אני אוהב את ברק בכר וחושב שהוא מאמן מצוין, אבל התנגדתי לחזרה שלו למכבי. אבא שלי תמיד לימד אותי שלעולם לא חוזרים אחורה – לא בעסקים, לא באהבה, לא בחיים. ולמרות עונת בכורה מרשימה של מסאי דגו – עם קידום צעירים, עם מסע אירופי מכובד ועם תחושה שנבנה פה משהו אמיתי לשנים קדימה – יעקב שחר חזר אחורה והחתים את המאמן הטוב בישראל (נכון ל-2024). האמת, קשה להאשים אותו. כשבכר על המדף ומיץ' גולדהאר מציץ מעבר לפינה, מי לא היה חוטף אותו?
אלא שמהרגע הראשון זה נראה רע מאוד. הדחה משפילה מאירופה, זרים שרק רוצים לברוח ומאמן שנראה חסר אונים ומתעסק בכל דבר חוץ מכדורגל. העסק נראה רע מאוד. הרכבים מתחלפים ממשחק למשחק, שחקנים שלא משחקים בעמדות שלהם, אחרים מקבלים טאבו בהרכב, בלי דרך, בלי שיטה. הדחה מוקדמת מהגביע, על אליפות בוודאי שאין מה לדבר, וסמי עופר שהלך והתרוקן ככל שהתקדמה העונה. השקט ביציעים, האווירה הקשה והיעדר הכדורגל עשו את שלהם. אוהדים הפסיקו לבוא וחיכו רק שהעונה הזו תיגמר.
רוצים להישאר מעודכנים?
חברי הטוב חיים סילבס אמר לי פעם ש"גם כשאתה מרגיש בתחתית, תזכור שתמיד יכול להיות יותר גרוע". וזה בדיוק מה שקרה למכבי חיפה בשבת. אף אחד לא ספר את הפועל לפני המשחק ודבר לא הכין אותנו לתצוגה הכי מבישה בהיסטוריה של מכבי (או לפחות מאז שאני זוכר אותה). זו היתה התפרקות. ואצל שחר, איש עסקים לא פראייר, אסור שתהיה התפרקות. ולכן המהלך שהוא עשה – פיטורים חדים ומהירים של כל הצוות המקצועי – ריגש אותי.
כי שחר הוכיח שלפני שהוא הבוס הכי טוב בכדורגל הישראלי, הוא אוהד. אולי השרוף מכולם. לאורך כל המשחק הדיבור ביציע היה "כולם הביתה", אבל אף אחד לא האמין שזה יקרה, בטח שלא כל כך מהר. ושחר, שכל כך חיכינו למוצא פיו, סוף סוף אמר את דברו – שהקבוצה מעל הכל, מעל כל שחקן, מעל כל מאמן – ואחרי השפלה כזאת, מישהו צריך לשלם.
לא מעט אוהדים לא מחבבים את שחר, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו – את האהבה שלו למכבי חיפה. הוא לעולם לא ייתן לה ליפול.
צרפתי
צודק בכל מילה , ברק בכר נכשל השנה בגדול בהרבה משחקים היתבזנו והדרבי היה רק החותמת לכישלון הענק