סלפי בשיתוף תיאטרון חיפה. השבוע: המנהל האמנותי, משה נאור

"המוסכמה הזאת של אנשים שיושבים בחושך ומסתכלים על משהו שקבוצה של יוצרים הכינה עבורם זאת פעולה תרבותית מרגשת מאין כמוה"

משה נאור, בוגר בית הספר למשחק "ניסן נתיב", אבא לשלושה ילדים ומכהן מזה 12 שנים כמנהל האומנותי של תיאטרון חיפה. במסגרת תפקידו הוא מופקד על בחירת התכנים, נמצא בקשר עם במאים ושחקנים לליהוק תפקידים ומפיק מדי שנה שש עד שבע הפקות מקוריות לצד פיקוח על הפקת פסטיבל הצגות הילדים, שכולל גם הוא מספר לא מבוטל של הפקות מקוריות.

מה הייתה חווית התיאטרון הראשונה שלך?

"אחי, יגאל נאור, הוא שחקן בקנה מידה עולמי ומבוגר ממני ב-13 שנים. אני זוכר שכאשר הייתי בן עשר הוא הקים ביחד עם חנה אזולאי ושמוליק הספרי את "התיאטרון הפשוט" עם הפקות שנחשבו אז חתרניות ומחתרתיות. כך צפיתי ב"חופה שחורה" וב"תשמ"ד" שהיו מטלטלים עבורי. גדלתי לתוך תיאטרון איכותי, מחזאות טובה ושחקנים מצוינים. הערצתי אותם ובהמשך זה גם יצא ממני".

מה אתה עושה רגע לפני שהמסך עולה?

"כשאני מתרגש מאוד אני הופך עייף מאוד. מעין התגוננות של הגוף. אני לחוץ, אני מתרגש, אני חושב שרגע לפני שהמסך עולה אני פשוט מפהק. לרוב אני משתדל להיצמד ליוצרים של ההצגה, לצוות ולניצה המנכ"לית. הם תמיד מרימים את המורל ומתרגשים ביחד – יותר נכון מתרגשות ביחד איתי".

רגע אחד בתור צופה שלא תשכח לעולם?

"אני זוכר רגע בהצגה של תיאטרון "גשר" – "נופל מחוץ לזמן". כל הקהל היה מרוכז ביציע כשהאולם היה ריק לגמרי ודורון תבורי חיפש את הבן שלו במונולוג, כשעל הבמה עומדת האם השכולה מול אולם ריק. רגע פורץ דרך ומצמרר".

מה מושך אנשים לבוא לתיאטרון היום?

"אני חושב שהחוויה הזאת של קהל, כמה מאות אנשים שיושבים יחד, צוחקים, דומעים ומתרגשים יחד ממשהו זאת חוויה מאוד חזקה. בכלל, המוסכמה הזאת של אנשים שיושבים בחושך, לא מדברים ומסתכלים על משהו שקבוצה של יוצרים הכינה עבורם זאת פעולה תרבותית מרגשת מאין כמוה".

האם אתה רואה בתיאטרון ז׳אנר אמנותי פורץ דרך?

"כל הזמן יש שינוי ואנחנו כל הזמן עם היד על הדופק. אני יכול לציין שתי הפקות של הקבוצה החיפאית, הראשונה היא "אקווריום" שביימה רוני ברודצקי שכל ההצגה התבססה על ליפסינג. אנשים צעירים בבגדי ים מדובבים שיחות של בני 80 פלוס. זאת הייתה חוויה יוצאת דופן, שהתקבלה באהבה בקרב הקהל וזאת סוג של המצאה שאני גאה על כי התרחשה אצלנו בתיאטרון. הפקה נוספת נעשתה לאחרונה בקבוצה החיפאית החדשה – "ילדי השמש", בה הבמאי בחר תוך כדי שההצגה מציגה באולם, לצלם את הרחוב בחוץ. זה היה מעניין לראות אנשים בשגרת היום שלהם מול אנשים שצופים בהצגה. אנחנו מחפשים כל הזמן דברים חדשים ופורצי דרך לצד הפקות מסורתיות. כדי שהאומנות הזאת תישאר רלוונטית צריך להיות יוצרים והתיאטרון צריך להיות פתוח לניסיונות, להסכים גם לטעות מדי פעם, כדי שתהיה אבולוציה".

משהו שלא יודעים עלייך?

"אני אוהב קפה ברד".

דמות ממחזה שאתה אוהב במיוחד?

"יש המון. מה שעולה בי מתאים לשלב שבו אני נמצא בחיים. סצנה מתוך הצגה שביימתי לפני עשר שנים בשם "מי דואג לילד" בה נראה אסיר פוליטי בכלא סובייטי. הילד הקטן שלו עומד מחוץ לסורגים ומבקש מהאב לומר לשוביו מה שהם רוצים לשמוע כדי שהשניים יוכלו להתאחד והאב ענה לו: 'ומה יהיה על הילדים האחרים?' זה משפט שנצרב בזיכרוני יחד עם הדמות ששיחק דורון תבורי. משפט שאני חושב עליו הרבה".

איך התפקיד שלך מקדם את התיאטרון?

"לצד בימוי הצגות מצליחות עבור התיאטרון כמו "שמו הולך לפניו", "גזע", "שיגעון באופרה", "כולם היו בניי" ועוד, כמנהל אמנותי אני יודע לאתר, לזהות וללוות יוצרים מעניינים ופורצי דרך. כך התיאטרון מרוויח רפרטואר עשיר, עמוק, ומלא בתכנים מגוונים".

אילו הפקות על הפרק?

"פרויקט דגל שלנו "החממה" מרכז חדש לילדים ולנוער עם הצגות אינטראקטיביות ושלל פעילויות איכותיות מתהווה בימים אלה. בנוסף התחלנו חזרות למחזמר בשם "התחנה". בעוד חודש אתחיל לביים מחזה קומי בשם "צניחה חופשית" עם לאורה ריבלין וציפי שביט, שיהיה מצחיק מאוד. מחזה שמספר על שתי נשים שחולקות יחד חדר בבית אבות. האחת אופטימית והאחת פסימית והמפגש בין שתי תפיסות העולם יוצר רגעים מצחיקים שמעלים מחשבות באיזה צד אנחנו רוצים להיות. מחזה שהוא מתנה לקהל".