יובל שרביט-טרבלסי, אלמנתו של מור טרבלסי שנרצח במסיבה ברעים, הגיעה אתמול (רביעי) עם בני משפחתה ועם משפחתו של מור ז"ל לקריה הרפואית רמב"ם כדי לחלק משלוחי מנות לבני ובנות השירות הלאומי של בית החולים ולמטופלים במחלקה ההמטו-אונקולוגית בבית החולים רות לילדים.
שרביט-טרבלסי, שהספיקה להיות נשואה לטרבלסי רק חודש, סיפרה שפורים היה החג האהוב על מור, שלא ויתר אף פעם על מסיבת פורים בכל שנה, ושיתפה בתופת שעברו השניים בשבת השחורה: "החלק הכי קשה הוא שלא תכננו בכלל ללכת למסיבה, הגענו לשם בדיוק כשהתחילה מתקפת הטילים והחלטנו להיכנס לרכב ולברוח. אחרי שמונה דקות של נסיעה נתקלנו בחוליית מחבלים שקפצו עלינו משולי הכביש, אבל הצלחנו להימלט מהם. מור נסע ממש מהר, הוא היה חד ונחוש. בצומת מפלסים נתקלנו שוב במחבלים, הפעם בטנדר הטויוטה הלבן המפורסם. הטנדר חסם את הכביש, ומור רצה לעקוף אותו מימין. הוא הנחה אותנו להוריד את הראש למטה וממש תפעל את האירוע. אני כל הזמן אומרת שיש לו שורשים של לוחם קומנדו. כולנו הורדנו ראשים, אבל מור רצה לראות את הכביש והם ירו בו. הוא מת במקום, והרכב נפל לתעלה. במשך חמש שעות היינו שם וחיבקתי אותו. שמענו מעשים של חטיפה, אונס ווידוא הריגה, וכל זה כשהרכב הפוך ואנחנו מעמידים פני מתים כדי שלא יבואו גם אלינו. קיימנו שיחות עם המשטרה בתקווה שנצליח להציל את מור, לא עיכלנו שהוא כבר לא איתנו".
רוצים להישאר מעודכנים?
עוד אמרה שרביט-טרבלסי: "אהבת החיים, העזרה לזולת והכבוד שהוא נתן להורים שלו – אלה הדברים שאני מרגישה שאני צריכה להשריש בתוכי כדי להרגיש שמור איתי. הוא תמיד חייך, והיה לו חיוך מושלם. אדם שכולם רוצים תמיד להיות בחברתו. תמיד מוקף חברים. אז ישבנו וחשבנו במשפחה מה נוכל לעשות כדי להקיף את עצמנו בהרגשה שמור איתנו בחג האהוב עליו, והחלטנו לבוא לתרום. זה מי שמור היה – תמיד שם את עצמו אחרון".
סגן מנהל בית החולים ד"ר אבי וייסמן אמר לשרביט: "זה לא דבר רגיל אצלנו שנותנים לנו, אנחנו רגילים להיות אלה שמטפלים ומעניקים, ולקבל מכם תרומה כזו זה דבר מדהים. אי אפשר לנחם אתכם על האובדן הכבד של מור, אבל אתם מרגשים אותנו מאוד. אין מילים להודות לכם על המחשבה ועל הבחירה בנו ביום הזה שהוא כל כך משמעותי עבורכם".
בני ובנות השירות הלאומי שיתפו על עבודתם בבית החולים. ליפז, בת שירות בפנימית ב', אמרה לאמו של מור: "אני איבדתי באותה שבת שני חברים חיילים, והשירות הלאומי הציל אותי. לפגוש מטופלים ולעזור להם – זה נותן לי את הכוח נפשי להמשיך. זו השנה השנייה שלי, ואני מרגישה שאם לא היה לי את השירות לא הייתי מצליחה להסתדר והייתי נכנסת למקום לא טוב, לאיזה דאון, אבל כשיש מקום שאומר לך 'צריכים אותך, את עדיין יכולה לעזור לאנשים' – זה עולם".
יובל שרביט-טרבלסי ובני משפחתה עם בני ובנות השירות הלאומי (צילום: הקריה הרפואית רמב"ם)
