הספר החדש שמחזיר לחיים את החוף השקט המיתולוגי

בדיוק 77 שנים לאחר שנפתח לראשונה זוכה החוף השקט בחיפה להנצחה בספר חדש. הספר "ים של געגוע", שערכה הביוגרפית בילי מילר, מתעד את סיפורו של אחד החופים המזוהים ביותר עם העיר – מהחזון שהוביל להקמתו ועד להפיכתו במשך עשרות שנים למוקד בילוי, ספורט ודו קיום.

במשך כחמישה חודשים אספה מילר עדויות, מסמכים וסיפורים נדירים, במטרה לשחזר את ההיסטוריה של החוף ואת סיפורם של מייסדיו. "הגיע הזמן שיספרו את הסיפור של החוף הזה", היא אומרת, "זה ממש היה מעשה חלוצי ציוני. כל השישה האלה, שבהתחלה היו שבעה, היה להם חלום, היה להם פשן, והם עבדו קשה מאוד להגשים את מפעל חייהם".

לדבריה של מילר, העבודה על הספר הפכה למסע היסטורי: "תחקרתי כל מי שאפשר, כל מי שסיפר, כל מי שהיה קשור, כל מי שהיה מציל וכל מי שידע סיפורים של מצילים. הכנסתי כל מיני אנקדוטות וסיפורים שנותנים את הג'וס, את הדברים המעניינים והנחמדים".

שורשי הסיפור מתחילים כבר בשנת 1935, כאשר אורי דורבן, שעלה לארץ בעלייה החמישית, הבחין בחוף קטן ששימש קצינים בריטים סמוך למקום שבו הוקם לימים בית החולים רמב"ם. "הוא אמר, 'וואלה, אני רוצה להקים חוף כזה ולפתח אותו בשביל כל האנשים של חיפה, שיהיה מקום של כיף והנאה'", מספרת מילר.

מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות דחו את מימוש הרעיון, אך לאחר שנפצע בקרבות חבר דורבן לשישה נכי מלחמה נוספים. בסיועו של ראש העיר דאז אבא חושי ומשרד הביטחון קיבלה הקבוצה זיכיון על רצועת החוף. "הם לקחו את כל כספם שקיבלו כפיצוי והשקיעו בחוף", מספרת מילר, "אף אחד לא עזר להם, ובמו ידיהם הם יישרו את השטח הזה. ביוני 1949 הם פתחו את החוף עם סוכת מציל ועם כל מה שצריך – הכל בעמל כפיהם".

אחד מהפרקים המרכזיים בספר מוקדש להקמת שובר הגלים, שנבנה לאחר שסופות החורף פגעו שוב ושוב בחוף. מילר: "הם החליטו להקים שובר גלים ובנו אותו בעצמם. זאת היתה עבודה סיזיפית, אבל בזכותו השטח של החוף גדל מאוד".

שנות השיא של החוף היו בין אמצע שנות ה-50 לסוף שנות ה-80. "בחוף השקט נערכו תחרויות בינלאומיות בשחייה, אירועים של המכבייה, אימונים של חיל הים", היא מספרת, אך לצד הפעילות הספורטיבית והבילוי, היא מדגישה גם את אופיו המיוחד של המקום: "המצילים ועובדי התחזוקה היו תמיד ערבים, ובעיקר ערבים נוצרים. זה היה מקום של דו קיום. זה היה מיקרוקוסמוס של חיים משותפים שמאפיינים את חיפה עד עצם היום הזה".

מילר נזכרת גם באווירה שאפיינה את החוף במשך שנים: "כל העיר נהרה לשם. זה היה מקום חזק, מקום מדליק. היו רפסודות, סירות פדלים, סברסים ותירסים בעגלות ברחוב שמוביל לחוף – אין דברים כאלה".

עם זאת, הספר אינו מתעלם גם מהשנים שבהן החל מעמדו של החוף להיחלש. "ברגע שחוף הכרמל הפך מחוף בתשלום לחוף בחינם, אנשים העדיפו ללכת לשם. אחר כך גם חייבו את החוף לרחצה בהפרדה בימים מסוימים, וזה הוריד את החוף מגדולתו", היא אומרת.

מילר משוכנעת שמקומו של החוף השקט בהיסטוריה של חיפה מובטח: "זה נכס צאן ברזל של חיפה. נכון שזוהרו התעמעם והוא ירד קצת מגדולתו, אבל זה היה שם דבר, וחיפאים רבים בילו בו בילדותם ובבגרותם. ימי הזוהר יכולים לשוב בעזרתם של כל הגורמים הרלוונטיים. המיקום הוא פשוט מהמם. זה חוף רגוע ושקט שתמיד נעים לשחות שם".