כבר יצא לי חיוך סוף סוף ב-2:3 של קסנדר סברינה. ראיתי ניצחון ראשון העונה על קבוצת צמרת, וביחד איתי חייך כל היציע. בכל זאת, קצת אוויר לנשימה. אבל אז הגיע שוב הגול הזה, הפעם של לי-און מזרחי, והחיוך נמחק.
נגמרו המילים, באמת שכבר אין מה לומר. שוב ברק בכר עם חילופים הזויים, שוב מכבי נשארת בלי מנהיג על המגרש ברגעי האמת, שוב היא מאבדת שלוש נקודות, שוב היא מסיימת ב-3:3. קשה. שוב דין דוד מחרב את המשחק וממשיך לקבל קרדיט בלתי נגמר, שוב ליאור רפאלוב יוצא, למרות שגם כשהוא עייף ועם חצי רגל, הערך והתרומה שלו שווים יותר מכל ה-11 על המגרש, שוב יציאה גרועה (או בעצם אי יציאה) של שריף כיוף בתוך רחבת החמש, שוב איתן אזולאי, ושוב רק במזל גדול לא הפסדנו בשנייה האחרונה.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי להסביר את מה שקורה השנה במכבי חיפה. משחק אחרי משחק נרשם איבוד הנקודות על שמו של בכר. אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שיש פחד אמיתי באוויר מכך שעשר השנים הרעות חוזרות. אנחנו בדרך לשם, בעצם אנחנו כבר כמעט שם. הקבוצה הזאת מזכירה מאוד את העונות שאחרי האליפות האחרונה של אלישע לוי ועד לאליפות הראשונה של בכר, אי שם בקדנציה הקודמת. כלום לא מתחבר, ומיליוני יורו נשפכו על הרצפה. רק מזכיר כל מיני אלירן עטרים ואיתי שכטרים ואביחי ידינים.
רוצים להישאר מעודכנים?
למרות שבכר עשה השנה את כל הטעויות האפשריות (וכמובן שלכולם יש חלק בקטסטרופה – גל אלברמן, השחקנים והקהל), נראה שהוא ימשיך לעמוד על הקווים גם בעונה הבאה. בינתיים עולים דיבורים על חזרה של גיא צרפתי, נטע לביא, פייר קורנו. די, בחיים צריך ללכת קדימה ולא לחזור אחורה. להחזיר שחקנים ואנשי מקצוע שהיו פה יגרום ליותר נזק מאשר תועלת ויזרז את ההתפלשות בבוץ.
מכבי צריכה – כבר עכשיו – להתחיל לבנות קבוצה חדשה לגמרי. מעטים בלבד צריכים להישאר. אנחנו רוצים שחקנים שמחויבים למועדון, אנחנו רוצים זרים ברמה ולא עוד ויטאל אנסימבה, אנחנו רוצים צוות מקצועי שיפרה את המאמן ויסייע לו. ואנחנו צריכים – לא, חייבים – שיימצא המבוגר האחראי שיגיע להבנות עם הארגונים, כי באווירה השוררת בימים אלה בסמי עופר קשה מאוד לשחק.
בקיצור, תעשו הכל, רק לא לחזור לגיהינום.
אורית
מאמן שאיבד ביטחון
שחקנים זרים שלא נותנים עבודה
שחקנים שעברו את השיא
יריבות שהתחזקו בזמן שמכבי חיפה נחלשה
שחקנים משמעותיים שעזבו אותה כאשר אלה שהגיעו לא מהווים תחליף ראוי