קשה מאוד להבין מה קורה במכבי חיפה. קבוצת כדורגל אחרי מחנה אימון אמורה להיראות מוכנה לליגה. משחקי ההכנה, וכמובן גביע הטוטו, אמורים לתת גושפנקה לכך שהקבוצה עבדה קשה, שהמאמן יודע מה הוא רוצה, שהשחקנים מבינים את השיטה ושהכל מוכן לליגה. אבל במכבי של השנתיים האחרונות קורה בדיוק ההיפך – מתחילים את העונה, ואז מגלים את הליקויים.
מה עשיתם במשך כל הקיץ? הרי כל אוהד ירוק הבין כבר באמצע העונה שעברה שככה אי אפשר להמשיך. אז דולב חזיזה, עבדולאי סק ורוב הזרים עזבו, ובמקומם הגיע אוסף של שחקנים מוזרים לא פחות (למעט ברונינו וקצת ירין לוי). ומה שהרבה יותר גרוע זה היעדר שיטה. צפיתי בכל משחקי גביע הטוטו וניסיתי למצוא משהו להיאחז בו – שיטה, דרך, זהות, ניצוץ קטן שיגרום לי להגיד "יש פה משהו". לא מצאתי.
השחקנים לא יודעים לאן לרוץ, אין תיאום בהגנה, אין תיאום בקישור, אין תיאום בהתקפה. התחושה היא כמו בשיעור ספורט בבית ספר, כשהמורה אומר "קחו כדור ותשחקו".
כל קבוצות הצמרת, וגם כאלה שמיודות לסיים במרכז הטבלה ובתחתית, נראות בשלב זה טוב יותר ממכבי. הן מאומנות, מחוברות, עם דרך ברורה. ואצלנו? המשחקים קשים לצפייה. זה כבר לא עניין של תוצאה, הפסד או תיקו. זו התחושה שאין על מה לבנות.
אני אוהב מאוד את ברק בכר. הוא הביא את מכבי לפסגות שלא נשכח לעולם. אבל בתקופה האחרונה הוא נראה כאילו מכריחים אותו לאמן. הוא כבוי, אדיש, ורק ממתין שיחלצו אותו מהדבר הזה. אני אוהב מאוד גם את ליאור רפאלוב. הוא היה אחד מהשחקנים שאני הכי אוהב, מעריך ומוקיר. אבל צריך לומר את האמת – נראה שתפקיד המנהל המקצועי של מכבי חיפה גדול עליו.
והשנה זה נראה אפילו גרוע יותר מהשנה שעברה. והאוהדים לא פראיירים, הם הברומטר. במשחק נגד עירוני טבריה היו רק 6,000 צופים, אחרי לא פחות מ-22,000 בדרבי. ואל תספרו לי שזה “רק גביע הטוטו”. בשנים קודמות, באימונים בכפר גלים היו יותר אוהדים. וזה הסימן המדאיג מכולם. כי אוהד מכבי חיפה יכול לסלוח על הפסד. הוא יכול לסלוח על עונה לא טובה. אבל הוא לא יכול לסלוח על התחושה שאין דרך, שהעתיד נראה שחור.
הסוף, לצערי, ידוע מראש. אני לא מאמין בהוקוס פוקוס ושפתאום הכל יתחבר. עם מה שאנחנו רואים על הדשא ועם מה שאנחנו מרגישים ביציעים, לא נגיע לשום מקום.
תגובות