לפני כמה ימים עברתי ליד במרכז חורב, וכשראיתי את רחוב פיק"א 8 נזכרתי בשנים הגדולות של המקום. נתקפתי געגועים לברברוסה – פאב מצליח מאין כמותו, שיום אחר עלה באש ונותר שרוף במשך שנים רבות; לסלקטד שהיה שם לפניו; וכמובן לאחוזה הקטנה שקדמה לסלקטד. ואם מדברים על האחוזה הקטנה, הדבר הראשון שעולה בראש הוא הליידיס נייט.
בסוף שנות ה-80 למדתי תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת חיפה. הלימודים היו קשים, התחרות היתה גדולה והחשש להיכשל היה נוראי, אז למדתי בטירוף. במעט הזמן הפנוי שלי עשיתי את הדבר הכי נכון שסטודנט תשוש יכול לעשות – הלכתי לשתות. גרתי אז בדירה שכורה ברחוב הרופא, שהשותפים בה התחלפו בקצב שבו ליז טיילור החליפה בעלים, וכשלא היה לי כוח ללכת למרכז הכרמל לשתות בסבתא, בסקורפיון או אצל מישקה, הייתי מגרד את עצמי לאחוזה הקטנה בפיק"א.
האחוזה הקטנה היתה סוג של פאב אח לפאב האחוזה בכרמל הצרפתי. זה היה פאב קטן ונחמד עם אווירה טובה, והכי חשוב – יכולתי להגיע אליו ברגל – מטפסים ברחוב הרופא, פונים ימינה לסמולנסקין, מגיעים לצומת חורב, ותוך שתי שניות אתם שם – לשתות באופן מסיבי מאוד, ואז להידרדר שתוי בחזרה הביתה. בלי נהג תורן ובלי בדיקות ינשוף. אבל מעל לכל, ימי שני באחוזה הקטנה הוגדרו כליידיס נייט – ימים שבהם הנשים שתו חופשי (כלומר, והדבר יפורט מיד, הגברים שתו חופשי).
דוגמנית העל תמי בן עמי ז"ל באחוזה הקטנה (צילום: האלבום הפרטי של מיקי מרציאנו)
הרעיון של הליידיס נייט היה פשוט להפליא: גברים באים לפאב כדי להכיר בחורות, אבל הבעיה היא שבפאבים יש הרבה יותר גברים מנשים, הגברים מתבאסים, ועוברים לפאב אחר בתקווה ששם יהיו יותר בחורות. כדי לפתור את הבעיה החליט מיקי מרציאנו – הבעלים האגדי של שתי האחוזות – שבימי שני נשים שותות בחינם. אז באו המון נשים, ובעקבותיהן המון גברים, והעיר חיפה צהלה ושמחה.
במשך תקופה מסוימת היתה לי שותפה מקסימה, בחורה חצי הודית מתוקה בשם מירי. שנינו למדנו באוניברסיטה, ושנינו גם עבדנו בעיתונים מאותה הרשת – היא ב"קול הקריות", אני ב"קול חיפה". היינו ידידים טובים. זה היה לפני שלמדתי מהארי וסאלי שגבר ואשה לא אמורים להיות ידידים. זה גם היה לפני שלמדתי מברק רום האגדי שאין דבר כזה ידידות אפלטונית. יש בחורה שלא רוצה ובחור שמחכה שהיא תטעה.
חגיגה ברזילאית באחוזה הקטנה (צילום: האלבום הפרטי של מיקי מרציאנו)
רוצים להישאר מעודכנים?
מכל מקום, מירי ואני היינו יוצאים מדי פעם לאחוזה הקטנה. תמיד ניסיתי לכוון את היציאה ליום שני כדי שהמפגש (שבשום אופן לא היה דייט) יהיה חסכוני. מירי לא היתה שתיינית כבדה. גם לא קלה. מאלו שמסתפקות בקולה (אז עוד לא היה דיאט). היא היתה מזמינה אלכוהול, אני הסתפקתי באלסקה (מי ברז עם קרח), וכשהמלצרית הסיטה את מבטה רוקנתי את המשקה של מירי. ככה העברנו ערבים נפלאים – היא מזמינה, אני שותה, והארנק לא בוכה.
עם הזמן גם שכללתי את השיטה. היינו מגיעים חמישה גברים ומירי (או ידידה אחרת או חברה של אחד מאיתנו), היא הזמינה עוד ועוד דרינקים, משל היתה ימאי סקוטי שהרגע הגיע לבית מרזח בעיר נמל, ואנחנו חיסלנו אותם. נראה לי שלא הייתי הגאון היחיד, ובליידיס נייט היו המון בחורות שהזמינו המון דרינקים, והמון גברים ששתו את אותם דרינקים. אחרי תקופה ארוכה הבינו הבעלים שזה לא עסק וצמצמו את החגיגה לדרינק ראשון בחינם או משהו כזה, לא זוכר. אני כן זוכר שדפקתי את המערכת – ובעיקר את הראש.
האחוזה הקטנה (צילום: האלבום הפרטי של מיקי מרציאנו)
אפילוג
יום אחד, רשת המקומונים שעבדתי בה ארגנה יום עיון בתל אביב. אני לא הלכתי. מירי שאלה אם אני יכול לסדר לה טרמפ עם מישהו מהעיתון. סדרתי לה טרמפ עם עורך החדשות – בחור שקט שתמיד נראה קצת עצוב. שבוע אחר כך הוא בא להודות לי על הטרמפ שסידרתי למירי וסיפר לי שהם מתחתנים. הם חיו באושר וגם הספיקו להתגרש.
לי נמאס לגור עם שותפות שהקשר איתן תמיד אפלטוני, ועברתי לגור לבד בדירת חדר בקיבוץ בית אורן. כבר מזמן אין לי ידידות. למדתי שגבר ואשה לא נועדו להיות ידידים, כי אחד מהצדדים, בדרך כלל הגבר, תמיד ירצה דבר מה נוסף.
מתישהו האחוזה הקטנה נסגרה, ופיני גולדנברג פחת שם את הסלקטד, ואחר כך עודד שטראוס הקים שם את הברברוסה שיום אחד פשוט נשרף. מיקי מרציאנו נשאר בביזנס, וכבר שנים ארוכות הוא מנהל את גן האירועים בקתה ביער בקיבוץ בית אורן. ניסיתי לגרד בפייסבוק תמונות של האחוזה הקטנה. לא מצאתי. איכשהו, להבדיל ממקומות מיתולוגיים אחרים, האחוזה הקטנה (כמו גם אחותה הגדולה) התפוגגה בין אדי האלכוהול.
חגיגה ברזילאית באחוזה הקטנה (צילום: האלבום הפרטי של מיקי מרציאנו)
אילנה
זכור לטוב קריפס עם העוגות הטעימות