהיותי כתב בכיר ב"קול חיפה", אבל התביישתי בתלוש שכר. נפנפתי בגאווה בכל כתבה שלי ב"ממון", אבל אוי לבושה – כמה מעט שולם אז (וגם היום) לפרילנסרים.

באותו הזמן התחתנתי, קניתי דירת פנטהאוז ברחוב רש"י בהדר עליון, המשכנתה חנקה, ומנהל הבנק לא הסכים לקבל כבוד במקום כסף. בלית ברירה חיפשתי עבודה נוספת, כזאת בלי תלוש כדי שמס הכנסה לא יבזוז את מעט הפרוטות שאני עושה מהצד. כךה הגעתי לפיצה פירנצה במרכז המסחרי המעולף של רמת ספיר.

רמת ספיר היתה אז שכונה חדשה. המרכז המסחרי היה תשוש ושומם. פיצה פירנצה היתה פיצרייה שכונתית קטנה של משפחת אברמוב. האבא והאמא עבדו במטבח, הבנים ריקו ואבי ניהלו את המקום, ליאת החברה הצעירה והיפה של אבי עזרה. והם היו צריכים שליחים. אז עם התואר בהצטיינות ועם המעמד של עיתונאי בכיר וסלב בעיר, באתי עם הפיאסטה החבוטה שלי והתחלתי לעבוד בשליחויות ברחבי העיר.

ליאת אברמוב, היום

לעבודה בפיצרייה השכונתית היו שני יתרונות עבור מי שחנוק מהמשכנתה. האחד – התשלום היה במזומן, מדי יום, בלי תלוש ובלי כאבי ראש. השני – האברמובים היו נדיבים ונתנו לי לאכול חופשי. הייתי אוכל פיצה בצהריים, פיצה בערב, ולפעמים גם לוקח פיצה הביתה לבוקר שלמחרת. המינוס בבנק ירד, הכרס גדלה. הרופאים אמרו לי שלא טוב לחיות רק על פיצה, אז ביקשתי מאמא אברמוב להכין לי מדי פעם פסטה. משום מה המשכתי לעלות במשקל.

הסיטואציה היתה מביכה משהו. ביום הייתי נפגש עם ראש העיר עמרם מצנע, מראיין את נשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' עוזר שילד, וקופץ לפגישה עם דוברת הטכניון מאירה שחם. ואז בערב, ילדים בני 12 מקרית שפרינצק היו צורחים עלי למה לקח לי חצי שעה להביא את הפיצה. היו ימים שבהם נפגשתי בבוקר עם השר אריק שרון, השתתפתי במושב של חבר הנאמנים של הטכניון ביחד עם השר פואד בן אליעזר, ואפילו נכחתי באירוע עם נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, וכמה שעות מאוחר יותר חטפתי על הראש מאנשים במאנצ'יס למה אין מספיק בצל בפיצה או איפה לעזאזל הפיצה עם האנשובי שהם הזמינו לפני שעה.

הכי מביך היה להביא פיצה לכאלו שהכירו אותי מחיי השניים. אני זוכר שהבאתי פיצה לד"ר זאב מעוז – ראש החוג למדעי המדינה באוניברסיטה. הוא שילם לי, נתן טיפ, ושאל מאיפה אני מוכר לו. מלמל משהו על כך ששבוע קודם לכן ראיינתי אותו. פעם הבאתי פיצה לגל קנז. השם לא אומר לכם הרבה? הוא היה אחד הרכזים הטובים ביותר בארץ, כשבליגה הבכירה בכדורסל היה רק זר אחד בכל קבוצה, והשאר ישראלים.

בסך הכל היה כיף בפיצרייה. היינו כמו משפחה. רוב השליחים נשברו מהר ועזבו. היינו שניים שהתמדנו במשך שנים – אהרון מילארד ואני. שני פולנים בממלכה של משפחה בולגרית שעושה אוכל איטלקי. אהרון היה פקח בעירייה, שגם היה צריך קצת כסף אקסטרה. היינו צוחקים על זה ששנינו מתפרנסים מכתיבה, רק שהמעסיקה של אהרון – עיריית חיפה – הרוויחה הרבה יותר כסף מהכתיבה שלו, שהתמקדה בדוחות חניה.

אהרון מילארד, היום

לא היה לנו GPS, גם לא ווייז. בכלל – לא היו אז טלפונים ניידים כדי להתקשר ללקוח אם לא איתרנו את כתובתו. ובכל זאת הסתדרנו. על הקיר בפיצרייה היתה תלויה מפה של העיר, לפני היציאה לדרך היינו מסתכלים על היעד, משננים את המסלול ויוצאים לדרך. מעולם לא חזרנו עם הפיצה.

פיצה פירנצה היתה אז פופולרית מאוד, מכמה סיבות. היא היתה זולה (17 שקל, אם אני זוכר נכון), לא היו דמי משלוח, לא היה מינימום הזמנה
ולא היתה מגבלת אזור. הגענו לכל חור בחיפה, בנשר ובטירת הכרמל. לכן היה לפיצה קהל לקוחות הטרוגני בעליל – מעשירי דניה הקמצנים ועד לסטלנים במאנץ' בנוה דוד. ובהתאם לכך, היו הרבה קטעים הזויים.

היו לנו לקוחות קבועים כמו הנרקומנים ממאורת הסמים בהדר, שהיה ממש מפחיד להגיע אליהם אבל תמיד נתנו טיפ נדיב והציעו להסניף שורה, או מכון הליווי במדרחוב נורדאו, שכל השליחים רצו להביא לשם את הפיצה בגלל המארחת שהיתה מופיעה בדלת עם חלוק פתוח.

מעט מאוד אנשים הגיעו לפיצרייה עצמה כדי לסעוד באחד משני שולחנות הפלסטיק שהוצבו בחוץ. אחד מהם היה טרי אייזאה – כדורסלן בגובה של 2.08 מטרים, בחור נחמד אבל לא מוכשר במיוחד. בהיעדר כישרון הוא מצא עצמו תקוע בליגה השנייה בישראל, שאז עוד קראו לה לאומית ב'. הסוכן שלו סידר לו לשחק בהפועל יקנעם – קבוצה אומללה ממקום שעוד היה אז עיירת פיתוח, וכשהוא ראה לאן הגיע הוא הבהיר שהוא לא מתכוון לגור שם אפילו דקה. אז סידרו לו לגור ברמת ספיר.

מדי יום הוא הגיע לפיצרייה, הפנה את ראשו לשמים וקילל את אלוהים ששלח אותו לקבוצת תחתית בלאומית ב' ולעיר ישנונית, בזמן שחברים שלו בקולג' גלגלו מיליונים ב-NBA ובאירופה. ואז הוא היה מוריד מגש פיצה, שותה כמה בירות, ויוצא לאימון. אגב, בסוף אותה העונה ירדה יקנעם לליגה הארצית.

כשהוסמכתי לעורך דין, באמצע שנות ה-90, נאלצתי לפרוש מהפיצרייה. זה דבר אחד להביא פיצה למישהו שראיינת לפני שבוע ודבר שני להביא פסטה לשופט שבאותו בוקר טענת בפניו בלהט בתיק של שני מיליון שקל.

אפילוג:

מאז ימי פיצה פירנצה לא הצלחתי לחזור למשקל הקודם שלי. אהרון מילארד עדיין עובד באגף הפיקוח, וגם פעיל בקבוצת הכדורסל של הפועל חיפה. עד היום, כשאנחנו נפגשים באירועי ספורט, אנחנו נזכרים בימים העליזים ההם בפיצרייה. ליאת התחתנה עם אבי והפכה להיות ליאת אברמוב. אנחנו חברים בפייסבוק. היא נשארה יפה גם בחלוף 30 שנה. טרי אייזאה נעלם באלמוניות האפרורית כמו המוני שחקני כדורסל שנעים בליגות הנמוכות. הפועל יקנעם עצמה התאדתה מהכדורסל הישראלי.

פיצה פירנצה נסגרה מזמן, הזיכרונות נשארו.