סלפי בשיתוף תיאטרון חיפה, והשבוע: שיר פופוביץ'

"הייתי רוצה שיהיו יותר הצגות שמייצרות שינוי באנשים"

שיר פופוביץ', 27, מתגוררת בתל אביב ובוגרת יורם לוינשטיין, שיחקה אחרי הלימודים בתאג"ד 2, ב״מבצע קומיקס״ של תיאטרון גושן, בתיאטרון תל-אביב במחזמר ״אנני״ ו״פלאשדנס״, ב"פינוקיו" במסגרת התיאטרון הארצי לנוער, בסרט הקולנוע ״הבית ברחוב פין" ובימים אלה משחקת במחזמר "התחנה" בתיאטרון חיפה.

מה הייתה חווית התיאטרון הראשונה שלך?

"אני מבית חרדי במקור, כך שחוויתי תיאטרון שונה משל כולם. בגיל צעיר הכרחתי את אמא שלי לקחת אותי ל"צלילי המוזיקה" והפכתי מכורה למחזמר הזה".

מדוע בחרת במשחק על הבמה?

"אני אוהבת את הסיפוק המיידי כשאתה עושה משהו והקהל מגיב אליך מיד. אתה מצחיק – הקהל צוחק, אתה בוכה – הקהל בוכה איתך. אני אוהבת קהל חי וזה משהו שאי אפשר להחליף, משהו שלא קורה מול מסך. גם בחוויה שלי כקהל, כאשר אתה רואה משהו אמיתי מולך, זה משהו אחר, חוויה מרגשת".

מה את עושה רגע לפני שהמסך עולה?

"יש לי משפט קבוע שאני אומרת בו אני מבקשת מאלוהים שבכל מה שאני הולכת להגיד הוא ישמור שייצא בסדר".

מה עדיין מושך אנשים לבוא לתיאטרון?

"זאת חוויה ששום נטפליקס לא יכול לקחת. החוויה הזאת של לראות אנשים, שעושים משהו מולך בזה הרגע על במה, עם מוזיקה ותאורה. ישנה אווירה מאוד חגיגית, מתלבשים, מתכוננים, אני זוכרת איך אני התרגשתי מההכנות להליכה לתיאטרון, זה משהו שונה".

רגע אחד על במת התיאטרון שלא תשכחי?

"היה רגע בהצגת הילדים "פינוקיו" של גלעד קמחי בתיאטרון הארצי לנוער, בה אני משחקת את הפיה, שכאשר יצאתי שמעתי את אחד הילדים צועק 'ואוו, זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים'. אלה ילדים שהיו בבית בקורונה ולא חוו כלום הרבה זמן, ולהיות בחוויה הזאת של לחזור ולהופיע אחרי הקורונה, גם לקהל מצומצם ולשמוע את מחיאות הכפיים של הקהל וההתלהבות הזאת של הילדים, זה מפעים".

רגע אחד בתור צופה בתיאטרון שלא תשכחי?

"באחת הפעמים בהן הכרחתי את אמא שלי לקחת אותי ל"צלילי המוזיקה" עם חני נחמיאס, אני זוכרת שהווילון נסגר ואני נופפתי לה לשלום ופתאום היא פתחה את הווילון ונופפה לי בחזרה ומאז אני פותחת את הווילון בסוף כל מחזה, מנופפת לשלום לקהל ומחפשת את הילדה הזאת שמסתכלת עליי, כדי לתת להם את אותה חוויה שאני חוויתי".

את רואה בתיאטרון ז׳אנר שיכול לייצר שינוי?

"כן, אבל הייתי רוצה שזה יתפתח יותר. התיאטרון הוא כלי שאמור לייצר שינוי מחשבתי, אבל לא כל ההצגות כאלה והייתי רוצה שיהיו יותר הצגות שמייצרות שינוי באנשים".

דמות שהכי התחברת עליה על הבמה?

"בכל דמות שאני משחקת, אני מנסה לשחק משהו מעצמי. כשהייתי יוצאת בשאלה צעירה שיחקתי דמויות שהן לא אני, רציתי לשחק דמויות שטוב להן יותר מאשר היה לי, והיום, כל דמות שאני משחקת היא חלק מהאישיות שלי".

משהו שלא יודעים עליך?

"כשהייתי באולפנה נהגתי להביא שוקולד לבית הספר ולאכול אותו בשירותים כדי שלא ייקחו לי אותו".

למה כדאי לבוא לראות את "התחנה"?

"אנחנו קאסט שמאוד אוהב אחד את השני, אנחנו חברים טובים ונהנים יחד ולראות אנשים שנהנים ביחד על הבמה זאת חוויה אחרת. "התחנה" היא הצגה שונה בנוף, מאוד ישראלית ומאוד רלוונטית, על נושא שלא תקפו עד היום, וכמובן, לבוא לראות אותי. מה לא תבואו?"