סלפי בשיתוף תיאטרון חיפה. השבוע: הדס בן ארצי

"התיאטרון מקדים את כולם, חושב על דברים יצירתיים ומפיק דברים מדויקים, המותאמים לתקופה"

הדס בן ארצי, תושבת חיפה, בוגרת סמינר הקיבוצים תחת ניהולו של איציק ויינגרטן, שחקנית קומית שמככבת על הבמות בתיאטרון חיפה מגיל צעיר. בסיום לימודיה ייצגה את ישראל בפרויקט מסכות גדול בלונדון, שהתה שם חמש שנים ושבה למחוזות הולדתה. לימים הפיקה את "במניה" – פסטיבל לקידום תרבות הפרינג' ויצירה עצמאית ובימים אלה משתתפת במחזה האימפרוב "היחפנים" בתיאטרון חיפה.

מה הייתה חווית המשחק הראשונה שלך?

"בגיל ארבע התגוררתי בארצות הברית והופעתי בסדרה אמריקאית בשם "ילדת הפלא". כששואלים אותי 'למה אני שחקנית' אני נזכרת בסדרה. בעיקר איך פינקו אותי כל היום בגלידות והרעיפו עליי תשומת לב. הייתי מוקסמת ומאז שחזרתי לארץ בכיתה א' ידעתי שאני רוצה ללמוד תיאטרון ומשחק. גם כאשר אני הריונית אני משחקת עד הרגע האחרון והילדים שלי איתי בהצגות מהרגע שנולדו".

מה את עושה רגע לפני שהמסך עולה?

"סלפי, סטורי, אני מכורה לטלפון. כל דבר שקורה בחיים שלי עולה מיד לרשתות. אז כשכולם נושמים ומתרכזים, אני מוצאת את הסנטר שלי כשאני מצלמת ונחשפת".

דמות שהתחברת אליה במיוחד?

"לפני מעל 20 שנה השתתפתי במחזמר "העולם בו אחנו חיים". היו בו שתי דמויות מרכזיות: האחת מפקד ארוך ורזה עם שפם ודיבור חד ולעומתו חיפושית זבל רחבה. אני הייתי חיפושית הזבל. יום לפני ההצגה המפקד נעדר ושיחקתי כל ההצגה בשני התפקידים. זה היה פיצול האישיות הכי משמעותי שחוויתי".

מה לדעתך עדיין מושך אנשים לבוא לתיאטרון?

"בקורונה הרגילו אותנו לצרוך הכל בזום וברשתות וראו שזה נוח, זול, כולם יכולים לצפות מכל העולם. הפקנו בסגרים את "מי רצח את ארלוזורוב" ואנשים ראו הצגת תיאטרון בלייב מהזום. שאלתי את עצמי 'למה שהקהל יגיע לתיאטרון אחרי דבר מטורף כזה?' אבל, אנשים תמיד יגיעו. השקט באולם כשהאור כבה, ההתרגשות לראות שחקן מולך ולצחוק איתו, במיוחד במופע שבו הקהל הוא חלק מהמופע – אין לזה תחליף. בתיאטרון יש קסם".

את רואה בתיאטרון ז׳אנר אמנותי שיכול לייצר שינוי?

"תמיד. בתקופת הקורונה הפקתי תוכן דיגיטלי לפסטיבל הצגות הילדים ה-30 באמצעות סדרת הרשת "הדס ונפלאות התיאטרון". בכל פרק ההורים והילדים התחברו להצגה אחרת כמו "קפטן הוק", "פיטר פן", בכל פרק התקיים מפגש עם יוצר של הצגת מקור, הפרקים כללו גם הפעלות למשפחה וזה היה פרויקט מקסים שבו התיאטרון עשה משהו חדשני, יצירתי ומדויק לקהל באותה תקופה. היום אני עובדת על מופע חדש בשם "קרית חיים בקושי", שמדבר על זיהום. דרך המחזה אנחנו מכניסים תוכן שלא מדברים עליו ביום יום. לכן, התיאטרון הוא כלי אומנותי מצוין לשינוי התודעה. למשך שעה הקהל הופך חלק מהסיפור והמפגש הבלתי אמצעי הזה מאפשר העצמה של המסר".

רגע אחד על במת התיאטרון שלא תשכחי לעולם?

"יש לי הרבה. בכיתה ד' הופעתי באחד הטקסים ומכיוון שלא הבאתי מדי חיילת אלא העדפתי מדי צופים, החליפו לי למדים בבית הספר. אני זוכרת שתוך כדי ריקוד המכנסיים פשוט נשרו לי. רגע נוסף שמרגש אותי עד היום התרחש במהלך תחרות מונולגים ארצית כשקלטתי את אבא שלי בוכה בקהל. זה פריים שמלווה אותי כבר הרבה שנים".

משהו שלא יודעים עליך?

"אני מוגזמת ויודעים עליי כמעט הכל. מה שבחרתי לא לשתף הוא שהייתי חולה בקורונה, די בהתחלה, כשעוד היה מביך לדבר על זה. תפסתי קשה את המחלה, לא נשמתי, עברתי הכל בבית, סבלתי מקשיים נוירולוגים וההחלמה הייתה קשה".

למה כדאי לבוא לראות את "היחפנים"?

"שנה בכינו שאין תיאטרון אז היום יש תיאטרון וכדאי להגיע ולצחוק. "היחפנים" הוא משהו קאלטי שכיף לאנשים לראות ובטח בתקופה כזאת יש שחקנים ששיחקתי לצידם בהפקות קודמות והחיבור ביננו מצוין. הזרקור פה הוא על הקהל, ששותף ליצירה וזה מקסים".