משה אמדו, האיש מאחורי המסעדה המיתולוגית, הלך לעולמו

משה אמדו, הבעלים של מסעדת אמדו המיתולוגית, שהיתה בשנות ה-80 אחד ממקומות הבילוי המזוהים והמוכרים בחיפה, הלך לעולמו ביום ראשון. אמדו, דמות צבעונית ומוכרת בחיי הלילה של העיר באותן השנים, הותיר אחריו ילדים, נכדים ונינים.

מסעדת אמדו פעלה בעיר התחתית, סמוך למקום שבו נמצאת היום תחנת הדלק דור אלון, והיתה הרבה יותר ממקום שבאים אליו לאכול. היא שכנה בתוך סככה גדולה עם רצפת חצץ, ואמדו עצמו היה חלק בלתי נפרד מהחוויה במסעדה – הוא היה מארח שהכיר את לקוחותיו, הסתובב בין השולחנות ודאג באופן אישי לאורחים.

בכתבה שפורסמה ב"מעריב" בספטמבר 1988 תחת הכותרת "האיש שהופך דגים בידיים", תוארה המסעדה כמקום שאליו מגיעים אנשי עסקים, פוליטיקאים, אמנים וספורטאים, ואמדו עצמו מכין את הדגים לעיני הסועדים. באותה כתבה תואר אמדו כמי שהפך את הטיפול בדגים לחלק מהמופע של המסעדה. הוא נהג לבחור את הדגים בעצמו, והיתה לו מומחיות בזיהוי דגים ובדרך ההכנה שלהם. במסעדה הוגשו גם מנות בשר, סלטים ובהמשך גם שווארמה (שווארמדו).

בכתבה שפורסמה ב"חדשות" במרץ 1989, תחת הכותרת "אני רוצה שיישארו בחור ללא גבולות", סופר על מסיבת יום הולדת שנערכה במסעדה ללא אחר מאשר דן בן אמוץ.

בתו ליאת נפרדה ממנו בפוסט מרגש:

"אמדו. האיש והאגדה.
אתמול נפרדתי מאבא שלי. קשה לי בכלל לכתוב את המילים האלה, כי איך נפרדים מאדם שהיה כל כך הרבה יותר מ”אבא”?
מי שהכיר את מסעדת אמדו, הכיר אותו. ומי שהכיר את אמדו, כנראה לא ישכח אותו.
הוא היה איש של במה, איש של אנשים, איש של ים. איש יפה תואר, גבוה, בלונדיני, עם עיניים כחולות, חזק בצורה שלא הכרתי אצל אף אדם אחר, אבל מה שבאמת משך אליו אנשים לא היה רק המראה. אלו היו הכריזמה, החוכמה, החדות, ההומור הציני, שמחת החיים, האנרגיה. והיכולת המדהימה שלו לגרום לאנשים לרצות להיות לידו.
אנשים היו מתייעצים איתו על הכל. הוא היה חכם בצורה יוצאת דופן, איש עם ראש חד ועם ידי זהב. הוא היה ההנדימן הכי מוכשר שהכרתי. אני זוכרת שהוא הכין לי וללימור אחותי חדר מדהים, שיפץ, יצר, תיקן, ובנה אפילו את היאכטה שלנו בנה במו ידיו.
ואני? אני זכיתי באבא שהעביר אותי בגיל 16 קורס צלילה ובזכותו יש לי עד היום רישיון צוללן, רשיון אופנוע ים ועוד מלא דברים. כילדה, הוא לימד אותי סקי מים בסירת המרוץ שהיתה לנו בכינרת.
אבל אחד מהזיכרונות שהכי יישארו איתי הוא דווקא רגע שבו הייתי צריכה אותו באמת. כשגרתי בהולנד והייתי זקוקה לו, הוא לא שאל שאלות. הוא עזב את המסעדה ואת כל מה שהיה לו באותו רגע, לקח את הטיסה הראשונה שיכול היה, במחלקה הראשונה, והגיע להחזיר את הבת שלו הביתה.
כזה הוא היה. אבא מיוחד כזה. איש שאהב לצלול, אהב לדוג, אהב לרקוד, אהב חברים, אהב אנשים ובעיקר אהב את החיים. הוא תמיד היה מוקף אנשים, ואנשים נמשכו אליו. לא רק בגלל מי שהיה, אלא בגלל איך שגרם להם להרגיש כשהיו לידו. הוא היה שונה. לא מהמיין סטרים. אי אפשר היה להכניס אותו לשום תבנית. הוא היה אמדו. האיש והאגדה.
ויש עוד דבר אחד שאני לא יכולה שלא לכתוב. יש שיר אחד שתמיד אמרתי לאבא שלי שהוא נכתב עליו – השיר 'My Way' של פרנק סינטרה. תמיד הייתי אומרת לו 'אבא, כשיגיע היום, זה השיר שאני אשמיע לך'. והנה הגיע היום הזה. רק שלא דמיינתי שאצטרך להשמיע אותו כשאתה כבר לא כאן כדי לשמוע אותי אומרת לך שוב כמה השיר הזה הוא אתה.
כי באמת, אבא, עשית את זה בדרך שלך. חיית בדרך שלך. אהבת בדרך שלך. יצרת בדרך שלך. והשארת אחריך דרך שאי אפשר לשכוח.
אבא השאיר אחריו ילדים, נכדים ונינים, וזכה לראות דור שלם ממשיך אחריו. והוא השאיר אחריו גם המון חברים, והמון אנשים שהכירו אותו, אהבו אותו ונשאו איתם משהו ממנו.
אני יודעת שעוד הרבה שנים אנשים יגידו את השם “אמדו” ויחייכו. כי יש אנשים שחיים את החיים, ויש אנשים שמשאירים אחריהם סיפור. אבא שלי היה סיפור. והסיפור הזה יישאר איתי כל החיים.
אוהבת אותך אבא, ומתגעגעת אליך כבר עכשיו".

אפי אללוף ממסעדת הדגים ג'קו מספר כי בגלל אמדו הוא התחיל לפתוח את המסעדה גם בשעות הערב: "ג'קו בתחילתה היתה פתוחה מ-12:00 עד 17:00, לא עבדנו בערב. יום אחד הלכתי לאכול עם חברים באמדו, ואחד מיושבי השולחן אמר למלצר שאני מג'קו. המלצר ענה שהוא אוהב את המסעדה אבל היא לא פתוחה בערב. בגלל המשפט הזה, שבוע לאחר מכן התחלתי לפתוח גם בערב – והשאר היסטוריה. אהבתי ללכת לאכול אצל אמדו, האוכל שם היה טעים מאוד והוא עצמו היה דמות שונה בנוף החיפאי".

השבעה על משה אמדו ז"ל מתקיימת עד ליום שישי אצל בתו לימור ביישוב בר יוחאי, סמוך למירון.