סלפי בשיתוף תיאטרון חיפה, והשבוע: רועי ויינברג

"אין תחליף למדיום הזה של מפגש בין קהל, שחקנים, תאורה, תפאורה ומוזיקה"

רועי ויינברג (32) הוא שחקן מגיל 10, שירת בגלי צה"ל ובוגר בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. מאז שיחק במחזות זמר רבים ביניהם "אנני", "פלאשאנס" "סאלח שבאתי", בסדרות "ראש גדול", "בת אל הבתולה" ובקרוב יופיע גם בקולנוע. בנוסף, הוא מביים, מצלם ועורך וידיאו לדיגיטל, וכן, קריין בפרסומות ברדיו ובטלוויזיה.

מה הייתה חווית התיאטרון הראשונה שלך?

"הפסטיגל. הייתי בן 10, ראיתי אז מודעה בעיתון ואני זוכר שגררתי את אבא שלי לאודישנים. זה היה האודישן הראשון שלי ובתור ילד זאת הייתה חוויה מדהימה. פעם ראשונה על הבמה, כמה הצגות ביום, זו הייתה נקודת ציון משמעותית בתחושה שזה מה שאתה רוצה לעשות בחיים".

מה מושך במשחק על במה?

"האפשרות לעשות כל פעם משהו חדש, מצב שבו אתה מרגיש את הקהל ויכול לזהות, די מההתחלה, איזה אנרגיות יהיו בהופעה, כך שמושקע מאמץ להביא את הקהל אליך בכל פעם מחדש ולכן, כל הצגה שונה מזו שהייתה ערב לפני כן.

חייב לציין שאני אוהב גם את הצחוקים. ככל שרצים עם הצגה היא הופכת למשהו יותר טכני וכדי להחיות אותה מחדש צריך להכניס מעט הומור. כך שהתחדשות היא מילת המפתח".

מה אתה עושה רגע לפני שהמסך עולה?

"אני אוהב להגיע בדקה ה-90. אני חושב שהתכווננות יתר והריכוז מכניסים ללחץ. אני מגיע עם הצלצול לכניסת הקהל ונזרק אל הבמה".

מה עדיין מושך אנשים לבוא לתיאטרון היום?

"אין תחליף למדיום הזה של מפגש בין קהל, שחקנים, תאורה, תפאורה, מוזיקה, ועם זאת לתיאטרון הישראלי יש דרך לעשות מבחינת התעוזה שהוא יכול ללכת אליה. אנשים היום מקבלים ריגושים בנטפליקס ולתיאטרון יש אתגר גדול בלהתאים את עצמו לסף הריגושים ולתקופה הנוכחית. אני חושב שאנחנו יכולים ללכת הרבה יותר רחוק מבחינת התוכן, לא צריך לפחד לשחוט פרות קדושות. אני מבין שאנחנו רוצים לרצות את היכלי התרבות והקהל, אך אולי אנחנו יכולים לתת ערך מוסף ועל זה הייתי שם דגש".

רגע אחד על במת התיאטרון שלא תשכח?

"אני אוהב תקלות. זה מצחיק אותי. באחת הצגות הילדים שעשיתי לפני מספר שנים נפל החשמל ומצאתי את עצמי מספר סיפור על האבא שלא שילם את חשבון החשמל. הרגעים האלה נותנים לי את האופציה למצוא דרכים להיחלץ מהם ובעיקר, רגעי בלקאאוט על הבמה מצחיקים אותי מאוד".

רגע אחד בתור צופה בתיאטרון שלא תשכח?

"אני זוכר במיוחד את "סירנו דה ברז'ראק" לתיאטרון הקאמרי שביים יובל קמחי עם איתי טירן. הפקה בת שלוש שעות, שהלכתי לראות כמה פעמים. זה היה מרשים מאוד ונתן לי תחושה שאני רוצה לקפוץ לתוך הבמה. אני אוהב הצגות שמשלבות כמה מדיומים יחד, כמו קולנוע, וידיאו ארט. פתרונות יצירתיים על הבמה מדליקים אותי".

האם אתה רואה בתיאטרון ז׳אנר שיכול לייצר שינוי?

"התיאטרון היה מחולל שינוי, בטח בתיאטרון חיפה שהיה בזמנו תיאטרון שהביא דברים פורצי דרך כמו מחזות של יהושע סובול שעשו הד ציבורי. אני שמח על דיונים שמתקיימים סביב הצגות – האם להעלותן או לא, זה משהו שמעורר דיון. יש הצגות יותר פרובוקטיביות ויש כאלה שנועדו לשעשע את הקהל בתקופת הקורונה, אז יש ויש".

דמות שהכי התחברת עליה על הבמה?

"דווקא ב"תחנה" יש משהו שמחזיר אותי לשירות הצבאי שלי בגלי צהל. אני סוגר מעגל עם המקום שהיתי בו כתב ומשחק את המפקד וזה נחמד לדעת את השפה ולהבין מקרוב עולם שלחלק מהשחקנים היה זר".

יש משהו שלא יודעים עליך?

"לא יודעים עליי הרבה דברים. אני צמחוני מגיל שש -מהתקופה שבה צמחונות הייתה דבר מוזר. אני מדובב סדרות מצוירות מהאולפן הביתי שלי ואני בחור מאוד חביב".

למה כדאי לבוא לראות את התחנה?

"זה סיפור ישראלי בהוויה שלו שמשלב בין עיתונות וערכים פוליטיים. השירים מוכרים ויש תגובות נפלאות לשירים שמחזירים את הקהל עד 30 שנים לאחור. יש קאסט מצוין ואנחנו קבוצה של צעירים שלמדנו יחד ויש ביננו דינמיקה מצוינת".