זה התחיל כשלושה שבועות לאחר אותה שבת שחורה. שי קידר, פנסיונר מאגד ומדריך טיולי ג'יפים חיפאי, העדיף לתעל את הזמן הפנוי שנוצר לו בלו"ז עקב אילוצי השעה למאמץ האזרחי למען חקלאי עוטף עזה. הוא אסף שלושה חברים, יצר קשר עם חקלאים מקומיים, והרביעייה התייצבה למחרת כדי לקטוף עגבניות. מאז, בכל יום שלישי, החמ"ל הקטן של קידר, שבינתיים גדל, מתעורר לפנות בוקר ויוצא לכיוון דרום.
"אנחנו קמים מוקדם, יוצאים בשעה 5:00 במכוניות פרטיות כדי לחסוך את הפקקים, ולאחר כשעתיים וחצי מגיעים לעזור לחקלאים לפי דרישה", הוא מספר, "רובנו פנסיונרים, כך שהפעילות לא פוגעת לנו בפרנסה, אבל יש כאלו שסוגרים את העסק שלהם יום בשבוע למען המטרה, וכך אנחנו תורמים למאמץ".
בפעם הראשונה הייתם ארבעה, ומאז אתם גדלים.
"היו כבר פעמים שהגענו יותר מ-20 חבר'ה. אנחנו, הגרעין, כולנו חברים, אבל מצטרפים אלינו אנשים שאנחנו לא מכירים. זה עובד בשיטת חבר מביא חבר, וכבר הפכנו לחבורה. לא כולם מגיעים בכל פעם, זה תלוי במזג האוויר ובעיסוקים של החברים, אבל בכל שבוע אנחנו יוצאים לעוטף, וכבר הספקנו לקטוף חצילים, עגבניות, מנגו, פטאיה, אבוקדו ואפילו פרחים".
איך אתה יוצר קשר עם החקלאים?
"דרך הפייסבוק או טלפונים שמעבירים מאחד לשני. אני סוגר ישירות מול החקלאי ואז מפרסם בפייסבוק שלי. כשאנחנו מגיעים, החקלאים שמחים מאוד לראות אותנו ומברכים על כל עזרה. כבר יצא לנו להגיע באיחור רב למקום שאי אפשר היה להגיע אליו במשך חודש וחצי בגלל שהיה מסוכן, ואז לראות את הפרחים הנבולים או את הירקות המרקיבים זה קורע לב. ביום שלישי שעבר יצאנו לנתיב העשרה. ניקינו חממות שלמות מפרחים שהתייבשו כי הם לא קיבלו מים. קוראים לזה 'קטיף עצוב'. אלו חממות שבהן מנביטים את הזרעים כדי לגדל פרחים, והכל הלך. זה קטיף שלא הולך לשום מקום כי לא הספיקו לטפל בו, והוא התייבש ומת. נאלצנו לפנות את מקומם לשתילה חדשה בשאיפה שתגדל ותפרח לתפארת. את כל זה עשינו עם שירים של אריק איינשטיין ברקע ועם ירי פגזים של צה"ל שאין ספק שהם משפרים את הסאונד".
סוריאליסטי.
"פעמיים שמענו אזעקות ופעלנו לפי הוראות פיקוד העורף".
קטיף עצוב בנתיב העשרה (צילום: שי קידר)
רוצים להישאר מעודכנים?
זה לא מסוכן?
"זה כן, אבל אני יש סכנה גם במגורים בחיפה. אנחנו לא מתחסדים, לא הולכים מראש למקומות שהם מסוכנים, לא עומדים מול קווי אש. אנחנו מגיעים למקומות באישור של הצבא. חלק מהמקומות הם שטחים צבאיים סגורים, אבל הכל נעשה באישור. פעם אחת אפילו היה לנו ליווי צבאי, הכל לפי ההוראות. כמובן שלאורך השהייה שלנו שם אנחנו שומעים את הצבא שלנו יורה, ומדי פעם המחבלים מחזירים לנו".
הבנתי שיש בונוס בסוף הקטיף.
"בסיום הקטיף – אם אפשר, אז ביחד עם החקלאי – אנחנו עושים ארוחת צהריים, ואם לא אז מוצאים איזו חורשה באזור. לא תמיד מתאפשר לעשות על האש במשק, אז מוצאים מקום קרוב. אנחנו מתארגנים לפני, מביאים דברים מהבית וזה ממש מהנה. בשבוע שעבר לא התארגנו על מנגל בשטח, אז נסענו למסעדה באשקלון, שם תפסה אותנו אזעקה. כשיצאנו לכיוון צפון תפסה אותנו אזעקה שנייה במרכז".
איך מצטרפים למיזם?
"בכל שבוע אני מעלה פוסט בדף הפייסבוק שלי, שבו אני מספר לאן אנחנו יוצאים בשבוע הבא. אפשר להשאיר לי הודעה או להתקשר אלי ל-052-3788778. מחר אנחנו יוצאים לשוקדה – מושב דתי שנמצא כשלושה-ארבעה ק"מ מזרחית לבארי. הם מגדלים הדרים, אבוקדו ורימונים, ואנחנו נקטוף רימונים. זה אחד מהמקומות הבטוחים היום בארץ כי הצבא שורץ שם".
יש בנות?
"ברור שיש בנות. בשבוע שעבר הצטרפה אלינו אם שכולה ממסיבת הטבע ברעים שהיא חברת ילדות שלי. אני מזמין את כולם להצטרף אלינו. יוצאים בסביבות 5:00 בבוקר, מסיימים לקטוף בסביבות 13:00, ואז יושבים עוד שעה פלוס ונהנים לפני שחוזרים צפונה. חוזרים הביתה בסביבות 17:00 עייפים מאוד ועם שרירים תפוסים, אבל גם עם כיף גדול והמון משמעות".
למה בימי שלישי?
"בחיפה של פעם, יום שלישי היה יום קצר במסחר. בקבוצה שלנו יש עדיין אנשים שמקפידים על כך שביום שלישי עובדים חצי יום. אנחנו עתיקים, של פעם".
הכוח הנשי בקטיף חצילים (צילום: שי קידר)
הארוחה בשטח לאחר הקטיף (צילום: שי קידר)
