סלפי בשיתוף תיאטרון חיפה עם צביה הוברמן

"הכתיבה והבימוי לקהל צעיר מייצרת את הקהל של העתיד"

המחזאית והבמאית צביה הוברמן כתבה וביימה הצגות, סדרות ותוכניות טלוויזיה רבות לילדים ובני נוער, הייתה ממייסדי קמפוס אריסון – בית הספר לאומנויות בתל אביב, ניהלה את תיאטרון "אורנה פורת" ואת פסטיבל הצגות הילדים הבינלאומי בחיפה.

בימים אלה עובדת על פרויקט חינוכי – תיאטרלי חדש בתיאטרון חיפה, שנועד להנחיל את התיאטרון לדור הצעיר. "אנחנו עושים פה תהליך מהפכני לטווח הארוך בעבודה משותפת עם מערכת החינוך".

מה הייתה חווית התיאטרון הראשונה שלך?

"בגיל חמש צפיתי בהצגה "פיטר פן" בתיאטרון חיפה, אי שם בשנות ה-60, עם גילה אלמגור ששיחקה בתפקיד הראשי. מאז ועד היום אני מתרגשת להגיע לתיאטרון בחיפה שדומה מאוד במראהו למה שאני זוכרת מילדותי".

מה הוביל אותך לעסוק בתחום?

"זה לגמרי מקצוע שבחרתי בצמתים בחיי שתמיד הובילו לאותו הכיוון. גדלתי בקריות, יש לי צילומים בתור ילדה בת שמונה שמביימת הצגה לילדי השכונה. בדור שלי, לעסוק בתיאטרון בתור מקצוע לחיים היה מאוד לא מקובל וזו הייתה מבחינתי החלטה הרת גורל. כאשר נבחרתי לנהל את תיאטרון אורנה פורת היה ברור לי שה'בינתיים' הפך למקצוע".

מה את עושה רגע לפני שמתחילה בכורה שלך?

"ביום יומיים שלפני, כדי לשמור על השפיות וכדי לזכור שהחיים ממשיכים, אני מוצאת לעצמי איזו בריחה קטנה כמו למשל 'לקנות סלון'. עם השנים הלחץ פוחת, אני נמצאת מאחורי הקלעים, באולם, מלווה את האירוע בכמה הצגות. היום אני מוצאת את הרגע יותר מהנה ופחות מלחיץ".

מה עדיין מושך אנשים לבוא לתיאטרון היום?

"המשהו הבלתי אמצעי, החי, הדיאלוג שמתרחש לעיני הקהל. אולי גם העובדה שיכולים להתרחש על הבמה רגעים בלתי מתוכננים".

רגע בלתי נשכח ממחזותייך?

"כשעובדים עם קהל צעיר ישנה חוויה חזקה שאני מכורה לה. זה קהל מאוד ערני, יש רעש וצעקות ואני תוהה כיצד ישתרר השקט באולם? הרגע הזה שבו הרעש מתחלף בשקט הוא קסם. כאשר בני הנוער דומעים, מגיבים, מקשיבים לדילמות שאני מעלה יש בזה סיפוק גדול".

דמות שאת מחוברת אליה במיוחד מבין מחזותייך?

"כשאני מגיעה אחרי שנה לצפות במחזותיי, אני מגלה בהם את עצמי. הצגה שאני מאוד מחוברת אליה מדברת על מורה שנשלחת ללמד ילדי עולים במעברה בקרית חיים. הסיפור הוא סיפור חייה של אמי. כל הילדות שלי שם ושל אמי כמורה לחיים".

האם את רואה בתיאטרון כמייצר שינוי?

"התיאטרון יכול לייצר שינוי. בתקופה זאת עם כל מה שקורה עם הקורונה, יש לנו הזדמנות לעשות חשיבה מחדש. גם הפרויקט בחיפה קיבל בוסט גדול, כמו החשיבה להביא קהל אלינו בקפסולות, להצגות יותר אינטימיות, זו חוויה תיאטרלית אחרת. ישנה התעוררות ובטח בתיאטרון חיפה".

איך התפקיד שלך מקדם את התיאטרון?

"הכתיבה והבימוי לקהל צעיר מייצרת את הקהל של העתיד. תיאטרון עמוק וטוב זורע את הזרעים לתרבות, לטעם אישי של הקהל ולעוד הרבה דברים. בכל פעם שילד רואה הצגה טובה להבדיל מתוכניות הטלוויזיה זה עושה רק טוב. לצערי, לא מתייחסים ליוצרים של הקהל הצעיר כאל סוכנים של שינוי".

מה מביא לחיפה הפרויקט החינוכי?

"יש לנו פרויקט ביחד עם חמישה תיכונים בעיר, שייחשב כ- 30 אחוז מן הבגרות בספרות. שחקנים יעבירו פעילות בתוך בתי הספר, התלמידים יגיעו לכיתות אומן, צפייה בהצגות וחזרות, זה פרויקט שאני גאה בו ומאמינה שתהיה לו הצלחה רבה.

הפרויקט השני בשיתוף עיריית חיפה נקרא "קירות בית הספר אינם גבולותיו" – תלמידי כיתות ט' יקבלו קורס סימסטריאלי בתיאטרון. בנוסף, יצרנו שני ימי חוויה לכיתות היסוד – הראשון: "בתפקיד הראשי אני" עוסק אומנות כביטוי אישי, בשילוב ההצגה "מאחורי הקלעים", השני: מבוסס על ההצגה "מכתב הקסם" שזכתה במקום הראשון בפסטיבל השנה ועוסקת במילים שיכולות לייצר שינוי. ימים אלה כוללים סדנת יצירה, סדנת תיאטרון ומפגש עם אומן. זאת חוויה רב תחומית ואנו שואפים שכל בית ספר בעיר יגיע לימים אלה. כך מייצרים שינוי".