לבי עם שחקני קבוצת הנוער של מכבי. הם עשו סיבוב אליפות בסמי עופר לקול תשואותיהם של 25,000 ירוקים ביציעים – רגע לפני שהמציאות הכתה בהם בפנים. הם הולכים אל הלא נודע. הם עוד חולמים, אבל החלום קרוב להתנפץ. חלקם ימצאו את עצמם שחקני ספסל בליגה הלאומית, אחרים ייעלמו בליגות הנמוכות, וגם אלו שיצליחו להשתחל לסגל של הקבוצה הבוגרת – עתידם לוט בערפל.
שחקן נוער במכבי חיפה מסיים גיל נוער ומרגיש כוכב. יש לו את כל התנאים להצליח – אליפויות, גביעים, נבחרות צעירות. על פניו, סיפור מהאגדות. אבל אף אחד לא מספר לו את האמת – שכמעט אין לו סיכוי לקבל צ’אנס בבוגרים. כי במקום להצמיח שחקנים בבית, תמיד יעדיפו להחתים שחקן ממכבי נתניה או מהפועל ירושלים. והאגו שהתנפח עם הזמן מתרסק, ולאט.
גם אני מחאתי להם כפיים והתרגשתי איתם, אבל בפנים ידעתי מה יקרה. הסוף המר כבר כתוב. והשנה הוא אפילו יותר כואב. אני לא רואה עתיד ורוד במועדון הירוק בשנים הקרובות. על האדמה החרוכה שנשארה כאן יהיה קשה מאוד להצמיח יבול. מכבי, שחווה השנה טלטלות מכל כיוון אפשרי, זועקת למהפכה. שחקנים חדשים, מאמן חדש, צוות חדש, אנרגיה אחרת. ויש תחושת בטן שגם הבוס קצת התייאש.
רוצים להישאר מעודכנים?
חשבנו שעברנו את עשר השנים הרעות, שזה מאחורינו, אבל נכונו לנו עוד שנים של סבל. והיו לנו כל התנאים להצליח, אבל חטא היוהרה פירק שושלת שהיתה יכולה לשלוט בכדורגל הישראלי עוד הרבה שנים. גם סמי עופר – האיצטדיון שלהשיג בו מנוי היה כמו לזכות בפיס – הולך ומידלדל.
כואב לראות למה הפכה הקבוצה הזאת. כואב עוד יותר לחשוב על העתיד. אין אופק, אין תקווה. מותו הטרגי של גדי קינדה שבר אותי סופית. העונה הזאת היא לא עוד כישלון – היא חלום בלהות. תבוסות משפילות, בלי טיפת מאמץ, אפס כבוד עצמי. אבל עכשיו, פשוט תנו לבכות בשקט.
תגובות