מחלוקות רבות התעוררו בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות בכל הקשור למכבי חיפה – ההפסד המשפיל למכבי תל אביב בבית והחגיגות המאולצות לאחריו; פועלן של ההתאחדות לכדורגל ומינהלת ליגת העל שעושות כל טעות אפשרית וכורתות את הענף שעליו הן יושבות; קיום חגיגות האליפות של ארגוני האוהדים (שלא סמכו על העירייה לנוכח הפארסה של השנה שעברה) במנותק מהמועדון שבז להם לאורך שנים; ועוד ועוד. אך על דבר אחד אין – ולא יכולה להיות – שום מחלוקת: הקהל הירוק הפך העונה לתופעה מדהימה שלא נראתה כמוה מעולם במקומותינו.
הנתונים היבשים מספרים על 425,000 אוהדי בית ב-18 משחקים באצטדיון העירוני – ממוצע של יותר מ-23,600 אוהדים במשחק, כאשר בארבעה משחקים בלבד הגיעו פחות מ-20,000 אוהדים (כולל המשחק מול מכבי תל אביב שבו נסגר היציע הצפוני), ועל 105,000 אוהדי חוץ ב-17 משחקים – ממוצע של כמעט 6,200 אוהדים במשחק (המשחק ה-18 הוא זה שבוטל נגד בני סכנין). המספרים הללו הם בלתי נתפשים במציאות של הכדורגל הישראלי – יותר מחצי מיליון אוהדים בירוק ליוו השנה את מכבי למשחקי הליגה. אבל מה שלא רואים בסטטיסטיקה זה רמות הטירוף והדציבלים, ההשקעה היצירתית של הארגונים בתפאורה, בשירים ובכוריאוגרפיה, המספר ההולך וגדל של נשים וילדות ביציעים, וביקוש לכרטיסים שעולה בהרבה על ההיצע.
רוצים להישאר מעודכנים?
העונה, אחרי שנים ארוכות על הספה מול הטלוויזיה, גם אני רכשתי שני מינויים. הילד לחץ, אתם יודעים. כבר מגיל 4 הוא יודע כל מילה בכל שיר (כן, כולל הקללות), הוא מכיר כל שחקן ברחבי הגלובוס (ותודה לאקס בוקס ולפלייסטיישן), ובכלל נראה שהילדים של היום מבינים בכדורגל יותר ממה שאנחנו ההורים הבנו בגילם. אז נשברתי, אבל מה לא עושים בשביל היורשים. וכך, למשחק הבית הראשון נגד בני סכנין הגענו לשער G, עברנו את הבדיקה הביטחונית (בכל זאת, היה לו בתיק אמל"ח בדמותם של שלוש טרופיות ושני בייגלה כי "בפנים הכל יקר"), נכנסנו בכניסה A34, ירדנו במדרגות לשורה 16, התמקמנו בכיסאות 541 ו-542, וכשהבטתי בפניו הקורנות ובחיוך המשתאה לא יכולתי שלא להיזכר בעצמי, באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, מגיע עם אבי לקרית אליעזר.
את הטריבונות מבטון קשה של פעם החליפו מושבי פלסטיק נוחים, במזנון מוכרים פיצות אישיות ופופקורן ולא גרעינים, יש שירותים מסודרים במקום פיפי על החומה, והקריאות "היידה בי, היידה בה, היידה מכבי חיפה" הוחלפו בשירי עידוד כמו "כל החיים איתך מכבי". אירופה. רק חבל שרמת הכדורגל לא השתפרה באותה המידה. נכון, חזינו השנה בכמה תצוגות כדורגל מרשימות – החמישייה הדורסנית בדרבי, המהפך הבלתי נשכח נגד הגרמנים, השישייה מול אשדוד והרביעייה לרשת של נתניה במשחק ההכתרה – אבל בדקות רבות, אולי רבות מדי, מצאתי את עצמי בוהה בהתרגשות אמיתית ביציעים במקום בכר הדשא.
שם רבבות של צעיפים נפרשים על פי פקודה, שם רבבות של גרונות מרעידים את העיר עם "לכל מקום הולך איתך אהובתי", שם רבבות של זוגות ידיים באוויר, שם רבבות של חיוכים. אפילו הגל ממקסיקו 86', שאומץ בטריבונות של קרית אליעזר, עשה קאמבק לקראת סיומה של העונה. ובין כל הרבבות נמצא גם הבן שלי. אז במצב הזה אין ברירה, גם בשנה הבאה נעשה מינוי. כי רק איתך עד המוות.
לכל כתבות גיליון האליפות שלנו לחצו כאן >>>
