בזמן שהלהקות הצבאיות היו כוכבי האומה וכל סולנית שלהן הייתה סלב-על – לחיפה הייתה נציגה משלה: חיה ארד, סולנית להקת חיל הים. ארד החלה את קריירת השירה שלה בגיל צעיר וכשהתגייסה לצה"ל בשנת 1970 היה ברור לה שהיא מייעדת את עצמה ללהקה צבאית. חמושה בקול מלטף, מראה של צברית אולטימטיבית ואמביציה חיפאית הפכה ארד בן לילה לזמרת מוכרת בכל בית.
בשנת 1970 העלתה הלהקה את תוכניתה האמנותית מספר 10 שקיבלה את השם "שירת הים", בבימויו של דני ליטאי ובניהולו המוזיקלי של בני נגרי. את תפקיד הסולן הראשי קיבל עודד בן חור, ואת תפקיד הסולנית – ארד. ההופעה כללה את השיר "חסקה" שהפך ללהיט, אולם השיר "על אם הדרך", אותו ארד ביצעה סולו הפך ללהיט הגדול ביותר שיצא מההופעה. בשיר, שאת מילותיו כתב נתן אלתרמן, מספרת אם לבנה היתום את קורות המשפחה בהיותה על ספינה נוסעת – סיפור חיים משפחתי, הנפרש על פני שלושה דורות ומסמל את תלאות העם היהודי – תפילה, שואה ותקומה. לרגלי העץ שניטע בגולה נשא הסב תפילה ופניו ירושלימה, על אותו העץ נעקד האב כשהוא מוכה עד מוות, ואותו העץ הפך לתורן הספינה המביאה את האם ובנה אל חוף מבטחים – ארץ ישראל. נעמי שמר, שהלחינה את השיר, בחרה לתת אותו לארד.
חיה ארד-יונאי עם אפי נצר (צילום: באדיבות חיה ארד-יונאי)
פרס "כינור דוד"
צעד זה הפך את ארד למגה-סלב של אותם הזמנים. חיש מהר נכנס השיר למצעדי הפזמונים, בהם כיכב במשך ארבעה חודשים, כאשר שלושה שבועות ניצב בראש. השיר, שיצא באוקטובר 1970, התברג במקום הרביעי של מצעד הפזמונים השנתי של תשל"ב, ובזכותו זכתה הלהקה לתואר "להקת השנה הצבאית" באותה השנה. בנוסף להצלחה במצעדים, השיר גם העניק ללהקה את פרס "כינור דוד" שהתקיים בבנייני האומה.
עם שחרורה נכונה לארד קריירת שירה מובטחת. היא עברה לגור בתל אביב, כשמתחת לביתה ממתינה לה כל יום עדת מעריצים שמבקשים חתימות. חברת הד ארצי, חברת התקליטים המובילה של אותן השנים, החתימה את ארד על חוזה להוצאת תקליט, שאמור היה למצב אותה בשורה הראשונה של הזמרות בארץ, יוצאות הלהקות הצבאיות, שפיתחו קריירת סולו. אחד התנאים בחוזה היה, כי היא נדרשת להקליט לו ארבעה שירים בתקופת זמן קצובה.
לא מפסיקה לשיר. חיה ארד-יונאי (צילום: באדיבות חיה ארד-יונאי)
ארד נבחרה באותה העת לככב בתוכנית "מישראל באהבה – from Israel with love" יחד עם יוצאי להקות צבאיות נוספים ברחבי העולם. הם חרשו את סינגפור, הונג קונג, אוסטרליה ואת ארצות הברית מחוף לחוף. אחת ההשלכות של כך הייתה שהיא לא עמדה בתנאי שהציבה לה חברת התקליטים, וחלום התקליט נגוז.
ארד משחזרת את התקופה שלאחר השחרור: "יצאנו לסיבוב הופעות עם מדי צה"ל ברחבי העולם. זו הייתה הפקה משותפת של צה"ל ומפיקים אוסטרלים. אמנם חתמתי קבע בלהקת חיל הים, אבל קצין החינוך שחרר אותי שלושה חודשים קודם לכן, כדי שאוכל לייצג את ישראל בתוכנית הזו, שזה אומר גם ראיונות בתוכניות טלוויזיה בכל העולם, וכך החוזה הופר. זה היה דבר שהיה בגדר חלום לאחרים. אולי היום לא הייתי עושה את זה. יש בזה מעט תחושת פספוס, כי אז חברת הד ארצי הייתה ה-חברה. היא הייתה שם דבר. מיטב הכותבים, שכתבו אז לצמרת האמנים, כתבו לי". מסיבוב ההופעות הנוסטלגי נשאר תקליט היסטורי שיצא בשנת 1972.
רוצים להישאר מעודכנים?
פסטיבל הזמר החסידי
בשנת 1973, עם חזרתה לארץ מסיבוב ההופעות, נבחרה ארד לככב בתוכנית של פסטיבל הזמר החסידי בקנדה וארה"ב. התוכנית נולדה בעקבות הצלחת פסטיבל הזמר החסידי, שהחל ב-1969, כשהמפיק מיקי פלד החליט להקים קאסט של זמרים שיופיעו עם השירים המוכרים ברחבי היבשת – גלי עטרי, ששי קשת, יזהר כהן וארד ביניהם. כך הפכה ארד לייצוא המזוהה ביותר של חיפה ולאחד מסמליה המוכרים, והיא הוזמנה באופן קבוע להשתתף באירועי יום הזיכרון וחגיגות ימי העצמאות שהתקיימו בעיר. לכבוד הרשמי זכתה כאשר ראש העירייה דאז, משה פלימן, ערך לה קבלת פנים מיוחדת באולם העירייה. "בוודאי שהעיר התגאתה בי", אומרת ארד.
בראש מצעדי הפזמונים
בשנת 1976 נישאה ארד לשמוליק יונאי וחזרה להתגורר בחיפה. לאורך כל השנים, היא מעולם לא הניחה את המיקרופון בצד. גם כאמא צעירה לשלושה ילדים היא המשיכה לטוס ולייצג את חיפה וישראל במסגרות שונות. גם כיום היא ממשיכה להקליט שירים, להופיע ולשמור על קשר עם כל החברים מהעבר. כיום, כעובדת עיריית חיפה, משמשת ארד-יונאי נציגת העירייה לקשר עם חיל הים ולפני כחמש שנים הקימה את "קולות חיפה", להקה שבה חברים עובדי עירייה בלבד, והיא משמשת המנהלת שלה.
"זו הייתה תקופה נדירה שכל כך חסרה היום בפורמט שהיה אז", מתרפקת ארד-יונאי על הימים ההם, ומוסיפה: "החיידק הזה קיים בגוף לתמיד. נעמי שמר אמרה שהיא כותבת לי עוד שיר. לא זכיתי והיא לא זכתה, לדאבוני".
