"פעם הבאתי אקדח לבית הספר, ומרוב שזה היה סוריאליסטי, לא הסתבכתי" (צילום: shutterstock)
"פעם הבאתי אקדח לבית הספר, ומרוב שזה היה סוריאליסטי, לא הסתבכתי" (צילום: shutterstock)

"אני הבת של השטן וזה לא קל לי"

"לעולם לא אוכל לסלוח למפלצת הזאת וגם לא למפלץ היותר 'עדין' ממנה, אבל זה יחסי. אני מצטערת על כל מה שהם גרמו לנשים ההן. אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגשתי בילדותי ולא עלה בדעתי להציל". בגיל 33, כשהיא אימא לשלושה ילדים, שוברת א' שתיקה, ומספרת, לראשונה, על החיים כילדה בבית שהתפרנס מסחר בנשים: "גדלתי בבית זונות, תרתי משמע, על כל המשתמע מכך". מסמך מצמרר

פורסם בתאריך: 31.7.21 14:45

"בינואר 1991 עלינו לארץ מאוזבקיסטן: אבא, אימא, אחותי ואני. עלינו ונקלטנו כאן בקיבוץ מדהים בצפון. משם אימי בחרה לעזוב ולאט לאט הגענו לעיר. אני בדיוק עליתי לכיתה א' ואז הגיעה השאלה הזאת, שהיא די רגילה: 'במה עוסקים ההורים?' ופניי החווירו, 'הם עובדים במלון, באכסניה', הייתי עונה, ומיד כולי אדומה, מנסה להחליף את הנושא. פתאום הבנתי את זה שאי אפשר לספר, וגם אם אספר זה יוביל רק לצרות. במהלך השנים, פה ושם, בכיתה, בשכונה ואפילו מדי פעם איזו מורה, היו מגלים וחיי היו הופכים לשחורים, כי ההורים שלי עסקו בזנות. הם זיהו את הפוטנציאל בין הארצות והפכו להיות מחלוצי תעשיית הסחר בנשים בישראל".

זהו תחילתו של פוסט אנונימי ארוך, שפורסם בשבוע שעבר בעמוד הפייסבוק "הרוסים על הרוסים", המאפשר לפרסם פוסטים אנונימיים תחת ההאשטאג #המכתב_שלא_נכתב. הפוסט זכה לאלפי לייקים ומאות תגובות, רובן ככולן אוהדות. כותבת הפוסט הסבירה שהסיבה לשיתופו היא הידיעה שבשתיקתה היא שותפה מלאה לפגיעה שחוו כל אותן נשים וההסתרה של המציאות המזעזעת בה הן חיו, מדירה שינה מעיניה.

הפוסט מסתיים במילים:

"קשה לי המחשבה על כל אותן נשים, על הילדים שלהן, על ההורים. לעולם לא אוכל לסלוח למפלצת הזאת וגם לא למפלץ היותר 'עדין' ממנה אבל זה יחסי. אני מצטערת על כל מה שהם גרמו לנשים ההן. אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגשתי בילדותי ולא עלה בדעתי להציל. היום אני מתמודדת עם פוסט טראומה כרונית קשה מאוד ומוכנה לעוד אלף מחלות, רק שיעזבו אותי כל הזיכרונות והמחזות מילדותי".

"יש לי שלושה ילדים, וככל שהם גדלים ושואלים על המשפחה שלי, אין לי מה לענות"

"יש לי שלושה ילדים, וככל שהם גדלים ושואלים על המשפחה שלי, אין לי מה לענות"

עם אימא בחקירות בימ"ר

לראשונה בחייה, אוזרת א' (33) אומץ והרבה תעצומות נפש ומספרת את סיפורה. לדבריה, רגשות האשם והבושה מטלטלים אותה. המחשבה שיכולה הייתה לעשות יותר, מציקה לה.

"אני אמנם פגועה אך לא אני הקורבן פה", היא יודעת לנתח את הסיטואציה, "באופן לא מודע לקחתי חלק ברכבת השדים הזאת – זה שהייתי עדה לכל וזה שלא השכלתי להילחם עבור הנשים האלה,  כבר אז, בילדות".

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"אני זוכרת שהגענו לקיבוץ. הייתי בת 3. נשארנו שם בערך שנה, היה שם נהדר. עברנו לעיר אחרת ומשם לעוד עיר אחרת, ושם ההורים שלי נכנסו לעסקי סחר בנשים. הייתי בת 5 ואני זוכרת את זה. ידעתי שההורים שלי עושים משהו אסור, תמיד הייתה בבית הרגשה לא טובה, אנשים לא טובים, נשקים, רימונים, עבריינים יורים או שורפים להורים רכבים, משטרות שהיו שוברות לנו את הבית, ואימא שלי היתה לוקחת אותי איתה לחקירות בימ"ר. כשהיו פונים אליה היא הייתה לועגת להם ואומרת שהיא לא מבינה עברית. הם חשבו שהיא מדברת רק רוסית, אז היו מדברים עליה בפנינו, והיא הבינה הכל. היה סוריאליסטי לשמוע מהם שאימא שלי זונה. זאת הילדות שלי".

אבל ילדה בת 5 לא אמורה לדעת מה זו זונה.

"הכל היה גלוי, שום דבר לא נאמר בחדרי חדרים. השיח בבית סביב זה היה מאוד אלים מילולית ולא רק מילולית. הייתה מין היררכיה כזו בארגון – היו את המאוד אלימים שזאת אימא שלי והיא פיקדה על יתר ההיררכיה. זה משהו שמתנהל בצורה מאוד הזויה, כמו בארגון פשע. זה היה ממש סחר בבני אדם, חטיפות נשים, אונס, מכוני ליווי".

אבא שלך ידע?

"אבא שלי גם היה עוסק בזה. הם נפרדו לאחר שאימא שלי בגדה בו עם מי שהפך להיות בן הזוג שלה. לאחר שדרכיהם נפרדו, הם נהיו מין אויבים. כל אחד ניהל ארגון משלו והיריבות הייתה גדולה. הם גם ניסו לרצוח האחד את השנייה. הייתה עליהם פעם כתבה בעיתון מקומי, כי היו להם שם מכוני ליווי. כל הזונות בעיר הזו בשנות ה-90 היו של ההורים שלי. זה הזוי".

אימא שלך עסקה בעצמה בזנות?

"כנראה שלא. היא הפעילה את העסקים. מכוני הליווי לא פעלו מתוך הבית שלנו, אבל היו מאכסנים אצלנו בבית חלק מהנשים העובדות וחלק מהעובדים. הרבה פגישות נערכו בבית והעסקים התנהלו אצלנו בבית בחופשיות, כמו מין משהו כזה משפחתי. יש משפחות שאוהבות תיאטרון, יש משפחות שאוהבות לטייל ויש משפחות שמתעסקות בסחר בבני אדם".

איך התנהלה האופרציה?

"ידם הייתה בכל. מה שהיה להם בקביעות אלו הם מכוני הליווי ומקומות שמאגדים את הנשים האלה לעבוד. מדי פעם יצא להם להיות שותפים בייבוא של הנשים, אבל זה לא משהו שהם עשו באופן שוטף".

איך התייחסו בבית אלייך ולאחותך?

"כמו משרתות. לא הייתי מקבלת כסף לנסוע באוטובוס לבית הספר, והיה המון כסף. אבל לא לנו. אנחנו היינו צריכות לדאוג שהבית יהיה נקי, לשטוף את כל הכלים. אימא אהבה מאוד לארח, אהבה לבשל וכמובן ששלושה ימים לפני, אנחנו כבר היינו מתכוננות לאירוח. ואז כשמגיעים האורחים, לא הורשינו אפילו לשבת איתם. אבל כשהכל היה נגמר, היינו צריכות לדאוג שהכל יהיה נקי עד הבוקר שלמחרת. ככה חייתי, בפחד קיומי. לא יכולתי לצאת מהבית לאחר שעות הלימודים ואם הייתי יוצאת, זה כי הייתי מצליחה איכשהו לחמוק. אימא שלי הייתה נותנת לי לצאת עם הכלב ועם אקדחים שהייתי צריכה להחביא בגינה. פעם הבאתי אקדח לבית הספר, ומרוב שזה היה סוריאליסטי, לא הסתבכתי. זה היה כל כך הזוי, שאף אחד מהילדים שהראיתי להם את האקדח, לא שיער לעצמו שזה אקדח אמיתי".

"הכל היה גלוי, שום דבר לא נאמר בחדרי חדרים" (צילום: shutterstock)

"הכל היה גלוי, שום דבר לא נאמר בחדרי חדרים" (צילום: shutterstock)

"בכיתה ב' שרפתי כיתה"

המילה "זנות" שהייתה שגורה בבית, לא הטרידה את הילדה. למעשה, היא לא חשבה שזה משהו רע, עד שהסביבה גילתה.

"לא ידעתי שזה כל כך רע, אבל ידעתי שמתייחסים לעניין כמו שמתייחסים לעבריינים או למשפחות פשע, ולא כדאי לספר על זה. אם מישהו גילה את זה עליי, דרך השכנים, או ממישהו שהכיר את אימא שלי, החיים שלי היו הופכים לגיהינום. היו מרכלים עליי, אפילו אנשים שהיו אמורים לשמור על אתיקה כמו מורות. הרי בסך הכל אני ילדה ואני לא בחרתי את המקצוע של ההורים שלי (בוכה). אף פעם לא הרשו לילדים האחרים להסתובב איתי, אני לא זוכרת שהיו לי חברים".

איפה למדת?

"בכל בית ספר שקיים בעיר. לא הצלחתי לסיים שום דבר בחיים שלי, גם לא בית ספר".

ההורים תמכו? קיבלת עזרה בלימודים?

"להיפך, אני זוכרת שאימא שלי הייתה מטיחה בי בילדות שאני מפגרת, שאני טיפשה. היא הייתה אומרת לי שאני היפה, ואחותי, שגדולה ממני בשנתיים, היא החכמה. כשהייתי קטנה שלחו אותי לאבחון ואמרו לה שיש לי צרכים מיוחדים, הפרעות קשב וריכוז. אמרו לה שאני צריכה ללכת למסגרת של חינוך מיוחד. היא צחקה עליי, הייתה לועגת לי שאני טיפשה ולא הסכימה בשום פנים להעביר אותי לחינוך מיוחד, אלא שאלמד כמו כולם. מעולם לא קיבלתי ציון מעל 60 בכלום".

ידעת שאת חריגה?

"הרגשתי תמיד חריגה וידעתי שכל ההתנהלות בבית חריגה. השלכתי את זה על עצמי ותמיד החרגתי את עצמי מכל מקום, ועד היום אני עושה זאת בכל מקום שאני דורכת. היום אני באמת נראית מוזרה, אבל זה משהו שהוא מבחירה, כי אני מרגישה מוזרה. אם כבר, אז יאללה. גם יש לי ילדים עם צרכים מיוחדים, אז אמרתי שאני רוצה להיות מוזרה, כי אני מגדלת ילדים כאלה. לא משנה, עזבי, זה תסביכים שלי. אבל אז לא הייתי נראית מוזרה, הייתי ילדה רגילה".

אימא הייתה באה ליום הורים?

"לא, כי אם היא הייתה באה, זה אומר שהייתי מקבלת מכות, אז הייתי מעדיפה לא לספר לה".

אבל המורים אמורים להיות בקשר עם ההורים.

"תתפלאי. הרבה מורים לא רצו בכלל להתעסק איתי. בכיתה ב' שרפתי כיתה. בטעות. אבל לא סיפרתי להם. היה שם סול תלוי על הקיר והיו גפרורים. אז הדלקתי גפרור והדלקתי את הסול ולא הייתה אש או להבה, זה פלסטיק והוא פשוט נמס ויצאתי מהכיתה. עד שבבוקר למחרת התגלה הנזק (צוחקת). פעם אחת, אני ועוד שלושה ילדים נעלנו את עצמנו במקלט. יש שם מקלט ריבועים, משהו קטן כזה. נעלנו את עצמנו עד אחר הצהריים. הביאו לנו משטרה ואת ההורים. אבא שלי בא וכולם ניסו לשכנע אותנו לפתוח, כי אי אפשר היה לפתוח מבחוץ, רק מבפנים. אמרנו שאחד הילדים הוא החוטף והוא ניהל איתם משא ומתן אינטנסיבי, הוא היה ילד מאוד פיקח. בכיתה ד' העיפו אותי מבית הספר".

ראית הרבה סרטים בילדות, או קראת הרבה ספרים.

"קראתי בגיל יותר מבוגר, וסרטים היו לי כל יום בבית".

אחותך זכתה לאותו יחס?

"לא, הרבה פחות. כבר אמרתי שאחותי הייתה החכמה, היא הייתה יד ימינה של אימא שלי, כזו שהיא הייתה יכולה לסמוך עליה. היא הייתה שקטה, רגועה, מיושבת בדעתה, להבדיל מילדה עם צרכים מיוחדים. אחותי גם סבלה, אבל זה היה שונה".

 

היא לא שמרה עלייך?

"לא. היא פרסמה השבוע את הפוסט שלי וכתבה שהיא משתפת אותו כדי להראות לי שהיא בצד שלי, למרות שהיא לא שותפה בשום פנים ואופן ובשום צורה לתחושות שלי. מה זה אומר בכלל? היא גם כותבת בפוסט 'אני מזכירה לך שגם אני גדלתי באותו הבית ואני בחרתי לא להביא את הילדות הזו לבגרות'. היא לא מכחישה בעצם, אבל היא לא שותפה בתחושות. אחותי, ביום שאפשר היה להוציא רישיון נהיגה, כבר עמד לה אוטו חדש ליד הבית. אני קיבלתי 'קלאווה' חדש, לא אוטו חדש. כינים. אחותי למדה בוויצו, אני מעולם לא סיימתי בית ספר. אימא שלי לא שילמה לאף בית ספר שבו למדתי, אז היו כל הזמן רודפים אחרי מתי היא תשלם. בגיל 15 עברתי להוסטל ואז לפנימייה. הייתי צריכה לעשות את כיתה י' בפעם השנייה, ובזה הסתיימו הלימודים שלי. בצבא שירתתי שנה וחצי והשתחררתי על פרופיל 21. היה לי מאוד קשה עם הסמכויות, עם מרות".

איך חשבת שייראו חייך, מה רצית לעשות?

"חשבתי שאני אגדל ואשתחרר מכל זה לעבר חיים ורודים ומאושרים. ראיתי בהם משפחה אוהבת, בית עם גינה, כמו בקלישאות הכי קלישאתיות שיש. רציתי לראות חיוך, רציתי לראות שמישהו סתם ישמח אותי. אין לי זיכרון כזה, כי אין לי ילדות".

שנאת את ההורים?

"כן, את אימא שלי מאוד. כשהייתי בת 15, היה באופנה לעשות מין חצי 'גלח', וגם אני רציתי, אבל לא ידעתי איך לבקש. בסוף ביקשתי ממנה והיא התחילה להתפוצץ עליי מצחוק, הביאה את בן הזוג שלה ואמרה שאין בעיה, שהם יעשו לי את זה. הושיבה אותי בסלון, שניהם מתעלפים עליי, לקחו את מכונת הגילוח ועשו לי קרחת בכל הראש".

למה נתת להם?

"מה יכולתי לעשות? ישבתי שם עם דמעות בעיניים (בוכה). אין מה לעשות, היה לי פחד קיומי מהאישה הזו, עד היום יש לי קשיים איתה. היום אני מטיחה בה, אני לא מפחדת מכלום, אבל בלב, ההרגשה עדיין כאילו אני ילדה קטנה שעוד שנייה היא תפוצץ אותה. זה לא עובר. אני לא יכולה לתת לה חיבוק. אני לא יכולה לגעת בה".

"אימא שלי הייתה מטיחה בי בילדות שאני מפגרת, שאני טיפשה" (צילום: shutterstock)

"אימא שלי הייתה מטיחה בי בילדות שאני מפגרת, שאני טיפשה" (צילום: shutterstock)

הכל בשביל הילדים

"גדלתי בבית זונות תרתי משמע, עם כל המשתמע מכך. אני פשוט לא מבינה בכלל איך אפשר להיות כל כך רעים ולמה? חלק מהנשים היו מגיעות ברגל ממצרים במשך כמה ימים, נאנסות ואפילו נרצחות ומיד מגיעות אלינו לבית, המומות מבוהלות, כמו חיות ואני הייתי קטנה מביטה מהצד, מקשיבה. זה לא היה נראה לי לא בסדר בכלל". (מהפוסט של א').

גם היום כשהיא אימא לשלושה, הזיכרונות רודפים לא מרפים וזה קורה כמעט בכל יום.

"לא השתחררתי מזה עד היום, להיפך, עם השנים מאוד קשה לי לחיות עם הכל", היא אומרת בבכי, "קודם כל אין לי משפחה, אני לא בקשר עם אף אחד מהם. יש לי שלושה ילדים, וככל שהם גדלים ושואלים על המשפחה שלי, אין לי מה לענות. נורא קשה לי עם זה. אף פעם לא הצלחתי להחזיק בעבודה באופן קבוע. קשה לי מאוד לקבל יחסי מרות. קשה לי לקבל סמכות, כי אני הייתי הילדה שהיו מפוצצים אותה במכות בבית. היו שוברים לי את העצמות, בעיטות לצלעות, שוברים לי את הראש בקיר".

התחצפת?

"אולי התחצפתי, אבל לא נראה לי".

מתי אמך סגרה את מכוני הליווי?

"כשהיא נתפסה. בדיוק התחילו לחוקק חוקים נגד סחר בנשים. זה היה בשנים 2002-2001. הציעו לה להיות סוכנת משטרתית, להפיל כמה סרסורים זוטרים, לא כאלה שסחרו בהמון נשים. כאלה שאספו 30 אלף שקלים וקנו לעצמן בחורה וסחרו בה הלאה וקדימה, כאילו הייתה כלום, חפץ. מקרים בודדים, זה לא ארגונים שמייבאים 15 נשים במכה. סתם מישהו ששם את כל הכסף שלו על בחורה וחי עליה, כאילו זו סוסה. כאלה היא הפילה שמונה".

איך את יודעת את זה?

"הייתי בבית, שמעתי הכל. גם היו עליה כתבות בעיתון. היא הפכה לסוכנת, כדי לא להביך את המשטרה. אני לא רואה בזה צדק. האישה הזו היא מקור הרוע. את יודעת מה זה לקחת למישהי את הדרכון ולתת לה לעבוד כזונה במשך שנים, עד שמשטרת ההגירה היו מצילים אותה. או שמישהו היה בא וקונה אותן, בכיף, באהבה גדולה".

מה אבא שלך עושה היום?

"אבא שלי ברח לחו"ל. הוא היה בכנופיה כזו של מייבאים והוא גם היה סוחר בהן פה. ממש לפני שהכנופיה נעצרה וכל אחד היה אמור לקבל עונשים כבדים בגלל החוקים החדשים, אבא שלי קיבל מידע מראש, עשה 'דוך', ובפעם הבאה שנכנס לארץ, כבר היה חוק ההתיישנות. הוא ברח לחו"ל, אבל יכול להגיע לכאן חופשי. הוא שם על כולם קצוץ, לא רואה אף אחד ממטר. אני לא בקשר איתו, כי קשה לי גם איתו. קשה לי שהוא לא הציל אותי, הוא הרי ידע מי זו האישה הזו, הוא התחתן איתה. לי מאוד קשה עם כל המחשבות והזיכרונות האלה. אני לא יודעת איך למחוק את זה, בא לי לשכוח הכל. אני מוכנה לשכוח את כל הילדות שלי. סבבה כבר הייתה ילדות חרא ואי אפשר לשנות את זה, אבל לשכוח את זה מה רע?".

כשא' הייתה בצבא, היא הכירה בחור ומיד עברה לגור אצלו, בתקווה להרגיש משפחה. הם נסעו לחו"ל ולפני 10 שנים נולד בנם. כפי שלא הסתדרה כאן בשום מסגרת, גם החיים מעבר לים לא היו אמריקה בשבילה, והיא חזרה ארצה לבד עם ילד. היא הכירה בחור חדש, התחתנה ולשניים נולדו שתי בנות (4, 6). לאחר מאבק של שלוש שנים, היא הצליחה להתגרש מהגבר, שהיא קוראת לו "הכפיל של אימא שלי", כי לדבריה הנישואים היו מאוד אלימים.

לאחר שהבת האמצעית אובחנה כאוטיסטית בתפקוד גבוה, בדיוק כמו אחיה הבכור, הציעו לא' לעבור אבחון בעצמה והתוצאה לא הפתיעה אותה – אוטיזם בתפקוד גבוה. "מה שאומר שהגן אצלי", היא צוחקת.

את לא עובדת, איך את מסתדרת?

"אני מצליחה להסתדר כי הראש שלי זה כמו מחשב, אז כל הדברים של ביורוקרטיה, אני לומדת אותם לבד. יש לי ילדים עם צרכים מיוחדים וביטוח לאומי נותן להם כסף, כי הם זכאים. אני אמנם נלחמת בכל הגופים האלה, אבל על הילדים שלי אני אלחם כמו לביאה. ולמה? כי עליי אף אחד לא נלחם אף פעם. אני מעדיפה לא לעשות כלום ולהילחם עליהם כל יום, וזה מה שאני עושה באמת".

ואת מצליחה. הילדים מקסימים, מחונכים, אדיבים, חכמים.

"אני מצליחה, וזו כל ההתעסקות שלי בחיים. אלה התחביבים שלי, זו העבודה שלי. איך בן אדם יכול לחיות ולא ללכת לעבודה? אני לא יודעת לעשות כלום, אף אחד לא לימד אותי לעשות משהו, אני לימדתי את עצמי. עד הגיל הזה אף אחד לא עצר רגע ואמר 'יש פה בן אדם שצריך עזרה'. לא שמישהו חס וחלילה חייב לי משהו, אבל לא מצאתי מישהו שיעודד אותי, שישאל אותי 'איך היה היום'. מין פרטנר לחיים שיכול לתת כתף, ואני לא מצליחה לעודד את עצמי. אני מצליחה לעשות דברים למען הילדים שלי וזהו. סה טו. בשבילם הכל, אני אתן את העיניים ואני באמת מצליחה לעזור להם, אבל לעזור לעצמי אני לא מצליחה".

איך תפרקי את מה שאת סוחבת, כשאת לא מדברת עם אף אחד?

"איך את יכולה לפרוק כשאת מדמיינת כל יום 50 פנים של נשים בוכות, רוצות הביתה, מדברות על כל מיני דברים קשים שהן עוברות. אלו דברים שכל יום עולים לי בראש, כל יום. אני מטופלת תרופתית, אני מאובחנת עם פוסט טראומה כרונית, עם הפרעת חרדות, עם ADHD. כשדיברתי פעם עם פסיכיאטר הוא לא עזר לי. הם רושמים שאני צריכה טיפולים מאוד מורכבים וקשים שאני לא יכולה לעמוד בזה, אני לא יכולה להתחייב לזה".

מפחדת שירצו לאשפז אותך?

"אין לי הדרכה, וכשמדריכים אותי, יש לי הסתייגות מזה, כי אני נורא חוששת שהנזק יעלה על התועלת. זה מה שמפחיד אותי, שיגלו עליי משהו וייקחו לי את הילדים. אני תמיד מרגישה דרוכה, שמשהו עומד לקרות. מאוד מפחדת מזה. יש לי קשיים בתפקוד שאני לא רוצה לספר עליהם. אבל בכל מה שקשור לילדים, אני כל כך מקפידה. יש לי שלושה ילדים מטופלים היטב, אין טיפול שיכול לעזור לי".

את חייבת לשוחח עם איש מקצוע, זה מטורף שלא היית אף פעם בטיפול פסיכולוגי.

"איזה שיחות, עכשיו כשאני מדברת איתך, לא נעים לי ואני נבוכה. אני יודעת שאני ארגיש לא טוב מהשיתוף הזה ואני ארגיש אשמה".

על מה אשמה? מה עשית לא בסדר?

"קודם כל, מטיחים בי כל החיים שאני בוגדת, שאני כפוית טובה, שאני ילדה חרא וזבל. איך אני יכולה ללכת לפסיכולוג, מי יממן את זה?".

המדינה.

"אף אחד לא מממן לי כלום. אני לבד ועושה הכל, עכשיו אני נלחמת על הזכויות של הילדים שלי. זו מי שאני בעל כורחי. מה שקשה לי זה שאי אפשר לתקן את זה, אי אפשר לעבור עוד ילדות. אי אפשר לחזור אחורה בזמן".

אבל אפשר לטפל בנפש.

"אני היום בבירור אונקולוגי, כי יש לי תסמינים קשים. ירדתי 15 ק"ג בשנה האחרונה. זה מציף מאוד. כל המחשבות שאני חושבת הן שאף אחד לא יודע מי אני, כולל הילדים שלי. אני רציתי להשאיר קצת פיסות מידע שיום אחד הם יידעו למה אני תמיד תימהונית כזו".

את לא תימהונית.

"אני כמעט שלא יוצאת מהבית, אין לי חברים. נכון, יש לי ילדים, והם כל עולמי. בלעדיהם אין לי מה לעשות בחיים (בוכה), ואני אומרת לך את האמת. אני כל יום רבה עם עצמי בשביל לחייך עבורם. לא פשוט".

על בנה הבכור היא מספרת: "זה ילד שאמר את המילה 'אימא' לראשונה בגיל 5, ומאז מדבר בשתי שפות, עברית ואנגלית ומבין רוסית. ילד שמסיים בית ספר בהצטיינות יתרה בכל המקצועות. מצטיין בחשבון שזה המקצוע המועדף עליו, אנגלית, מחשבים, מתעניין בקידוד. אדיב, מנומס, אוהב, עוזר ושומר עליי. אני נותנת לו דמי כיס, הוא הולך ומשלם ועד כיתה. אני לוקחת אותו לקנות נעליים, הוא מסרב, שקודם אקנה לעצמי. הוא ילד ממש טוב, כל יום שואל אותי מה שלומי, מוזג לי מים. אגב, האמצעית שלי מחוננת. בגיל 5 היא כבר דיברה יותר טוב ממני, השפה שלה כל כך עשירה. היא חולצת ונועלת נעליים, היא רוצה רוטב טרטר, וכל השאלות שלה הן שאלות ידע. היא אוהבת לחקור הכל. אז זכיתי".

את יודעת לעשות גם דברים טובים.

"כי הם כאלה, לא בגללי. את יודעת מה הפחד הכי גדול שלי? שהם יגדלו ויעזבו אותי. כפי שאני עזבתי את המשפחה שלי. אין לי דוגמה לתת להם ליחסים משפחתיים נורמליים. לצערי. הילדים האלה מחזיקים אותי בחיים. אני מוכנה לעשות הכל למען הילדים שלי, אני מאוד אוהבת אותם. באמת".

יצא לך ללכת ברחוב ופתאום לפגוש מישהי שעבדה אצל אימא שלך?

"כן, לא פעם. יש נשים שהן מכרות שלה עד היום, אבל זה בטח בגלל שהן מפחדות ממנה. אני יודעת כמה היא מניפולטיבית. אפילו במשפחה שלה פחדו ממנה. סבתא שלי, הדודים שלי, כולם פחדו ממנה. מנגד, כולם אמרו עליה שהיא אישה יפה, אני לא רואה בה שום יופי. היא אהבה בגדים יפים, הייתה קונה בכל הבוטיקים הכי נחשבים בעיר. המון נשים שילמו בנפשן, בגופן, בחייהן בשביל שיהיו לה בגדים יפים. כל הבוטיקאיות ידעו במה אימא שלי עוסקת".

הפוסט עורר אצלך זיכרונות מודחקים.

"רק עכשיו נזכרתי ומיד הלכתי לחפש את התמונה הזו, שאין לי מושג למה שמרתי אותה כל השנים. כשהייתי בת 5, אימא שלי הזמינה צלם שהבטיח לה שאם אזכה בתחרות צילומים של ילדים עירומים, היא תקבל כרטיס טיסה לחו"ל. בתמונה הזו אני לבושה בתחתונים ואני זוכרת שיש שם פפיון קטן בצד והוא היה משחק בו. פה אני בלי חולצה, אבל נזכרתי שהוא מישש אותי בכל הגוף, הפשיט אותי, גם את התחתונים, ונגע בי".

את נראית בתמונה תמימה ושמחה.

"זו נראית תמונה תמימה למדי. אמרו לי לחייך. רציתי לזכות בתחרות. כל כך קשה להבין איך בן אדם כל כך מבסוט שפוגעים בו והוא לא יודע, הוא לא מודע. נכון, נורא רציתי לזכות ולא אכפת היה לי שהוא נוגע בי. נתנו לי הרגשה שזה בסדר. שהכל בסדר. אני זוכרת את ההתלהבות שלה אחרי שהוא הלך והיא אמרה לי 'אני מקווה מאוד שתזכי בתחרות הזו'. אני הבת של השטן וזה לא קל לי".

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר