נוסטלגיה לסופ"ש | החופש הגדול

החופש הגדול של שנת 1979 היה זהה לחלוטין לזה של החופש הגדול של שנת 1978 שקדם לו, ועתיד להיות דומה גם לזה של 1980 שיבוא אחריו. באותם הימים ההורים לא היו שולחים אותנו בחופשת הקיץ לסאמר סקול בחו"ל, לקייטנת גלישה או לקייטנת רכיבה על סוסים. הורים לא היו לוקחים את ילדיהם לקלאב הוטל באילת או לצימר בצפון, בטח שלא לקלאב בבולגריה עם הכל כלול או לחופשה בתאילנד. החופש הגדול היה אז לצאת מהבית בבוקר, לחזור בערב, וזהו, תסתדרו.

היינו ילדי מפתח. שמו לנו מפתח קשור בשרוך על הצוואר, ויאללה, ביי. מדי יום עשיתי את הדרך מרחוב יותם 38 לרחוב אהוד 24, אל חברי הטוב עמיר. הוא היה בן יחיד, בלי אחים גדולים שיציקו או אחים קטנים שיפריעו. הייתי מגיע אליו ב-9:00 בבוקר, אחרי שהוריו יצאו לעבודה. בגלל שבחופש הגדול בשנה הקודמת מתחנו אנשים בטלפון, קיבלו הוריו של עמיר חשבונות טלפון מופקעים, הם נעלו את הטלפון בחדר השינה שלהם. אז לא יכולתי להתקשר אליו, פשוט הגעתי.

היינו פותחים את הבוקר בצפייה בערוץ היחיד שהיה אז – ערוץ 1 – בזמן השידורים של הטלוויזיה החינוכית. בשחור-לבן כמובן. ראינו את הסדרה "האיים האבודים" ואחר כך את התוכנית "זהו זה", וכשהגיע הזמן לזהירות בדרכים עם "בולבול הקבולבול", עברנו למרפסת למרתון של משחקי פינג פונג על שולחן אוכל שגודלו שליש משולחן פינג פונג תקני. בזמן המשחקים פזלנו לעבר הטלוויזיה בציפייה ללימודי האנגלית עם סוזי מילר היפה. לא שרצינו ללמוד אנגלית, אבל מילר היתה הדבר הכי קרוב בישראל לסצנת הפולק האמריקאי.

בולבול הקבולבול (צילום: מתוך שידורי הטלוויזיה החינוכית)

כשהיינו רטובים מזיעה מהפינג פונג לקחנו את הסקייטבורדים להחליק במורד רחוב שער הגיא התלול. במשך שעות החלקנו בשמיניות למטה, ואז טיפסנו למעלה. היה 40 מעלות בצל – ולא היתה טיפת צל. אבל זה לא הזיז לנו. שתינו מים מברזים בגינות של השכנים. אחר כך היינו חוזרים לבית של עמיר.

שם בנינו טיסנים עם חומרים שקנינו בחנות הטיסן בהדר בנינו. שנינו השתתפנו בחוג אלקטרוניקה בבית מילר, ולעמיר היה מלחם בדיל, אז חיברנו קבל לנגד לשנאי, והרכבנו שוקר חשמלי, אורגן אורות ואפילו אורגן צלילים. אחר כך עברנו לחדר הרחצה. אמא של עמיר היתה רוקחת, ותמיד מצאנו חומרים כימיים בארון. אז עשינו ניסויים, ערבבנו חומרים, ניסינו לייצר פצצות, ומה לא.

אחר כך היינו יורדים לחצר כדי לעבוד על בית העץ בצמרת האורן הענק או לבנות עגלות שאיתן דהרנו בירידות. לפעמים היינו הולכים ברגל לרחוב קדרון כדי לבקר את חברנו עופר רשף. בשדה שליד ביתו היינו עושים מדורה, קוטפים פירות, מבשלים אותם עם סוכר ומייצרים ריבות שאז עוד קראו להן קונפיטורות. אם מישהו היה מצליח לסלק עוף שלם מהמקפיא של הוריו או מהמחסן של המכולת של יעקב ברחוב שמשון, היינו הולכים לחורשת הפרסה, מדליקים מדורה בקרחת יער וצולים את העוף. לא היה מעדן טעים מזה.

כשהיינו מחליטים ללכת לים, היינו פשוט הולכים – תרתי משמע. לא היה "אבא, תקפיץ אותי לים". היינו עולים ברגל לכרמליה, יורדים בוואדי שיח, עוצרים בנקבה בתחתית הוואדי להתרענן, ואז עוברים דרך הבוסתן של משפחת כיאט וחוצים את נוה דוד (אז קראנו לשכונה מחנה דוד) לחוף דדו. לחזור היה קשה יותר, אז לקחנו אוטובוס קו 3 להדר ומשם קו 12 לאחוזה. בשנת 1980, כשפתחו את כביש פרויד, היינו חוזרים מהים ברגל. עניין של שעה וחצי. ממילא לא מיהרנו לשום מקום.

מתחת לבית ספר אהוד, בוואדי, היתה גדר רשת שהמוטות שלה התעקמו. היינו קופצים על הרשת, וזה הדבר הכי קרוב לטרמפולינה שהיה לנו בילדותנו. כשנגמרו לנו דמי הכיס המועטים שקיבלנו, היינו הולכים לאתרי בנייה, אוספים בקבוקי מיץ פז שהפועלים הערבים השאירו ומחזירים אותם למכולת של גנץ תמורת חמש אגורות לבקבוק.

ככה העברנו יום אחר יום, במשך קיץ שלם, קיץ אחר קיץ. "איים אבודים", "זהו זה", "בולבול הקבולבול", סוזי מילר, פינג פונג, סקייטבורד. יום אחר יום, כל יום, כל היום.

היינו חוזרים הביתה בערב עייפים, שרוטים, חבולים – ומאושרים. ההורים מעולם לא דאגו איפה אנחנו ומה אנחנו עושים. לא כמו היום, שאם ילד לא עונה בנייד בצלצול השני, האמא כבר בהיסטריה. זו היתה ילדות מאושרת. היה לנו כל כך מעט, ובעצם כל כך הרבה.

אפילוג:

חורשת הפרסה נמחקה, והוקמה עליה שכונת ורדיה. סוזי מילר הצטרפה ללהקת האחים והאחיות. לפני 20 שנה פנה אלי איציק ווייס, השחקן שגילם את דמותו של בולבול הקבולבול. הוא היה צריך את שירותיי כעורך דין. הפכנו לחברים טובים. אנחנו בקשר עד היום. בטלפון הוא רשום אצלי כבולבול הקבולבול.

עמיר למד רפואה והוסמך כנוירולוג. אני הוסמכתי כנוטריון. אנחנו החברים הכי טובים עד היום. בכל חופש גדול הבנות שלנו נפגשות. שום דבר מזה לא דומה לחופש הגדול של פעם.

ליאור פרי ואיציק וייס (בולבול הקבולבול)