נוסטלגיה לסופ"ש | הסיפור המופלא על אמדו והאלכושום

השנה היא 1990 וקצת. יום ראשון בבוקר, מערכת "קול חיפה", רחוב הרצל 27 בהדר. אני עולה במדרגות למשרדים. כבר מלמטה שומעים בליל בלתי נגמר של צלצולים במרכזייה. בכניסה אני רואה שלוש מרכזניות עם מבט תשוש, וטלפונים שלא מפסיקים לצלצל בטירוף. הן מביטות בי במבט מלא תיעוב. "אתה האחראי לכל הקטע הזה של אמדו והאלכושום?", הן זעמו. לא הבנתי מה הן רוצות ממני.

עד לשעות הערב הטירוף לא הסתיים. המוני קוראי העיתון – ואני מדבר על תחילת שנות התשעים, כשתפוצת המקומונים היתה אדירה) לא הפסיקו להתקשר למערכת כדי לשאול איך מגיעים לאמדו ההוא מהאלכושום, וגרוע יותר – איך מגיעים אלי. גם בימים שלאחר מכן קיבלתי עשרות טלפונים. כתבתי המון כתבות בחיי, אבל הכתבה על אמדו והאלכושום גרפה הכי הרבה תגובות. ואז לא היו אינטרנט, פייסבוק, לייקים, תגובות ושיתופים. הדרכים היחידות להגיב לכתבה היו להתקשר למערכת או לשלוח מכתב למערכת.

השבוע הלך לעולמו משה אמדו, האיש והאגדה, וזה החזיר אותי לא רק למסעדת אמדו של שנות ה-80 העליזות אלא גם לכתבת האלכושום מתחילת שנות ה-90. אמדו היה אדם חברותי מאוד. הוא גם היה מומחה לדגים. אז היא שילב את שתי התכונות הללו ופתח את מסעדת הדגים אמדו, במקום שהיום פועלת בו תחנת הדלק דור.

המסעדה היתה הצלחה היסטרית. האופי של אמדו, שהיה אהוב על כולם, ויכולת הבישול שלו הפכו את המסעדה למקום תוסס במיוחד. אמדו התגאה בכך שאין לו מקררים – מדי יום הוא מקבל דגים טריים ועובד עד שאחרון הדגים נגמר. אין להקפיא, אין לשמור למחר. את המסעדה פקדו פוליטיקאים, אנשי בוהמה, אמנים וספורטאים – כל המי ומי של חיפה ומחוצה לה. הפרלמנט של אמדו היה הכי גדול, הכי ססגוני והכי מרתק בעיר.

אמדו אהב גימיקים. פעם הוא הציב גלגל מזל, ובסוף הארוחה כל אחד סובב את הגלגל והפרס היה ארוחה בחינם. לאמדו לו היה הרבה מזל, והמון אנשים זכו בארוחה חינם עד שהגלגל הועף.

בשנת 1991, כשהתחלתי לכתוב ב"קול חיפה", היה בעיתון מדור בשם "סיפורי אמדו", שבו הוא פרסם בכל שבוע סיפורים משעשעים מהנעשה במסעדה, משהו כמו "תמונות יפואיות" של מנחם תלמי, רק על חיפה. היו שמועות שלא אמדו כתב בעצמו את הטור אלא חבר שלו, היו שמועות שהסיפורים הם מפוברקים, אבל האמת – זה לא באמת היה אכפת למישהו. מתישהו הטור של אמדו נעלם, וגם המסעדה עצמה נעלמה. כנראה שאמדו היה יותר טוב בלהכין דגים מאשר בעסקים.

משה אמדו והאלכוהול

זמן קצר לאחר שהמסעדה נסגרה, אמדו התקשר אלי והציע לי לכתוב על מוצר פלא שהוא משווק – אלכושום. הצעתי לו לבוא למערכת, אבל הוא אמר בקולו הרועם "תגיע אלי לרחוב ביכורים". הוא היה טיפוס גדול, ארוך שיער ועם זקן עבות, אז קצת פחדתי ממנו. הגעתי אליו לראיין אותו על האלכושום. התלוו אלי חברי עמיר והצלם יוסי כהן שקראנו לו הפסיפיק. "נדבר איתו כמה דקות ואז נלך לשתות משהו בפונדק הדב", אמרתי להם.

אמדו קיבל את פנינו עם כמה שישיות בירה ובקבוק וודקה קפוא. "קודם נשתה קצת", הוא פסק. כמה סיבובי שתייה מאוחר יותר הזכרתי לו מהי מטרת הביקור. "עוד כמה דרינקים ונדבר על האלכושום", הוא שאג – והביא עוד בקבוק וודקה קפוא. אחרי עוד כמה סיבובים שוב הזכרתי לאמדו שבאתי לכתוב על האלכושום. "האלכוהול פתח לי את התיאבון", הוא ענה, "נאכל משהו קטן ואז נעבור לאלכושום". אמדו שקד על הדלקת הפחמים, וה"משהו קטן" התברר כשיפודי פרגית, קבבים, לבבות וכבדי עוף, ואז סטייקים וצלעות כבש, שנשטפים כולם בבירה.

כך חלפו שעתיים, אולי שלוש. אני כבר צפצפתי ביוונית מרוב אלכוהול, הפסיפיק לא הצליח להחזיק את המצלמה בלי לרעוד, עמיר אמר שאין מה ללכת לפונדק הדב, ואמדו שאל אם אנחנו בטוחים שלא נרצה לנשנש עוד איזה שיפוד קטן או להוריד כוס וודקה אחרונה. "ספר על האלכושום", לחשתי בכוחותיי האחרונים.

או אז התרווח אמדו על הכיסא, מזג לעצמו מנה יפה של וודקה וסיפר את הסיפור. כמה חודשים קודם הוא ירד לסיני לצלול. במהלך הצלילה הוא קלט תיירת סינית שהסתבכה ונקלעה למצוקה, חילץ אותה, גרר אותה לחוף, עשה לה הנשמה והחזיר אותה לחיים. בערב הגיעה הסינית – בחורה צעירה ויפיפייה – לחושה של אמדו ואמרה לו שהיא רוצה להודות לו באופן אישי, בדרך מיוחדת מאוד. אמדו התנצל ואמר שהוא נשוי ושהוא נאלץ לוותר על ההצעה הקוסמת. "לא לזה התכוונתי" אמרה הסינית, וסיפרה לו שלאות תודה על שהציל אותה מטביעה, היא תגלה לו מתכון סודי שעובר במשפחה שלה מדור לדור – איך לרקוח מאלכוהול ומשום תרופה טבעית שסגולותיה הן רבות.

"התחלתי לייצר אלכושום, וזה עושהה פלאים", סיפר לנו אמדו בהתלהבות, "הוא מוריד לחץ דם, מוריד כולסטרול, מוריד שומנים, מוריד עודפי משקל, מוריד חרדות, מוריד לחצים, רק דבר אחד הוא מעלה – את כוח הגברא". למחרת זחלתי למערכת וכתבתי כתבת מגזין על אמדו, הסינית היפיפייה והאלכושום.

הכתבה תפסה חזק. מיום ראשון בבוקר הטלפונים במערכת לא חדלו לצלצל, והמונים התקשרו לבקש את הטלפון של אמדו.
האם בזכות הכתבה והאלכושום אמדו הפך לאיש עסקים מצליח? לא.
האם האלכושום התגלה כמוצר מופלא עם כוחות ריפוי מדהימים? גם לא.
האם הסיפור על הסינית היפייפיה הוא אמיתי? לא ברור.
מה שבטוח – אמדו היה חתיכת טיפוס מדהים, אגדה של ממש, כזה שלא דומה לאף אחד.
יהי זכרו ברוך.

משה אמדו ז"ל (צילום: מתוך הפוסט של בתו ליאת אמדו)