אני רוצה להתחיל את דברי על נמל חיפה בציטוט מההספד שלי על אבא שלי שקראתי על קברו הפתוח באוקטובר 2003: “אנחנו מביאים היום את אבינו וסבנו היקר דב (ברנרד) פרוכטמן למנוחת עולמים בחיפה. אף שאבי היה איש תל אביב, מורה ומחנך בבית ספר עירוני ד’ בתל אביב, מי שהכיר את רחובות רמת גן ותל אביב כאילו מפה פנימית מוליכה אותו בהן, הוא מובא לקבורה דווקא בחיפה. חיפה היתה השער שבו באו אבי ואמי בינואר 1950 לארץ המובטחת – פלשתינה בלשונם – שאליה התגעגעו ואותה אהבו שנים רבות לפני שדרכו רגליהם על מפתנה. תמיד סיפרו, הוא ואמא שלי, שכשהתגלו לעיניהם הכלות אורות חיפה, והם עדיין בלב ים, מתנדנדים על סיפון האנייה שהוליכה אותם מנמל טריאסט שבאיטליה ארצה, לפתע פסקו כל מכאוביהם ונחשול אדיר של גיל ונהרה שטף אותם. אמי היתה אז בהיריון מתקדם איתי, ומיום עלייתה לאונייה סבלה ממחלת ים קשה. והנה, כשראתה את האורות המנצנצים של עיר הכרמל, נעלמה מחלת הים כלא היתה. אבי היה מספר שעם ירידתם מהאונייה בנמל חיפה חש שהגיע לנמל מבטחים, שסופי הדרכים אינם רק געגוע, כפי שכתב אלתרמן בשירו הנפלא ‘אל הפילים’, אלא סוף עידן הגעגועים”.
כך מיזגו העולים החדשים שבאו מהתופת באירופה בין המטפורה “נמל מבטחים” לבין נמל חיפה, שהיווה עבורם פתח לחיים חדשים בארץ נפלאות – הארץ שלפי תפישתם האביב בה ינווה עולמים.
שפר גורלם של הורי שנכנסו לארץ דרך נמל חיפה בשנת 1950 מגורלה של אם אלמנה וחמש בנותיה שניסו בתחילת המאה הקודמת להיכנס לארץ דרך נמל יפו ולבסוף התאפשר הדבר רק דרך נמל חיפה. בסיפור “עצבים” של יוסף חיים ברנר, לאחר תלאות, ייסורים, השפלות וחרפת רעב מגיעות האם, אחותה וחמש הבנות לנמל יפו. “בחוף יפו”, אומרים להם, “יש סלעים וכפים, ובשעת סערה אין הספינה קרבה אל החוף”, אלא שהן מגיעות ביום שקט, ולכן “אם לחשוש – יש לחשוש לדבר אחר: לנוסעות הרוסיות אין תעודות מסע”. הן מורדות מהאונייה ומושבות אליה, והיחידה שנשארת על החוף היא האחות שמעט הכסף של המשפחה היה שמור אצלה. ללא פרוטה ובפחד שגם בחיפה לא ייתנו להן לרדת לרדת מהאונייה והן תמשכנה להיטלטל מחוף אל חוף, מגיעה המשפחה לנמל חיפה, ולאחר חששות ובכיות ושתי סירות נפרדות, שהובילו אותן מהאנייה אל היבשה, עולות כל בנות המשפחה אל החוף ומתאחדות. את סיפור הטלטולים שבאו אל קצם חותם המספר במילים אלה: “שמע נא, הן שונאים אנו את הדיבורים היתרים על היופי […] הן ריקים הם הדיבורים האלה וגורמים לנו לפעמים לכפור בעצם היופי גופא. אולם, אמור מה שתאמר, מילים אין בפי – ואז היה יפה. והים הגדול אכן הוא ים יפה, ובחוף חיפה – יפהפה! באותה שעה האמנתי באמת ביופי, ביפי הטבע, ביפי היקום. ביופי של מעלה”. כלומר, נמל חיפה החזיר למספר את אמונו ביופי.
רוצים להישאר מעודכנים?
אני לא נולדתי ולא גדלתי בחיפה, ומי שלא נולד וגדל בחיפה, ואפילו חי בה את רוב שנות בגרותו, לעולם לא יהיה חיפאי. אהבתו לעיר ולמראה הנמל, המשובץ באניות המביאות איתן ניחוח מרחקים וסיפורים מרגשים, תהיה תמיד אהבת עובר אורח. זאת בניגוד לחברתי נילי שרף גולד שנולדה וגדלה בחיפה, ואפילו שאת רוב שנות חייה עשתה ועדיין עושה בכרך הגדול ניו יורק, אהבתה לחיפה היא אהבה ילידית הטבועה בה לנצח. וכך היא פותחת את ספרה “חיפה אהובתי” (2018), המשלב זיכרונות ילדות עם ניתוח יצירות ספרות העוסקות בחיפה ועם הסברים על הארכיטקטורה ועל המבנים המיוחדים לעיר: “כשהייתי בת 7 או 8 חשבתי שכאשר שוחים חזרה אל החוף מאמצע הים רואים תמיד הר מיוער מתרומם, כיפת זהב נוצצת על מדרונו וקוביות לבנות מטפסות עליו. ליטופם של מי הים החמימים וגובהו של הכרמל, בדומה לגוני הכחול והירוק שלהם, היו שזורים זה בזה בהווייתי ומובנים מאליהם כמו האוויר לנשימה”. לאחר שהחלה את סיפורה מהמבט מהים אל היבשה היא משנה כיוון ומסתכלת מהיבשה אל הים. וכשהיא מספרת מה ניבט מגן הזיכרון – אחד מהאתרים החשובים המרכיבים את מפת ילדותה – היא לא בוחלת בדיבורים על יופי. המזרקה בגן הזיכרון משמשת לה נקודת תצפית שממנה היא עוברת ממים למים: בעוד קולות הילדים ואמותיהם משתלבים ברעש סילוני המים הפורצים מהמזרקה של גן הזיכרון ומכים בבריכה שמתחתם, משקיפה נילי הילדה מהפרגולה שבקצה הגן צפונה על הנמל ואל האוניות ואפילו אל הרי הלבנון המתנשאים מעבר למפרץ הכחול. כל היופי הזה שזור בהווייתה והוא חלק מזהותה.
ואני, אף על פי שאינני ילידת חיפה – נולדתי בבית החולים דג’אני ביפו, עיר נמל חשובה לכשעצמה – אני קשורה לחיפה ולנמל שלה דרך סיפורי הורי שנמל חיפה היה שער הכניסה שלהם למולדת החדשה, דרך סיפורו של ברנר “עצבים” שבו יש לנמל חיפה עדיפות גדולה על נמלה של יפו, דרך ספרה החדש של שרף גולד שחיפה היא אהבתה הראשונה והאחרונה, ודרך 30 שנות חיי בחיפה, כשמביתי שעל הכרמל נשקף היער הירוק והים הכחול, וגוני הירוק והכחול הם פס הצבע של חיי הבוגרים.
עטיפת הספר "חיפה אהובתי" מאת נילי שרף גולד
