הרבה דובר על ההתגייסות של עם ישראל ברגעים קשים, אז קבלו סיפור משעשע (וקצת מוזר) על פטריוטיות: צביקה שריר מחיפה החליט שאם צו 8 לא מגיע אליו, הוא מגיע לצו 8. אתמול (ראשון) הוא ארז את הפקלאות, נסע למחנה שרגא, פתח אוהל מול שער הבסיס והודיע: "אני לא זז עד שאתם מגייסים אותי".
"לא גייסו אותי ואין לי צו 8, אז השתמשתי בשיטות שלמדתי עוד באוניברסיטה", מספר שריר, "באתי עם אוהל ופתחתי אותו בכניסה לבסיס. זה עבד לי מצוין בעבר מול הרווחה. אני מכיר את גולני – נחישות קונה אותם. היתה תהלוכה קטנה לעברי וגם הוקפץ צוות כוננות, אבל זה הפעיל את מי שצריך להפעיל".
את שריר הניעה תחושת המחויבות האישית לחברו ג'ואל דגן – אבא של שלו דגן ז"ל, חייל מגדוד 51 בגולני, שהתגורר בקרית ים ונהרג בהגנה על יישובי הדרום: "שלו נהרג, והלוויה שלו עוד לא התקיימה. עד לשבת האחרונה, שבה הודיעו לו שהילד נהרג, הוא לא ידע מה עלה בגורלו אבל הוא הרגיש. ובמשך כל הזמן הזה המלאך לא ישן רגע ואפילו נתן יותר. עכשיו הוא בבית, והבטחתי לו שאדאג לילדים המדהימים האלה. הם איבדו כל כך הרבה חברים".
רוצים להישאר מעודכנים?
שריר הוא כבר בן 42, ולמרות ששוחרר משירות מילואים הוא ביקש להירשם כמתנדב בשעת חירום. אבל הטלפון לא הגיע, ונמאס לו לחכות לו: "אני כבר משוחרר וחתמתי התנדבות, אבל במקום שבו שירתי בקושי עושים ימי מילואים בשנה. הבסיס כבר לא קיים וקצין הקישור לא ענה לי. בסדיר הייתי בגולני, אני רובאי 07. אני בא למקום שהוא הבית שלי".
העקשנות של שריר לא נעלמה מעיני מפקדי המחנה, ובתום דיונים הם הודיעו לו שהיום הוא יעבור שרשרת חיול: "הם התווכחו איתי כל היום ולא רצו לגייס אותי. בגלל זה פתחתי אוהל ואמרתי להם 'הביתה אני לא הולך'. אחרי ההצגה הגיע מפקד שתחקר אותי, לקח פרטים ושלח אותי למי שצריך בשביל הביורוקרטיה. את הלילה הייתי צריך להעביר באוטו כי אין להם ביטוח עלי, אז כל הלילה ליוויתי את החבר'ה הצעירים בשמירות. היום יגייסו אותי וישלחו אותי לאן שהם רוצים. מבחינתי, גם לנקות אסלות, לפנות את האוכל, לשמור להם על הציוד האישי ולרוקן פחים זה בסדר. יש 150 אחוזי גיוס ויש עוד כמוני. לא מעניין אותי אם אקבל נשק או לא, או אם אקבל אפוד או לא – אני צריך להיות איפה שהחיילים נמצאים ולעזור להם".
צביקה שריר עם חיילי סדיר בכניסה למחנה
משה
גאווה לעיר חיפה ולמדינה כולה
יישר כוח וכל הכבוד
תשמור על עצמך אח יקר