שושלת יעקוב

הסיפורים על משפחתו הענפה של אלברט יעקוב שזורים בתולדות היישוב בפלשתינה (ארץ ישראל) כבר 17 דורות. בחישוב מהיר זה יוצא 350 שנים, אבל הוא יודע לספר רק על תשעה דורות לאחור. ככה זה כשהשם המלא שלך הוא אלברט מוסא חביב סלאמה דאוד יעקוב יוסף ג'ראייס יעקוב.

"לפי הבדיקות שעשיתי, אני מאלה שאוהבים לנבור ולחפש", הוא מספר, "ההנחה שתחילת השושלת הגיעה לחיפה מאזור צפון סוריה בתקופתו של דאהר אלעומר, שהיה השליט העליון של הגליל העליון והתחתון במאה ה-18. אלעומר היה שליט אוטונומי של הגליל, הקים את חיפה החדשה והזמין יהודים לחדש את היישוב היהודי בטבריה. מצאתי רישומים עד הסבא רבא שלי התשיעי, עדיין לא חקרתי את תולדות המשפחה החל מהעשירי".

יש לך רישומים של תשעה דורות אחורה?

"כן, יש לי את שמותיהם, אבל לא רק שמות. במקור אני קתולי, ובזמנו הלכתי לכנסייה במטרה למצוא פרטים על ההיסטוריה של משפחתי. אין מקור אחר מלבד הכנסייה שבו נערכו רישומים. הבריטים לא כל כך דאגו לזה והעותומאנים ממש לא דאגו לרישום וביורוקרטיה. הם רק חיפשו איך לגבות מיסים מהתושבים. ביקשתי מהכומר, בעצם אני לא אוהב את המילה 'כומר' בעברית. 'כומר' בעברית מקראית זה 'כוהנים', להם מייחסים עבודת אלילים. אני מעדיף לקרוא לו 'איש הדת'. הגעתי לכנסייה, והוא הכניס אותי למשרד שלו, הביא מין דפדפות ענקיות שאותן פתח על השולחן. לאחר שדפדף, הוא הגיע למשפחה שלנו, ואמר לי את השמות של כל אחד ואחד, עד שהגיע לתשיעי. מעבר לזה הוא היה צריך לחפש בכרכים אחרים בארכיון, אך מחוסר בזמן ויתרתי על כך".

סבא סליבא סעיד, ניצול שואה, עם אשתו ושלושת ילדיו (צילום: אלבום משפחתי)

כולם היו קתולים?

"בטוח שכולם היו קתולים, כי הם נרשמו בכנסייה. ברישום היו כותבים את תאריך הלידה, תאריך הטבילה, תאריך הקונפירמציה, שזה מנהג המקביל לבר מצווה של היהודים, שבו מקבלים את הנצרות, תאריך אירוסים, תאריך חתונה ותאריך פטירה, לא עלינו. זה המקום היחיד שבו יש רישום של השושלת. כל שושלת".

בכמה אנשים מדובר?

"כשהייתי בן 20 הכנתי עץ משפחה והיו בו 482 אנשים, והכנסתי רק את החיים".

על חמור מוואדי סאליב לכנרת

יעקוב (58), הוא עורך ספרים, מתרגם משלוש שפות (ערבית, עברית ואנגלית), כותב ספרים בעצמו ומורה דרך, שאהבת הארץ על תושביה ובעיקר אהבתו לחיפה, עיר הולדתו, הן בעצם מהותו. הוא כל כך גאה בתולדות השושלת המשפחתית ויכול להפליג בסיפורים מרתקים במשך ימים שלמים.

"לא כולם נשארו בחיפה", הוא מספר, "אבל תמיד חזרו אליה. בתקופה מסוימת, בשנות ה-30 וה-40, סבי מצד אבא היה עובד כשומר בכנסייה על חוף הכנרת. הוא היה רוכב על חמורו מוואדי סאליב, איפה שאבא שלי נולד, עד לכנרת והיה עושה את הדרך הזו פעם בחודש. בשלב מסוים נמאס לו לבזבז ימים שלמים על החמור והוא קנה חלקת אדמה בכפר מרר ונשא לאשה את בת הכפר. סבא חביב מהכפר מרר היה איש פשוט, ואני זוכר אותו במעומעם. כשנפטר ב-74' הייתי בן 10. לעומתו, סבתא שלי הלכה לעולמה בגיל 103. אצלנו במשפחה מי שלא אוהב אותנו יש לו בעיה, אנחנו נשארים בסביבה המון זמן".

אביך נשאר בחיפה?

"אבי מאז שהיה ילד למד בביירות. פעם בשנה בסוף חופשת הקיץ היה מגיע נזיר, עובר בין כל המשפחות הנוצריות שילדיהן למדו בבית הספר שלו ואוסף אותם, כדי לצאת יחד ברגל לביירות. באחת השנים, הנזיר הגיע לבית סבי במרר כדי לאסוף את אבי, אך לא מצא אותו. סבא שלי אמר לו לקחת בן אחר. היו לו שישה ילדים – סולימאן, סלאמה, סלימי דודתי, מוסא אבי, אליאס ועיסא. הנזיר לקח את עיסא, זה היה ב-1947, ובתוך זמן קצר, בעקבות במלחמת העצמאות נסגרו הגבולות ודודי נשאר שם".

לעד?

"הוא סבר שהמשפחה שלו לא בחיים, ואותו הדבר חשבו עליו כאן, שהוא כבר לא בין החיים. לא היה אז וואטסאפ וגם לא פקס. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר הוא עבר מלבנון לסוריה ומשם לעיראק, עד שהשתקע באיטליה שם למד הנדסת xray לזיהוי סדקים במכלים של ספינות. מפה לשם, בשנת 75' דוד שלי סלאמה היה בשוק רמאללה, ובעוד הוא מדבר עם אחד החנוונים, מישהו שעבר שם שאל אותו אם הוא מהצפון. איכשהו התגלגל לידיו מכתב מהדוד באיטליה והוא חיפש מישהו מהצפון, שיעביר אותו לאחד מאחיו באם ימצא בחיים".

איך הוא נפל דווקא על אחד האחים?

"ראית מה זה. שנה אחר כך הדוד עיסא הגיע לנמל חיפה, ואני זוכר כילד איך כל המשפחה הגיעה לקבלת הפנים בנמל. השלטונות פה לא אישרו לו לעבוד במקצוע, מבחינה ביטחונית, הרי הוא גר בארצות ערב, לכן הוא נאלץ לחזור לאיטליה, שם התחתן עם מישהי מעילבון. היום הם בקנדה".

אימו של יעקוב, סמירה, עם אימה (סבתו) ושני אחיה

אמרתי קודם שבמקור אתה קתולי. אתה כבר לא?

"תכננתי להיות איש דת קתולי, ומסיבה מסוימת שלא אפרט כאן, עזבתי את הכנסייה. בגיל 20 קיבלתי את האמונה בישוע המשיח והתחברתי לקהילה המשיחית בבית חסדא, שהם דוברי עברית. בשלב מאוחר יותר ייסדתי קהילה דוברת ערבית. המונח 'קהילה' זה המקבילה של 'כנסייה'".

באיזו כנסייה התפללו בני משפחתך?

"הרום קתולים, מה שנקרא המלכיתים. בהתחלה הכנסייה הייתה בוואדי סאליב, שזו כנסיית 'סעידי' ובעברית 'גבירתנו'. הכנסייה המקורית הייתה הכנסייה הראשונה של העדה היוונית-קתולית בעיר שנבנתה על ידי דאהר אלעומר. האזור שבו נבנתה הכנסייה היה חלק מרובע המגורים של ערביי חיפה הנוצרים. לאחר מלחמת העצמאות וכיבוש השכונות הערביות, נטשה האוכלוסייה הנוצרית את האזור, וחלקה עבר לאזור ואדי ניסנאס. יחד עם נטישת האזור ננטשה גם הכנסייה. היום יש שם את 'בית החסד' של כמיל שחאדה המנוח, שהוא מוסד שיקומי לאסירים משוחררים ובית מחסה לנשים נזקקות מכל הדתות. בשנת 1929 בנו את הכנסייה ברחוב עין דור בוואדי ניסנאס, שהיא מאוד קרובה אלינו, ובה הייתי מתפלל יום יום מאז שהייתי בן 6".

ילדות בבית יתומים

יעקוב נולד בחיפה, אבל עד גיל 6 גר עם הוריו ושני אחיו, חביב ורימון, בטירת כרמל, במעין בקתת עץ ופח. כשחזרו לחיפה, התיישבה המשפחה בבית ברחוב מאיר במושבה הגרמנית, ואת שלושת הבנים שלחו לבית היתומים שברחוב אלנבי, היכן שנמצא היום סניף של מרכנתיל דיסקונט.

למה נשלחתם לבית יתומים?

"אמא שלי הייתה מאוד חולה. היא עברה כ-40 ניתוחים ואין בית חולים בארץ שלא הייתה מאושפזת בו. היא הייתה נוסעת להדסה ונשארת שם חודשים. אבי לא יכול היה גם לעבוד וגם לטפל בנו, והמקום שימש לנו מעין פנימייה. מכיתה א' עד י"ב למדתי ב'נזירות נצרת' ברחוב עבאס. המוזר הוא שהמרחק מבית היתומים לבית שלנו היה אולי 200 מטר. פעם בשבועיים היינו יוצאים הביתה, ותמיד היו מצטרפים אלינו ילדים שהיו יתומים מאב ואם, כי לא היה להם לאן ללכת. אמא ילדה 10 ילדים. הייתה סוחבת תשעה חודשים, נוסעת לבית החולים, יולדת תינוק, ויום-יומיים לאחר הלידה הילד היה נפטר. היא הייתה חוזרת הביתה לבדה. שבעה ילדים היא איבדה כך, וכדי לפצות על האובדן, אמא הייתה מעניקה אהבה לכל החברים שלנו – לאלו מהפנימייה, מבית הספר או מהצופים. כולם היו הילדים שלה. הבית היה פתוח לכולם".

לא כעסתם על ההורים ששלחו אתכם לבית יתומים?

"הבנו את המצוקה שלהם. בבית היתומים למדנו דברים שהם כל כך מושרשים. לפעמים אני תופס את עצמי רגע לפני שאני מוריד את הצלחת לכיור לאחר שסיימתי ארוחה במסעדה. למדנו לעשות הכל לבד, להציע את המיטה, לנקות את החדר ולעזור לצוותים במטבח או בחדר האוכל. היה לנו זמן גם לשחק אחרי הלימודים, אני למשל אהבתי לקרוא. הייתה שם ספרייה ענקית, ולי יש בבית ספרייה עם כ-4500 ספרים. אני חולה ספרים ומתפלל שלא ארפא מזה. עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית, קצת גרמנית ורוסית, למדתי לקרוא יוונית, ועכשיו הבן שלי ואני לומדים ביחד ארמית".

איך היה לגדול במושבה הגרמנית שהייתה שכונה מעורבת?

"המשפחות היו באמת מעורבות. היו שתי משפחות מוסלמיות, משפחות נוצריות למיניהן, והיו יהודים, אשכנזים וספרדים. היהודים הגיעו מחלב, אירביד, מרוקו, רומניה, אוקראינה. ממש 'אצלנו בחצר', כמו שירה של נעמי שמר. כל אחד ידע את הזהות שלו, אך גם ידע את הזהות של האחר. כל המאורעות והאירועים שקרו אז היו משותפים לכולנו, ואנחנו הילדים אהבנו את זה. ממש לא היה אכפת לי אם דורון הוא יהודי, סוהייל הוא מוסלמי ובוטרוס הוא נוצרי".

מעניין אם זה היה עובד גם היום?

"לא היינו תולים כביסה בשבת בגלל היהודים, ולא שמישהו ביקש מאיתנו. כל פסח השכנים היו מביאים צלחת עם חרוסת ומרור, ולקח לי זמן להבין מה זה הדבר הזה. מדי פעם היו מזמינים אותנו להיות אורחים לשולחן הסדר, כמו את אליהו הנביא. בפסח לא היינו אוכלים חמץ בפרהסיה, כמו שבחודש הרמדאן לא היינו אוכלים בחוץ מכיוון שהמוסלמים היו צמים. אבא שלי היה מסדר בערב שבת שולחנות וכיסאות באמצע החצר, והשכנים היו יורדים, כל אחד עם הסירים שלו וכולם היו אוכלים ביחד. ככה למדתי מה זה קובה עיראקית, חריימה ובורשט".

פרשנות למגילת רות מנקודת ראות יהודית לקורא הערבי. אלברט יעקוב (צילום: יח"צ)

הוריך עדיין בחיים?

"אמי נפטרה בשנת 2007, ואחד הדברים שנגעו לליבי היה כשפתחנו סוכת אבלים בחצר. הגיעו אנשים לנחם ובמקום שלושה ימים כמקובל, לא הפסיקו להגיע במשך חודש מ-08:00 בבוקר עד 23:00. כך למעשה גילינו מי היו ההורים האלה שלנו. הם היו אנשים פשוטים, אבל למנחמים הם היו אנשים חשובים. הם לא היו בעלי ממון, או מעמד חברתי מי יודע מה, אלא אנשים פשוטים ואהובים. כל החברים שלנו מהילדות, אלו שבגרו כבר, באו לנחם אותנו ובמקום שיישבו מולנו, הם ישבו איתנו. אז אני יושב עם גרי ודורון, אסעד, סוהייל ובוטרוס, והם בוכים איתנו. לא ממש הצלחתי להבין את זה. באותה תקופה גרתי עם אשתי והבן שלנו בירושלים, ושם זה אנטיתזה גמורה וזה מדאיג. אפשר לחיות ביחד, לכל אחד יש את הזהות שלו ויש כבוד האחד לשני. יכולנו לחיות ביחד בלי הקצנה ובטח ללא אלימות. אבי נפטר לאחר כשנה וחצי, הוא אמר לי שאין לו למה לחיות, שהוא את שלו עשה במשך שנים רבות כשטיפל במסירות באמא שלי החולה".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

המספר על הזרוע של סבא

כשהיה בן 14, הסתובב יעקוב בשכונה, ופתאום קלט שהוא נמצא ברחוב אנילביץ. נפעם מהגילוי הוא חזר הביתה וסיפר לאמו שהוא מכיר את הסיפור על גטו ורשה ומפקדו ושהרחוב נמצא ממש בסמוך לביתם. היא קראה לו לשבת לצידה.

"היא אמרה לי 'בוא, שב, אני אספר לך מה קרה לאחר המרד בגטו', ואז היא סיפרה לי מי היה סבא שלי, סליבא סעיד, אבא שלה. עוד סיפור השזור בתקופת ההתיישבות. אמא שלי מהכפר ג'דיידה ליד עכו. אביה הסתבך כשהיה צעיר וישב בכלא ליד עתלית, שהפך להיות מחנה המעצר של המעפילים. כשהגיע לגיל 18 הציעו לו להישאר בכלא, או להתגייס לצבא הבריטי והוא בחר להתגייס. בהתחלה הוא שירת באזור עכו עד שגייסו את היחידה שלו להילחם נגד הנאצים והצניחו אותם על אדמת פולין. בקרב המכריע, בעוד רוב היחידה מצאה מותה בקרב, סבא שלי נשאר בחיים בזכות תושייה. קצין אס אס עבר בין הפצועים וההרוגים ועשה וידוא הריגה. סבא התחפר מתחת לגופה של אחד מחבריו, ולאחר שהקצין חלף על פניו, הוא קם ורץ לכיוון היערות. לרוע מזלו, הקצין הבחין בו וירה. קצין בריטי שהיה עם סבא ביחידה זינק וחטף את הכדור במקומו. סבא נשאר לחבק את חברו והבטיח לו לפני מותו, שאם יחזור בשלום למשפחתו, הוא יקרא לבן שייוולד לו אלברט על שמו. היו לו כבר שלושה ילדים, סעיד, אליאס וסמירה שהיא אמא שלי. סבא נתפס ונשלח למחנה אושוויץ".

אבל הוא לא היה יהודי.

"מכיוון שיש לנו מנהג לעשות ברית מילה בגיל צעיר, חשבו שסבא יהודי ולקחו אותו למחנה. כמו ליהודים, גם לו קעקעו מספר על הזרוע".

הוא דיבר על זה באופן חופשי?

"לגמרי. לימים כשהתחלתי לחפור בנושא, כי לא פגשתי את סבא שלי, מצאתי חיילים מהיחידה שלו שבניגוד אליו לא דיברו על הנושא. הוא סיפר על כך שהיו מאלצים אותם לחפור תעלות והיו יורים בהם באופן אקראי. אלו שנשארו חיים, היו צריכים לטמון אותם. הוא סיפר על תאי הגזים ואיך שלוש פעמים הוא ניצל בגלל שהיה צפוף מדי ודחוק. בגלל שהיה יחסית חסון, הוא היה מאלה שהיו צריכים להיכנס ולהוציא את הגופות. סבא היה מספר על הצעקות ועל הצרחות בלילות ועל איך התייחסו לשבויים. לאחר תקופה מסוימת, לא ברור אם הוא ברח או שוחרר על ידי בעלות הברית, ואחרי ארבע שנות היעדרות, הוא חזר ארצה לכפר שלו. בכפר עשו נשף גדול לכבודו. אמא הייתה בערך בת שנה כשאביה הלך לקרב והיא לא הכירה אותו בכלל. כשחזר, היא הייתה יושבת לידו ומקשיבה לסיפורים. היא העבירה אותם אלי כעדת שמיעה מיד ראשונה".

אז אתה קרוי על שמו של הקצין הבריטי?

"אחרי שסבא חזר נולדו לו ויולט וג'ולייט התאומות ואז ג'ורג'ט. בנים הוא לא הביא יותר. בתקופה מסוימת אמי עבדה בתור מטפלת של בתו של הקונסול הצרפתי ביפו והייתה גם הבשלנית של המשפחה. סבי חלה במחלת ריאות ואושפז בתל השומר. אמא הייתה מבקרת אצלו בקביעות ואז הוא נפטר. לקח זמן עד ששני אחיה הגיעו מהכפר, כדי לשחרר את הגופה, ואמא החליטה להתחיל בהליך. כשהיא התבקשה לזהות אותו, היא לא הצליחה כי הפנים מאוד השתנו, אבל אז היא נזכרה שיש לו מספר על הזרוע, וכך זיהתה אותו. הבן שלי כל הזמן אומר לי שהוא רוצה לדעת מה היה המספר כי הוא רוצה לקעקע אותו. פועם לי בלב כשאני שומע אותו מדבר על כך".

לא להאמין שסבך היה ניצול שואה.

"זה באמת הכניס אותי לבעיה. כשהייתי מספר את הסיפור לערבים, הם היו אומרים שלא הייתה שואה. היהודים היו אומרים שלא היו ערבים בשואה. התחלתי לחפש ומצאתי בכל פעם עוד פרט על סבא שלי. נסעתי בזמנו לקיבוץ לוחמי הגטאות, חיפשנו בארכיון פרטים, אבל לא מצאנו דבר. נסעתי ל'יד ושם', וזה היה טראומטי. היה כבד לי על הלב ועד עכשיו אני חש בתחושה הזו. לא יכולתי להיכנס לשם, אבל הייתי חייב לחפש. בפעם השנייה שהגעתי לשם כתייר, פרצתי בבכי ולא יכולתי להחזיק מעמד. הכל היה מאוד קשה לי, אם זה לראות את התמונות, את הרב לאו כילד, מסילת הרכבת. הגעתי לסוף המסלול ולא החזקתי מעמד.

"בשבילי זו טראומה, אני לא מבין אנשים שאומרים שהשואה לא הייתה קיימת ואני לא מבין איך בני אדם יכולים לעשות כזה דבר לבני אדם אחרים. אני מכבד כל אדם באשר הוא, אבל מה זה הדבר הזה? כשאני נוסע לגרמניה אני לא מרגיש טוב שם. אני אוהב את האנשים, אבל יש שם משהו שאני לא מסוגל לסלוח להם. האבן עדיין לא נגולה מעל הלב שלי בתחום הזה. קשה לי להיות שם".

אלברט ואנג'ל יעקוב והילדים אוראנוס ודורוסיאה (צילום: אלבום משפחתי)

אוראנוס ודורוסיאה

יעקוב הכיר את אנג'ל מאבו סנאן שליד כפר יאסיף, ובגיל 26 השניים נישאו. אביה היה דרוזי מסווידה – הר הדרוזים. בצעירותו, לאחר שהוריו נפטרו, הוא עזב כדי לחפש פרנסה, הגיע ברגל לסודן ומאוריטניה דרך פלשתינה ומצרים, ויום אחד קנה ספר מרוכל מקומי. זו הייתה "הברית החדשה" בערבית וכך הפך לנוצרי. לאחר 20 שנים של היעדרות, הוא חזר למשפחתו בסוריה במטרה להפיץ את בשורת הנצרות, אך סולק. הוא עבר להרי השוף בלבנון, מצא עצמו בעוספיא, ובסוף התחתן עם מישהי מאבו סנאן.

אתם התחתנתם בגיל יחסית מבוגר.

"לאשה בחברה הערבית זה מבוגר, אבל אני חושב שעשינו זאת בדיוק בזמן המתאים. זכיתי בה בתפילה, התפללתי שאקבל אותה מבלי לדעת מי היא. בנשף החתונה שלנו ב'בוסתן הכרמל' היו 1242 אורחים. ציפינו לילדים, באופן הכי נורמלי, אבל אין ילדים. ככה עברו שנתיים-שלוש ואין ילדים. זה עשה אותנו מדוכאים. אנג'ל הגיעה ממשפחה של 10 ילדים וחמשת אחיה גרים ביחד עם ההורים".

חמולה.

"משפחה הומה. כשחמי נפטר היו לו 33 נכדים ועוד 12 נינים. המשפחה הגרעינית מנתה 112 אנשים, והיום הם 138. העובדה שהיא באה מבית כזה ולה עצמה אין ילדים, עוד יותר הלחיצה. ניסינו טיפולים וזה לא עבד. אשתי שמעה ברדיו ראיון עם מישהי מהשירות למען הילד לגבי אימוץ. היא רשמה את מספר הטלפון ואת הפתק שמה בארנק. כשעשתה סדר בארנק היא מצאה את הפתק ושאלה אותי לדעתי. אני זוכר את הרגע הזה בדיוק. בדיוק קראתי בספר, ודי באדישות עניתי: 'יהיה מה שיהיה. תתקשרי'. ממש כלאחר יד".

פתחתם בהליכי אימוץ?

"שלחו לנו מסמכים, מילאנו אותם וזימנו אותנו למפגש. התחלנו בתהליכי הכנה. היו צריכים לבדוק אותנו, כי דאגתו של השירות למען הילד היא קודם כל טובת הילד. בדקו אם אנחנו ראויים להיות הורים. אחד הדברים שעד היום חורה לי הוא כשאני נתקל במעשים נוראיים שהורים עושים לילדיהם. הם לא צריכים רישיון להורות, ואנחנו כן. דיברנו עם פסיכולוג, בדקו אותנו מבחינה פיננסית והיינו בקבוצה עם עוד כמה משפחות. מדי פעם היו אומרים לנו שהזוג הפלוני קיבל ילד והזוג האלמוני קיבל ילדה, ואנחנו נותרנו אחרונים. כל פעם שזוג מהקבוצה מקבל ילד לאימוץ, היינו נוסעים כולנו לברך אותם, ואנחנו היינו חוזרים לבית ריק".

זו הייתה קבוצה של ערבים? זה מקובל בחברה הערבית?

"במקרה שלנו זו הייתה קבוצה ערבית. הרעיון הוא להטמיע את עניין האימוץ גם לחברה הערבית, כי יש בה קושי מסוים. בחברה היהודית זה מקובל ואין בעיה. במובן הנוצרי, אדרבא, מאוד רצוי לאמץ, אך מכיוון שאנחנו ערבים בארץ, אנחנו מושפעים מהחברה המוסלמית, ששם יש איסור לאמץ. היום יש יותר מ-400 משפחות מוסלמיות מאמצות, ורק בארץ זה קיים".

לא היה חשש לגבי דתו של הילד?

"על פי חוק האימוץ בארץ, נדמה לי שזה סעיף 36, לא יהיה אימוץ, אלא בן דתו של המאמץ. יהודי לא יסכים שיהודי יאומץ על ידי משפחה אחרת, וגם נוצרי לא".

הסבא סליבא סעיד

ואז הגיע תורכם. איך סיפרו לכם?

"אני זוכר את אותו יום שישי שהתקשרו אלינו ואמרו 'בואו ביום ראשון, יש לכם ילד'. אני לא זוכר את המשך השיחה, כי הטלפון נפל לי מהיד. התחלנו להתארגן, להכין את הבית. לא ידענו אם זה  בן או בת, לא ידענו מה הגיל, לא ידענו איזה ריהוט ובגדים להכין. ביקשתי לדעת, וכך הבנו שיש לנו ילד בן שבועיים. ביום ראשון התלבשנו חגיגי, כאילו אנחנו הולכים לחתונה וניגשנו למשרד של האחראית, שהיא המלאך שלנו. היא דיברה ואני חיפשתי מסביב, לא הצלחתי להתרכז במה שהיא אומרת ואז הביאו את התינוק".

איזו התרגשות.

"לקחתי אותו בזרועותיי, תינוק בן שבועיים, אמרתי לנוכחים שהם יכולים להמתין, כי אני עכשיו עם הבן שלי. אנג'ל ארגנה את כל המסמכים, היא הבוסית. היא שר התחבורה, האוצר, שר החוץ והפנים. לקחנו את הילד והתיישבנו באוטו, מסתכלים עליו והאחד על השנייה, לא מאמינים שיש לנו ילד לאחר 15 שנים של נישואים. הוא היה ממש-ממש מתוק, הוא עדיין מתוק, קראנו לו 'אוראנוס', שזה שמיים ביוונית. נחתנו מיד למציאות, אמנם עברנו את כל ההכנות, אך פתאום נשארנו עם שאלה פתוחה, איך החברה תקבל אותו, מה תהיה התגובה אליו ואיך אנחנו נגיב לתגובה, במידה והיא תהיה אחרת ממה שקיווינו".

ומה קרה?

"המבחן הראשון היה של הוריי. אני יודע שהם אוהבים, אבל אותו רגע היה מכריע מבחינתי, איך יקבלו את הבן שלי. נכנסנו לביתם, הם לקחו אותו ואמרו לנו 'אתם יכולים ללכת הביתה עכשיו, יש לנו נכד, אנחנו לא צריכים אתכם'. עד כדי כך. הייתה הילולה בבית ובשבועיים הראשונים לא הייתה אישה במשפחה או בשכונה שלא באה לעזור לנו, ללמד אותנו איך לרחוץ אותו, איך להלביש אותו, אפילו שאנג'ל מומחית. לנו זה עשה טוב על הלב שככה קיבלו אותו מהרגע הראשון".

ומתי הגיעה הבת?

"מיד הגשנו בקשה לעוד ילד, ואחרי כמה שנים קיבלנו שוב טלפון מהשירות למען הילד. קיבלנו ילדה בת שנה וחצי שקראו לה 'נרמין'. הוספנו לה את השם 'דוריס', שזה ביוונית מתנה. בדיוק כמו דורון בעברית, שהמקור שלו הוא יוונית. 'דורוסיאה' ביוונית זו מתנת אלוהים".

מתי סיפרתם להם על האימוץ?

"אנג'ל ואני בדעה שאנחנו חייבים, ואנחנו מעודדים גם משפחות אחרות, לספר לילדים על האימוץ מגיל אפס. התחלנו בסיפור משה רבנו, עברנו לסיפור של מוגלי וטרזן. המונח אימוץ נכנס לתודעה של הילדים וגם של כל מי שסביבנו. לא הסתרנו מעולם, עד כדי כך שהמורים בבתי הספר של הילדים היו מבקשים שנבוא להרצות בפני התלמידים על הנושא".

אילו ספרים כתבת?

"כתבתי ספר על סיפור האימוץ. קראתי לו 'בני אתה אני היום אימצתיך'. זה פסוק מתהילים פרק ב' שם כתוב 'בני אתה אני היום ילדתיך'. סיפרתי את סיפור האימוץ שלנו ללא שמות, כולל המחשבות וכל הפילוסופיה והפסיכולוגיה שמאחורי התהליך. בקרוב יוצא ספר שכתבתי על האימוץ בנצרות. לקחתי את כל סיפורי האימוץ בתנ"ך ובברית החדשה, השוויתי אותם עם חוקי המשפחה בכל העדות הנוצריות בעולם הערבי – לבנון, סוריה, ירדן, מצרים וישראל. ספר נוסף זה שירה. יש לי כמעט 400 שירים שכתבתי גם בעברית, גם בערבית. אני לא מחליט באיזו שפה, מה שייצא ייצא. כשאני מתרגש אני כותב שיר, אם זה לחיובי או שלילי, אני תמיד כותב שיר".

יש עוד?

"אני כותב ספר פרשנות למגילת רות מנקודת ראות יהודית לקורא הערבי, שלא מכיר את הסיפור. ספר נוסף זה רומן על האימוץ מנקודת ראות של שני אנשים מבוגרים שיש להם ילדים מאומצים שהם בעלי משפחה, שכבר יש להם ילדים משלהם".

מכל עיסוקיך, מה אתה הכי אוהב?

"אני אוהב את הארץ ואוהב מאוד להדריך. הייתי עם קבוצה על המרפסת שפונה לעיר העתיקה בהר הזיתים. היו שם שלוש קבוצות לפניי. את הראשונה הדריך יהודי שדיבר על היהודים בירושלים. את הקבוצה השנייה הדריך נוצרי שדיבר על הנצרות, והשלישית הייתה מדריכה מוסלמית שדיברה רק על האסלאם. כל אחד מהם התעלם מהדתות האחרות. אני דיברתי על כל הדתות, על ההיסטוריה הקיימת ואיך כולם חיים יחד. אמרתי שאת הארץ הזו כבשו 27 עמים 36 פעמים, והבעיה היא שכל אחד טוען 'זה שלי'. אנחנו צריכים לדבר על המציאות כפי שהיא. לא רק אבנים יש שם, גם בנים. האבן מתה, ובני האדם חיים".