האם חולים שנוטים למות מעדיפים לחיות את ימיהם האחרונים בבית או בבית חולים? במחקר שערכה ד”ר עדי יבזורי אראל – עובדת סוציאלית במחלקה לרפואת משפחה של שירותי בריאות כללית – בהנחייתה של ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה פרופ’ מירי כהן ובתמיכה של המוסד לביטוח לאומי, נבדקו 170 חולים אונקולוגיים שטופלו בהוספיס בית של הכללית ובקריה הרפואית רמב”ם ושהוגדרו על ידי הרופאים המטפלים כנוטים למות תוך שישה חודשים. במסגרת המחקר נבדק ההבדל בין איכות סוף החיים של חולים אונקולוגיים שמקבלים טיפול בבית לבין אלו שמטופלים בבית חולים.
תוצאות המחקר היו מפתיעות, ובניגוד לסברה שהחולים יעדיפו שהייה בבית נמצא כי חולים בסוף החיים דיווחו דווקא על רצון לקבל את הטיפול בבית החולים. כמו כן נמצא שהבית בסוף החיים משנה את משמעותו – התפקידים שנלקחים מהחולים, התחושה שהם מהווים נטל על משפחותיהם או מפריעים למהלך החיים השוטף שלהם, והיעדר תמיכה רפואית מספקת – וגורם לחלק גדול מהחולים לחוש שייכות גדולה יותר למחלקות האונקולוגיות של בית החולים. המטופלים שבחרו לקבל את הטיפול בבית ציינו שהם מרגישים טוב יותר בבית, אך גם בבית החולים הם חשים טוב. יצוין כי לא נמצאו הבדלים סוציודמוגרפיים בין המטופלים בשתי המסגרות וכן במידת התמיכה המתקבלת מקרוביהם ובמידת החמלה העצמית.
רוצים להישאר מעודכנים?
בשונה מהתאוריות שעוסקות במשמעות בחיים, ולפיהן משבר חריף יוביל בסבירות גבוהה להתמודדות ממוקדת בחיפוש משמעות, במחקר זה דיווחו המשתתפים על רמה נמוכה של חיפוש משמעות לצד רמה גבוהה של הימצאות משמעות – תחושה כי הם מבינים בדיוק מהם הדברים שנותנים משמעות לחייהם וכי “הדברים הקטנים”, כמו עצמאות מינימלית בפעולות היום יום וחוויות עם יקריהם, הם החשובים והמשמעותיים להם ביותר, בעוד שנושאים כמו הגשמה עצמית, קריירה ורכוש מאבדים ממשמעותם.
