לאחר שסיים את לימודי היסודי בבית הספר "שלווה", המשלב בין תלמידים רגילים עם לקויות למידה, התלבטה משפחתו של אוראנוס יעקוב היכן ימשיך הילד ללמוד. לבסוף הבחירה נפלה על בסמ"ת, ויכול להיות שההחלטה הזו שינתה את חייו.
כילד הסובל מבעיות קשב וריכוז, התקשה יעקוב להתמיד בלימודים, והיה כפסע מלהרים ידיים.
אבל הצוות החינוכי בבית הספר שהיה מודע למצבו לא נתן לו לוותר. הם התעקשו, חיבקו וספגו אותו פנימה.
הלימודים בכיתה י' במגמת האלקטרוניקה לא היו קלים, וככל שיעקוב התקשה להדביק את החומר הנלמד, כך פחת העניין שלו בבית הספר. השינוי הגיע בדמותו של אלי טייב, שהוא מאמן חברתי בבית הספר, שהתחיל את עבודתו במוסד לפני כשנתיים, הפך למעין חונך וליווה את יעקוב עד לסיום לימודיו.
"הסיפור של אלי טייב הוא ייחודי", אומר יעקוב, "כי דווקא לו יש את כל התירוצים בעולם להגיד 'אני נכשלתי', 'אני לא מסוגל', 'אני לא יכול', ודווקא הוא מצליח. זה מראה לתלמידים ש'וואלה, מה התירוץ שלכם?'. לך יש איקס, התירוץ של אלי הוא איקס בריבוע".
ספר לי על המפגש עם אלי טייב.
"הייתי ילד בעייתי, אפילו מאוד מאוד בעייתי. לא הייתי הולך לבית הספר בכלל, ועשיתי את כל השטויות שנערים אחרים בגילי עושים. לא היו לי בעיות חברתיות, אלא רק קשיים בלימודים. אני מהילדים האלה שנופלים בין הכיסאות במשרד החינוך. שום דבר לא עזר לי מבחינה לימודית, פשוט לא רציתי ללמוד ועשיתי מלא בעיות ושטויות. יום אחד הגיע לבית הספר אלי טייב, ואני התלמיד הראשון שהוצג בפניו, ומשם החל התהליך – משיחה ראשונה לחברות עמוקה".
"אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לתרום למדינה". אוראנוס יעקוב
איזה משקל הוא תפס בחייך?
"אני יכול לומר שהוא מהווה חלק עצום בחיים שלי, למרות שאנחנו נפגשים רק פעם בשבוע. עדיין ההשפעה שלו עליי היא ענקית והוא האחראי לאופן שבו התפתחתי, למי שאני. הסיפור שלו מעורר השראה ואיך שהוא נכנס לחדר, כבר יש הרגשה אחרת, שונה. אני מעדיף לספר עליו ופחות עליי".
בכיף.
"אלי נפצע בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה והוא גיבור ישראל, פשוטו כמשמעו. זה בן אדם שנתן הכל והוא עדיין נותן, שזה מה שהופך אותו לאדם כל כך גדול. למרות שהוא נפצע ולמרות התופת שבה היה, הוא עדיין הרים את הראש, התקדם הלאה. הוא סיפר לי שלא הייתה לו תעודת בגרות ואחרי הפציעה, הוא סיים תואר, התחתן, היה שחיין וייצג את ישראל. הוא עיוור בעין אחת ובשנייה כמעט שלא רואה, ואפשר לומר שהוא עיוור לחלוטין. בנוסף, הוא קטוע יד ובעל ריאה אחת. הוא נחשב לחלק מצוות בית הספר. הוא עוזר לילדים חלשים המתקשים, אבל לא מבחינה לימודית, אלא פשוט למקד להם את החיים. כמו שהוא עזר לי".
מהשיחה הראשונה נשבת בקסמיו?
"אפשר להגיד שכן, אבל עדיין עשיתי בעיות. הכל היה תלוי בי, אם אקח את עצמי בידיים. הוא פשוט בן אדם מדהים. איך ניתן להסביר את זה? לכל בן אדם קשה בחיים, אבל כשאתה מסתכל עליו ואומר לעצמך שהוא באמת עבר הרבה והוא תמיד מחייך, תמיד מסתכל קדימה, זה גורם לך לשנות את דפוסי ההתנהגות שלך. אתה אומר לעצמך 'אני עברתי כלום לעומתו, אז למה שאני ארגיש רע'. זה פותח לך מין אופטימיות טובה לחיים. אני משתמש בכלים שהוא נתן לי עד היום, זה יילך איתי לכל מקום ושלב בחיים".
אז בזכותו התיישרת?
"הוא אומר שהכל זה בזכותי. אני אף פעם לא אקח על זה קרדיט. אני תמיד אומר שבית הספר עצמו התאים לי. לא מבחינה לימודית, אלא צוות בית הספר היה כל כך טוב, כל כך תמך בי. אני יודע שאם הייתי בבית ספר אחר ולא היו תומכים בי כך, לא הייתי איפה שאני היום. זה הכל תלוי בסביבה, ואלי כן אמר לי לפקס את עצמי. הוא נתן לי סוג של כאפה, ועכשיו אני משלים בגרויות. התנדבתי במשך שנתיים וחצי במד"א, עוד מעט אתגייס לשירות לאומי במשטרה למשך שנה ואז אתגייס לצה"ל, אבל אני לא יכול לומר לאיזו יחידה, רק שזה לא בסיס פתוח".
רוצים להישאר מעודכנים?
הפציעה בלבנון
אלי טייב החיפאי היה בן 19 וחצי כשפגז נחת בעמדה שבה התמקמו הוא וחבריו מגולני, לאחר שהשתתפו בכיבוש הבופור במלחמת לבנון הראשונה בשנת 82'. מה שהציל את חייו, לדבריו, היה מכשיר הקשר. הוא נפצע בכל חלקי גופו, פונה ובמשך כמעט שנתיים היה באשפוז.
"עברתי תהליך שיקום מסוים", הוא מספר, "אבל למעשה זה לא היה שיקום, אני קורא לזה 'בנייה מחדש' ובעיקר איך להסתדר עם הפציעה. אחרי שהשתחררתי מבית החולים עשיתי תואר ב"א כללי וסוציולוגיה. עם הזמן הרגשתי שאני יכול לתרום ועשיתי קורס במשרד הביטחון לליווי נכים. הם ביקשו ממני ללות נכה וראיתי שזה מצליח לי".
אתה ליווית נכים?
"אני ליוויתי נכה. זה לאו דווקא ליווי מבחינה פיזית, זה יכול להיות ליווי נפשי של לקבל את עצמך. החזרתי אותו למסגרת, מה שעודד אותי לעשות קורס של קואצ'ר באוניברסיטת חיפה ועבדתי הרבה שנים בבית יד לבנים עם בתי ספר. נתתי המון שיעורים על קבלת האחר בחברה, על מלחמות ישראל ומורשת. באיזשהו שלב החלטתי שהגיע הזמן לתת גם לילדים אחרים וקיבלתי הצעה מבסמ"ת להיות מאמן חברתי, וכך הכרתי את אוראנוס".
ספר על התהליך שהוא עבר.
"ליוויתי אותו והראיתי לו את הדרך. נתתי לו להבין בעצמו שאין דבר שהוא לא יכול לעשות. אבל כמו שהוא מקבל, כך הוא צריך לתת. זה אומר שהחברה לא אוהבת אנשים שרק מקבלים. השינוי בו היה מדהים, זה היה פשוט שמיים וארץ, הבחור התהפך. זה ילד עם קשיים לימודיים, ואי אפשר לומר עליו שהוא לא מסוגל ללמוד, כי תכלס הוא עשה בגרות. נתתי לו להבין שהוא מסוגל על אף הקושי ושהוא רק צריך להאמין בעצמו".
הפונקציה של מאמן חברתי נפוצה בבתי הספר?
"מנהל בית הספר, אבי זיגלר, ביקש ממני לעשות את זה. הוא רצה אותי כמאמן חברתי, הוא חשב שזו פונקציה חשובה. בבית הספר אני עובד עם עוד תלמידים ולא רק עם כאלו המתקשים בלימודים, אלא גם עם תלמידים עם בעיות ביטחון חברתי-אישי. יש ילדים שבאים מבתים קשים, שאין להם אוזן קשבת, והם באים ברצון למפגשים, ויש ילדים שחוששים, שלא מאמינים בתהליך. אני קראתי לאוראנוס 'הנסיך הקטן', זה היה הילד הראשון שליוויתי והצלחתי איתו".
אוראנוס, אתה ערבי נוצרי ובכל זאת החלטת להתגייס לצבא.
"גדלתי במשפחה ובאווירה שכולם אוהבים את כולם. לכל אחד דעה משלו, אך יחד עם זאת מכבדים את האחר. אני לא מחשיב את עצמי לערבי, אלא לארמי, אבל עדיין אני חלק מהחברה הלא יהודית בארץ. אני חושב שהגעתי לעולם בגלל סיבה מסוימת, בשביל לשנות משהו. המטרה שלי בחיים היא לאחד את המיעוט בארץ ולהפוך אותו לחלק מהחברה הישראלית, כמו שאני חלק ממנה. אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לתרום למדינה".
שמעתי שאתה רוצה להיות ראש עיריית חיפה כשתהיה גדול.
"אני חושב שחיפה זה המקום המושלם להתחיל בה לאחד את המיעוט בארץ, ואני חיפאי, אז למה לא".
חברת מועצת העיר חיפה ומחזיקת תיק החינוך בעיריית חיפה, סיגל ציוני: "מערכת החינוך העירונית רואה בכל ילד וילדה עולם ומלואו, מובילה ומיישמת חזון ומדיניות של טיפול בפרט וחליפה אישית חינוכית לכל תלמיד ומפעילה קשת רחבה ומגוון תוכניות חינוכיות של כלים ומנועי צמיחה המאפשרים לכל תלמיד למצות את כישוריו ויכולותיו".
