אמיר פוסטלניק ואורי אברהם. "מצפה לנו מסע ארוך מאוד" (צילום: חגית הורנשטיין)
אמיר פוסטלניק ואורי אברהם. "מצפה לנו מסע ארוך מאוד" (צילום: חגית הורנשטיין)

"השאיפה היא להרבה יותר – לגעת בכוכבים"

אמיר פוסטלניק הוא הבעלים של חברת גדר וגן שנחשבת לאחת מהחברות הגדולות בארץ להקמת במות, טריבונות וגדרות. אורי אברהם הוא שף צעיר שעבד בכמה מהמסעדות הנחשבות ביותר באירופה. כשהגורל והקורונה הפגישו ביניהם פתחו השניים את דודא - מטבח רפאים של בשרים מעושנים. והשמים הם הגבול

פורסם בתאריך: 7.11.20 09:06

"הכל נמחק. מפעל חיים שלם נחרב. היומן ריק מתוכן. אין צלצול טלפון, הכל מת, בית קברות. 33 שנים נחרבו ונמחקו", מספר אמיר פוסטלניק על שעבר בחודשים האחרונים בעקבות משבר הקורונה, "ב־15 במרץ, כשסגרו את המדינה וכבר עבדנו על טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, הפסיקו לנו את העבודה. לא ידעו לומר אם יהיה או לא יהיה טקס, והוצאתי את כל העובדים לחל"ת. מי צפה את זה? בפברואר רכשתי משאית חדשה ב־600,000 שקל שעדיין לא זזה מטר, היו לנו עבודות מוזמנות להמון רשויות מקומיות לאירועי יום הזיכרון ויום העצמאות ולאירועים של משרד הביטחון – חלוקה של גדרות, כיסאות ודגלים לכל בתי העלמין בארץ – בית הנשיא ומה לא".

פסטלניק הוא הבעלים של חברת גדר וגן – אחת משתי החברות הגדולות בארץ לאירועים – אשר אחראית על הקמת במות, טריבונות וגדרות. החברה הוקמה בתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת על ידי עזרא אייזנשטט, סבה של רעייתו מיכל, ואביה דני אסנין ירש אותה. פוסטלניק נקרא לדגל לאחר נישואיו, ומאז הוא שם. הוא התחיל מלמטה, צמח ביחד עם החברה והביא אותה להישגים משמעותיים.

"על הקיר פה היו תלויות תוכניות עבודה ל־100 אירועים, והכל נמחק", הוא אומר בכאב, "בסופו של דבר, הטקס בהר הרצל התקיים ללא קהל, ואני פחדתי. פחדתי להחזיר עובדים לעבודה ושהם יידבקו בווירוס, כי הרי מה ידענו על הקורונה – כלום. עשינו עוד כמה טקסים שאי אפשר היה לוותר עליהם כי הם סמלי המדינה, ואז הכל נגמר. אפס עבודה. כל הציוד הוחזר למחסנים, ונשאלה השאלה מה אני עושה עם העובדים. אף אחד לא יכול היה להתחייב מה יהיה בעתיד, ונאלצתי לפטר את כולם. עשיתי גמר חשבון ושילמתי מאות אלפי שקלים כהפרשים שאתה מחויב להשלים במסגרת החוק על קרנות הפיצויים שלהם. נתתי לכל אחד ואחת עד הגרוש האחרון. היה פה צי של רכבים, משאיות, מלגזות ומנופים, והייתי חייב לעצור את הביטוחים. התחלתי למכור כדי לצמצם הוצאות ולהכניס כסף לבנק על מנת לשלם לעובדים".

 

ארוחה של דודא. "הכל קרה במהירות מטאורית" (צילום: סיון רושיאנו)

ארוחה של דודא. "הכל קרה במהירות מטאורית" (צילום: סיון רושיאנו)

 

ברק אובאמה ודונלד טראמפ

פוסטלניק נולד בשנת 1962 בחיפה וגדל בקרית אליעזר, עד לשלב שבו להוריו היה מספיק כסף לקנות דירה, והמשפחה עברה לרחוב הרופא באחוזה. הוא ואחיו בחרו ללכת לבית ספר מקצועי וסיימו את בסמ"ת בעקבות מה שראו בבית – אבא שעבד קשה במשך 42 שנים בחברת דשנים עד שהפך למנהל מחלקת משאבות.

"ראיתי מה זו עבודה מקצועית ומה זה לקום כל בוקר ולהרוויח כסף בכבוד", הוא אומר בגאווה, "זה נתן השראה לאחי ולי. שנינו אנשי מקצוע – אני בתחום המכניקה ואחי בתחומי האלקטרוניקה והחשמל. ראינו אבא שמשקיע, עושה ונותן את כל חייו למקום עבודתו, תוך כדי חריצות, חשיבה ודמיון. אלו תכונות שירשתי ממנו – חריצות, דבקות במטרה, להצליח בעשר אצבעות בלי כל מיני שטיקים בדרך, בעבודה פיזית וקשה, עד שמגיעים למטרה".

הקמה של במות וטריבונות זו עבודה עם המון אחריות. כבר בצבא היה לך תפקיד עם המון אחריות.

"התגייסתי לחיל האוויר כמנוען של מסוקי תקיפה, ואחרי שנה המפקדים שלי ראו את הפוטנציאל שטמון בי והפכו אותי לראש צוות חילוץ של מסוקים – גם תקיפה וגם תובלה. במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 יצאתי לשטח הלוחמה לחילוץ מסוקים. הייתי מתקן את המנועים תוך כדי תקיפות של הסורים, כשחיילנו מגנים עלינו מסביב. לקראת סיום השירות בסדיר, המפקד שלי חיים חורב ביקש שאשאר בקבע כי הצוות שלו היה חדש ולא ידע את רזי המקצוע. רצו לשלוח אותי לארצות הברית כדי ללמוד על הבלאק הוק והאפאצ'י, אבל הראש שלי היה בלימודים. רציתי ללמוד בטכניון אבל הוא שיגע אותי. הוא ביקש שאחתום קבע והגיע מראשון לציון לביתי בחיפה לדבר עם ההורים שלי כדי שישכנעו אותי. הסכמתי לחתום לחצי שנה על מנת ללמד את הדור החדש לפי הספר. אחרי הכל, חתימה שלי אחרי תיקון מנוע שעולה לאוויר היא על אחריותי. אני זה שבעצם אומר לטייס 'עלה, המסוק תקין'. מכאן האחריות. השתחררתי, לא טיול ולא בטיח, ישר נכנסתי לבית הספר להנדסאים בטכניון. לא ידעתי במה אני רוצה לעסוק עד שנקראתי לשיחה אצל חמי. החברה היתה במצב לא טוב כשהגעתי".

במה היא עסקה?

"בהקמת גדרות לאירועים, והיא היתה פעילה מאוד בחיפה. רוב הפעילות שלה היתה פה. המשפחה למעשה חיה מהעבודה שנתנה לה עיריית חיפה. זה היה מטורף כמה אירועים העירייה ייצרה בשנים ההם. פעם היתה לחיפאים תרבות פנאי, הם אהבו לצאת לבלות".

כמו עכשיו.

"כן, ממש דומה".

אלו אירועים היו פה?

"לפי אירועי השנה – שתילות בט"ו בשבט, עדלאידע בפורים, בפסח היה פסטיבל בתיאטרון העירוני, אחר כך היו הטקסים של יום השואה ויום הזיכרון, ובערב כבר נחגג יום העצמאות עם 12 במות ברחבי העיר ובמה מרכזית בגן הזיכרון. היינו מפרקים את גב הבמה כשהתפאורה של יום העצמאות כבר היתה מוכנה מראש. עשינו את נואיבה בים לחבר'ה הצעירים כשבכל השכונות היו במות, בדיוק כפי שצריך לחגוג עצמאות במדינת ישראל. אחר כך הגיע פסטיבל המחולות ואז חגיגות הקיץ, עיר הבירה, עיר הנוער, תערוכת הפרח ותערוכת הספר".

הרבה יצירה.

"העירייה ייצרה פה תרבות ופנאי עם גלילה פגי זאבי, שמואל ועמי ביאליק ושמואל זגגי, שעשו פה את כל המרוצים ותחרויות הספורט. חיפה היתה על המפה – ססגונית ומלאה בפעילות. היום אין כלום. בקיץ הייתי לוקח את הציוד ויוצא לקיבוצים ולמושבים כדי לעשות חגי יובל וחגיגות שבועות. עשינו את כל חגי תשרי, ובחנוכה הייתי עושה את הפסטיגלים למיניהם של המפיק מיקי פלד. הייתי רץ לכל האולמות – מכפר בלום ועד באר שבע – בניתי את כל הבמות והטריבונות, תליתי דגלים והקמתי גדרות. אחרי חנוכה היינו מאפסנים את כל הציוד במחסן, משפצים, צובעים מחדש ומכינים אותו לסבב חדש".

הצלחת להוציא את החברה מהקשיים?

"היינו מייצרים כל מיני דברים חדשים כמו קירוי נגד גשם, כל הזמן ייצרנו עבודה. את הכל בניתי פה, כל מה שאפשר לעשות בעשר אצבעות, בעזרתם של רתכים, מסגרים, ונגרים שכולם היו עובדים שלנו. כמובן שאת כל הציוד צריך לשנע, אז למדתי נהיגה על משאית. קנינו את המנוף הראשון, ואז המשאית היתה לנו כבר היתה קטנה, אז רכשנו עוד אחת והכשרנו עוד נהג ועוד עובדים שיהיו כולבויניקים – גם נהגים וגם עבודה בשטח – והכל עם הדמיון ועם החשיבה שלי. כשהגעתי לראשונה לחברה, כל הציוד היה מתחת לכל ביקורת. חשכו עיני איך הם עבדו, ואמרתי לעצמי שאם אני צריך להושיב אנשים על טריבונות, כדאי לשדרג את הציוד ולהפוך אותו לבטיחותי".

זה לא נשמע טוב.

"הציוד בהתחלה היה רק מייצור מקומי, אבל לנוכח ההעלאה של דרישות הבטיחות הבנתי שמה שיש פה בישראל לא מספיק טוב והתחלתי לחפש ציוד בעולם. בצרפת קניתי את הבמה הראשונה מסוג לאייר בשנת 2008. אנשים פה התלהבו בצורה בלתי רגילה מהציוד המאסיבי הזה. זה היה פטנט עולמי של שיטת בנייה מהירה ביותר של במות, טריבונות, קונסטרוקציות, פיגומים ומדרגות. הבאתי עוד במות, הפעם איכותיות יותר, וככה הגדלנו את האינוונטר ואת המחסנים כי הדרישה היתה מטורפת. היום גדר וגן היא החברה השנייה בגודלה בארץ בכל הקשור למגה אירועים, עליהם היא מושתתת".

פארק הירקון וכאלה?

"כל אירועי הפארקים, כל הכנסים, ברק אובאמה, דונלד טראמפ, ראשי ממשלות ובעצם כל אישיות שנחתה פה בישראל בשמונה השנים האחרונות – כולם עמדו על במה או על טריבונה שלנו. בשנת 2012 זכינו במכרז של משרד הביטחון, ומאז אנחנו מספקים להם ציוד ועושים את כל האירועים הכי גדולים בישראל – בבית הנשיא, בכנסת ובבסיסי צה"ל. עשינו אירועים בכל מקום אפשרי – מצדה, תמנע ורמת הגולן. התחילו להכיר את גדר וגן, את היכולות שלה, את הציוד, את האנשים שעובדים אצלי, וכך הגדלנו את המחזורים משנה לשנה בצורה מטאורית. בשלב מאוחר יותר התחלתי לייבא מחו"ל את הטריבונות הכי טובות בעולם, טריבונה אחת שמתאימה ל־3,500 מקומות ישיבה וזה גם לא הספיק".

 

פוקצ'ה של דודא. "היינו חייבים לעשות משהו במקום המפעל שעומד שומם" (צילום: סיון רושיאנו)

פוקצ'ה של דודא. "היינו חייבים לעשות משהו במקום המפעל שעומד שומם" (צילום: סיון רושיאנו)

 

 

לחזור הביתה מלוכלך ומסריח

בשנת 1989 הפך פוסטלניק לאבא לעידו, ושנתיים אחריו נולד רועי. לא פשוט היה לשלב בין העבודה התובענית למשפחה הצעירה, "אבל אשתי הבינה את העניין ולקחה את היוזמה, את האחריות ואת כל המשאבים והכוחות שהיו לה, וגידלה את הילדים לבד כי אני לא הייתי בבית", הוא מודה, "הראש שלי היה רק בעשייה – לקום בכל בוקר, לעשות את מה שצריך ולחזור שלם הביתה. זה לא רק לשבת במשרד ולהניע את העובדים. אם חסר עובד, זה להיכנס למשבצת במקומו, לעשות עבודה פיזית בכל הארץ ולחזור הביתה מלוכלך ומזיע".

מתי הייתם יוצאים לחופש?

"לא היה חופש, כל הזמן בתוך העבודה. לא היה מקובל לצאת לחו"ל, אז בחורף לפעמים היינו נוסעים לצימר. זה מפעל החיים שלי, עם המון מתחים, רגש ואמוציות, ועם הרבה עשייה, כוחות ותעצומות נפש. זה לא פשוט בכלל, זה דורש ממך להיות חזק. אני חושב שרוב האנשים לא מסוגלים לעשות את מה שאני עשיתי בחיי ולהגיע לאן שהגעתי. אנשים בורחים מעבודה קשה. צריך לראות את התמונה כולה, להפעיל חברה לאירועים זה מכלול ענק של דברים. העבודה היתה קשה מאוד – מתחילים את העבודה ב־5:00 בבוקר ומסיימים ב־22:00 בלילה. כשמתעסקים באירועים אי אפשר להגיד 'טוב, אני הולך הביתה, מחר אבוא לסיים'. האירוע קורה הערב, והכל צריך להיות מוכן לפני שהוא מתחיל. זה כאן ועכשיו, יש תאריך ויש שעה, אי אפשר לדחות את העבודה. עבדנו בכל יום, בשבתות ובחגים, מלבד יום כיפור. ככה התגלגלנו".

קיבלת את העבודה בהר הרצל לאחר האסון בשנת 2012 שבו נהרגה חיילת. לא פחדת?

"לא פחדתי כי האמנתי בעצמי, ביכולות שלי, בוויז'ן שלי, בקו המחשבה שלי ובצוותים שלי. ידעתי שיש לי את הציוד הכי טוב ושאני מספק לעובדים שלי מקום של חום ואהבה – בית שיש בו אבא שאוהב, מחבק ונותן – ואין סיבה שהם לא יחזירו בעבודה מאומצת ואחראית".

בכמה עובדים מדובר?

"יותר מ־50 עובדים בו זמנית, ונוסף על כך העסקתי עובדים זמניים מחברות כוח אדם".

אתה היית בטוח, אבל אשתך חששה.

"הבנים שלי עזרו לי בחופשות אבל הם מעולם לא נמשכו לעבודה הזו, היא לא התאימה להם. זו עבודה קשה מנשוא – יום, לילה, גשם, שמש – וגם אשתי לא הסכימה ואמרה שעל גופתה המתה הילדים ייכנסו לעבוד איתי. היא איימה לעזוב אותי אם זה יקרה. היא לא הסכימה שהילדים יעבדו בתחום הזה, גם בגלל הקושי וגם בגלל האחריות. המחשבות של מה יכול לקרות לאלפי אנשים שיושבים על הבמה או עומדים מתחת לגשר גמרו אותה. היא לא הגיעה לשום אירוע שהקמתי רק מהפחד. ביום העצמאות לא הייתי מגיע הביתה במשך 72 שעות רצופות, והיא היתה יושבת בבית ולא יוצאת. היא לא היתה יכולה לסבול את המתח ואת הפחד, בטח לא לשבת וליהנות כשכל הקונסטרוקציות שם".

בגלל הבן הקטן נכנסת לתחום חדש.

"נחשפתי לרמי גינת שהוא הבעלים של מסעדת לימוזין בגלל גיסי, הם בני דודים. שמעתי ממנו על רשת חדשה – בורגר סלון – שהוא עמד לפתוח, וחשבתי על העניין לעומק, אבל ידעתי שאני לא יכול לקחת כזה פרויקט לבדי כי אני לא נהיה צעיר יותר. כשבני הצעיר השתחרר מהצבא הוא נסע לטיול הגדול בחו"ל, וכשחזר לאחר שנה הוא רצה ללמוד מחשבים ותעשייה וניהול בטכניון, כמו אחיו. סיפרתי לו על הרעיון שהציעו לי ושיתפתי גם את אשתי, כי אחרי הכל צריך היה לעשות פה החלטה כבדת משקל – שהילד לא ימשיך ללימודים גבוהים אלא ינהל מסעדה".

מה משך אותך לזה?

"אוכל. אמא שלי היתה בשלנית, ואני תמיד נמשכתי לתחום האוכל. אני אוהב לאכול, לבשל ולהאכיל ולשמח אנשים, אבל לא חשבתי מעולם שזה יהיה הכיוון שלי".

יש מרחק גדול בין לאהוב לאכול ולפתוח מסעדה.

"קיימנו דיון משפחתי, ורועי נכנס לתחום. עד שחתמתי על ההסכם הוא עבד ברשת, ושם ראו שיש פוטנציאל מטורף בילד הזה – יכולות, עמידה בלוחות הזמנים, אי רתיעה מעייפות, הקשבה. הוא עשה את העבודה כמו שצריך והם התלהבו ממנו. הם ידעו שאני אהיה הזכיין שיממן ויחתום על המסמכים ושרועי יהיה בפרונט. התחלנו בסניף הראשון בביג קריות – מקום מדליק שהשקעתי בו המון. לא בחלתי בכלום כי ידעתי שאם אני נכנס לתחום הזה, אני רוצה שאנשים ייהנו מהאוכל וגם מהאווירה של דיינר אמריקאי".

ואז פתחת סניף נוסף.

"כעבור שלוש וחצי שנים ניגשתי למכרז לפתיחת הסניף השני באיצטדיון העירוני. זה היה החלום שלי, וזכיתי. מכיוון שאני מאמין ביכולות ובמעוף שלי, לא פחדתי מהמיקום. כסף לא היה חסר לי, השקעתי שם יותר משלושה מיליון שקל, והבן שלי היה כל כולו בזה איתי. כעבור זמן הוא הרים ידיים ואמר שהוא לא מסוגל יותר לעבוד בגן ילדים. הרי מי הולך לעבוד במסעדות? ילדים לפני או אחרי צבא. היה לו קשה מאוד להפעיל את שני המקומות, ואני הייתי עסוק בעבודה שלי. זה הגיע למצב שבו הוא לא ישן בלילה כי המתחים היו גדולים מדי. מבחינתי זה היה בסדר, הוא לא חייב להמשיך במקום שלא טוב לו בו. אני חתמתי על החוזים, ולכן אני מחויב להמשיך, ובדיוק באותה הרמה. הבאתי אנשי מקצוע שיחליפו אותו כי זה לא רק לפתוח בשעה 11:00 ויאללה, בואו נרוויח כסף. זה לדאוג להרבה דברים כי בסניפים כאלה גדולים ועמוסים יש הרבה תקלות טכניות, מיליון דברים, וצריך לדאוג שהכל יהיה מושלם כשפותחים סרוויס".

ואז הגיע נגיף הקורונה. ישבת בבית?

"אני לא מסוגל, אני חייב לזוז ולייצר, ולכן הגעתי בכל יום לעבודה. אני לא מאלה שיושבים בבוקר בפרלמנטים ומקשקשים בבתי קפה, אני איש עבודה. כל החיים עבדתי, זה מה שלמדתי מאבא שלי, גם בשביל הנפש וגם בשביל הכיס".

אז מה עשית?

"מצאתי קונה לציוד הרב שנמכר כולו לחברה אחת, ונכנסתי להרפתקה חדשה".

 

צלעות של דודא. ""ארוחות של נתחים מעושנים במשקל של קילוגרם אחד" (צילום: סיון רושיאנו)

צלעות של דודא. ""ארוחות של נתחים מעושנים במשקל של קילוגרם אחד" (צילום: סיון רושיאנו)

 

בית חווה בדרום צרפת

ולהרפתקה החדשה קוראים דודא. בגלל אהבתו של פוסטלניק לבשרים מעושנים הוא בנה במפעל של חברת גדר וגן מעשנה לשימוש עצמי, ואיכשהו הקורונה יצרה הזדמנות להפעיל אותה בצורה מקצועית. אורי אברהם, חבר של בנו מתקופת הצבא, חזר לארץ בגלל המגיפה לאחר שהות של שבע שנים בחו"ל, שם עבד כשף במסעדות נחשבות. חוסר המעש בסגר גרם לו להשתגע ולבשל לחברים בכל יום ארוחות מוקפדות כמו יצירות אמנות.

"הבן שלי הכיר בינינו כי הוא ראה שאורי מתחיל לדעוך, והיה לו קשה לראות אותו כך", מספר פוסטלניק, "נפגשנו והעלינו רעיונות. בגלל שאי אפשר לפתוח מסעדה אלא רק מטבח רפאים למשלוחים, הלכנו על קונספט של עישון בשרים. אמרתי לעצמי 'למה לא? הרי כל אחד מחפש את עצמו כדי להרוויח כמה גרושים'. הכנו את הבשר במפעל, לקחנו אותו לסניף באיצטדיון והתחלנו לשווק בפייסבוק. היה לזה ביקוש מדהים, אבל השינוע לא היה נוח, וחשבתי שחייבים לעשות משהו במקום המפעל שעומד שומם. הרי זה הבית שלי, ואין בו כלום. הבן הכיר לי חבר נוסף – איגור גורודצקי שהוא שותף במוריסון, בלופט ובסליק – וביחד החלטנו על קונספט חדש, כשכל אחד מביא את מה שהוא הכי טוב בו. אורי על האוכל, איגור על השיווק ברשתות ואני על ההשקעה. הוצאתי את כל מה שהיה במחסן, התחלתי לשפץ ובניתי מטבח לתפארת. בסופו של דבר המקום ייראה כמו בית חוה בדרום צרפת. התחלתי לשפץ לפני חודשיים, ואנחנו כבר שבועיים באוויר. הכל קרה במהירות מטאורית, אבל זה זה. נכנסתי שוב לתחום האוכל ואני אוהב את זה".

מה החזון?

"להפוך את המקום לבית של אירועים. אנחנו רוצים לעשות פה סדנאות ואירועים קטנים ובינוניים. יש גם האנגר בחוץ שבו נקיים ערבי זמר עם אוכל טוב. בני עידו נתן לי לגיל 50 הולוגרמה עם איור של שנינו וחריטה שבה כתוב 'רק מי שיכול לדמיין את הבלתי נראה יכול להשיג את הבלתי אפשרי', וזה מה שאמשיך לעשות".

 

אורי אברהם. "זה התפוצץ ברמה שאף אחד לא ציפה לה" (צילום: סיון רושיאנו)

אורי אברהם. "זה התפוצץ ברמה שאף אחד לא ציפה לה" (צילום: סיון רושיאנו)

 

לא רובוט ולא תוכי

אברהם הוא רק בן 29 אבל עם רזומה שהרבה שפים בעולם היו מוכנים להתחלף איתו. זיכרונות ילדותו מהבית ברמות רמז הולכים לאחור לגיל 3, והוא זוכר שאהב מאוד לצייר כי זה עשה אותו שמח. העולם נראה הרבה יותר טוב בצבעים שבחר. במקביל לציור הוא אהב לבלות עם סבתו במטבח בזמן שהיתה רוקחת תבשילים מהמטבח המזרח אירופי.

"הייתי נכנס אליה למטבח, מריח את ריחות הבישול וצופה בה", הוא נזכר, "גם הייתי רואה המון תוכניות בישול בטלוויזיה. היה לי קל מאוד להיכנס לעולם הזה כי ראיתי צבעים שהזכירו לי מאוד את הציורים שלי. חשבתי שאפשר לשלב את שתי האהבות שלי. סבתא תמיד אמרה לי שיום אחד אהיה שף גדול, אבל לרגע לא חשבתי שזה מה שאעשה בחיים כי רציתי להיות ארכיטקט וגם חשבתי ללמוד משחק. התחלתי לבשל עם סבתא, ותוך כדי כך דיברתי לעצמי בקול רם. דמיינתי שאני שף שמצלם תוכנית בישול".

אברהם למד בבית הספר רעות לאמנויות, וכשהיה בן 14, לאחר שכבר התנסה בבישול למשפחה ולחברים באופן יומיומי, הוא רצה להכיר את עולם הבישול מקרוב. אז הוא נכנס לנולה סוקס, הפאב השכונתי, וביקש להתחיל לעבוד במטבח. מפאת גילו הצעיר הסכימו להעסיק אותו כשוטף כלים.

"היה סבבה להרוויח כמה גרושים, אבל מה שעניין אותי זה להיות במטבח וללמוד מה קורה בעולם הזה בפועל", הוא נזכר, "לאט לאט הטבחים שם הבינו שאני אמנם ילד, אבל עם תשוקה אדירה, ואפשרו לי להתנסות ולבשל. הם התרגשו מההתלהבות שלי ומכך שזה גרם לי לשמוח. עשיתי את כל העבודה השחורה, אבל לא היה מאושר ממני כי הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. בגלל הלימודים נאלצתי לעזוב, ורק בגיל 18 חזרתי לתחום ועבדתי בסינטה בר עד לגיוס. כשהשתחררתי ידעתי שאני רוצה לנסוע ללונדון ללמוד בישול. עוד הספקתי לעבוד במשך שנה כסו שף במלון דן פנורמה באילת, ובסיום אותה שנה הורי רצו לדעת לאן אני ממשיך מכאן. סיפרתי להם על החלום, ובגלל יוקר המחייה והלימודים היקרים נרשמתי דווקא לבית הספר פיצ'וס בפירנצה, שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים בעולם. עשיתי תואר מאסטר שף, וכשסיימתי קיבלתי הרבה הצעות עבודה משפים מפורסמים מאוד בעולם".

איך הם שמעו עליך?

"לא סיפרתי לאנשים מה אני עושה אבל פרסמתי תמונות, ובעולם של המדיה אנשים שהם בעניין מתחברים ועוקבים. כשסיימתי את הלימודים אבא שלי קיבל מייל מאיזה שף שוויצרי מבאזל שכתב שהוא מעוניין בי לפרויקט של ארבעה חודשים. משלחת של בכירים מלוס אנג'לס הגיעה לאיטליה, ואני נצמדתי אליהם ובכל יום בישלתי להם באופן פרטי, גם במטבחים של בתי המלון הכי מפוארים. כשסיימתי קיבלתי הצעה להישאר לבשל אצל השוויצרי, אבל לונדון קראה לי".

מה קסם לך כל כך בלונדון?

"החלום שלי מאז שהייתי ילד היה לעבוד אצל הסטון בלומנטל – שף בריטי בעל מסעדה של שלושה כוכבי מישלן שנחשב לאחד הטובים בעולם. אחד מהמורים שלי עבד אצלו במסעדה בצעירותו, וביקשתי ממנו לחבר בינינו. המורה הזהיר אותי שזה לא צחוק כי זה מטבח אינטנסיבי מאוד, ואני התעקשתי שזה מה שאני רוצה. מבחינתי זה הטופ של עולם הקולינריה. בסוף החלטתי לעשות זאת בכוחו עצמי ושלחתי מייל לשף הישראלי יותם אוטולנגי שיושב בלונדון. שאלתי אם אני יכול לעבוד אצלו, ואז טסתי ללונדון ועבדתי אצלו כחודש, אבל הרגשתי שזה לא המקום בשבילי כי אני כיוונתי לטופ של הטופ, למסעדות עלית".

הגעת לבלומנטל?

"שלחתי מייל לקבוצת בלומנטל עם בקשה להצטרף אליהם. באותו היום אמרו לי שאני יכול לבוא לניסיון. היו ביחד איתי עשרה אנשים שניסו את מזלם, ולאחר כמה ימים, כשסיימתי את תקופת הניסיון, שלחו אותי לדרכי ואמרו שיחזרו אלי. כמה ימים עברו, ואני זוכר את אותו מוצ"ש שבו קיבלתי את ההודעה הבאה: 'שלום אורי, אנחנו שמחים לבשר לך שהצטרפת לצוות, ברוך הבא'. איזו צרחה של משוגע דפקתי. התחלתי לעבוד בדינר ביי הסטון בלומנטל, וזה באמת היה מטבח אינטנסיבי מאוד וקשה מאוד. עבדתי ארבע פעמים בשבוע, אבל זה היה כאילו לעבוד שבוע שלם. כשסיימתי שם התחלתי לעבוד אצל גורדון רמזי בסבוי, ואחר כך התנסיתי אצל קלוד בוסי במסעדת היביסקוס בעלת שני כוכבי מישלן. בכל המסעדות האלה, על אף שהיו להן כוכבי מישלן, הרווחתי מעט, אבל הכסף לא עניין אותי אלא הלמידה והשגת ידע, שהוא חשוב יותר מהכל".

פרנסה חשובה לא פחות.

"בשלב מסוים החלטתי לחשוב יותר כלכלי ועבדתי כשף במסעדת נוביקוב המפורסמת, שהיא אחת מהמצליחות בעולם. התחלתי לצבור מוניטין בלונדון מבחינת אירועים לעשירון העליון ומתן ייעוץ קולינרי למסעדות. לא אחת ניצלו אותי לרעה. נכוויתי שלוש פעמים מאנשים שהשתמשו בי לפתיחת מסעדה, רק כי רצו שאבנה להם תפריט".

פעמיים יותר מדי.

"כמו ילד שמראים לו סוכריות ואומרים לו 'בוא תיצור תפריט ואני אפתח לך מסעדה'. אתה מסתנוור ונכנס להרפתקה. נכוויתי, אבל למדתי. בשבילי זה לא ביג דיל להמציא מתכונים בכל בוקר מחדש. להיות שף זה להיות יצירתי, לא רובוט ולא תוכי. זה לחשוב על טעמים שאף אחד לא חשב עליהם, זה תמיד להמציא, זה משהו שלא נגמר ולא ייגמר לעולם. עם השנים צברתי הרבה ידע, פתחתי לחבר מסעדה בדרום אמריקה, והתחילו להכיר אותי גם מחוץ ללונדון. פתחתי שתי מסעדות בלונדון – קיטצ'ן שנסגרה וגרבנזו שהיא מקום קטן בלונדון ברידג' אשר הפך להצלחה בזמן ממש קצר. ואז הגיעה הקורונה. ב־25 במרץ – תאריך שאותו לא אשכח בימי חיי – ארזתי תיק קטן, השארתי את כל רכושי בדירה והגעתי לישראל".

הכל היה סגור כאן.

"פה יש לי הורים ומשפחה, זה מקום בטוח, אבל הייתי בסוג של טראומה. מזל שיש לי חברים טובים כמו רועי, שאמר שהוא לא יכול לראות אותי ככה ושחייבים לעשות משהו. הוא שידך לי את אבא שלו שהציע לי להשתמש במעשנה במפעל. אני לא בא מתחום המעשנות אלא עושה אוכל יותר מודרני ומדויק, ובשתי מילים – fine dinning. אבל ניגשתי לזה בכל הכוח, למדתי, התנסיתי והתמקצעתי. המצאתי מתכונים, העלינו לרשת, וזה עשה באז מטורף בכל הארץ. זה התפוצץ ברמה שאף אחד לא ציפה לה. אני קצת ציפיתי לזה כי ידעתי מה אני רוצה לתת לאנשים לאכול, ומהיום הראשון אנשים לא הפסיקו להתקשר. מה שעשינו זה לקחנו את חיפה ושקשקנו אותה".

מה בתפריט?

"ארוחות של נתחים מעושנים במשקל של קילוגרם אחד – בריסקט, אסאדו, פיקניה, צוואר טלה, עוף שלם או ארוחת מיקס, ואל אלה מתלווים ירקות שורש ורטבים. יש גם ארוחות פוקצ'ה משפחתיות שנאפות בטאבון וכריכים מיוחדים".

איפה אתה רואה את העתיד?

"אמיר ואני דומים מאוד. הוא חולם כמו ילד בן 15, וכך גם אני. השארתי בלונדון פינה קטנה וחמה כדי שיום אחד אחטוף את אמיר ונפתח שם את הדבר הבאמת גדול. אחרי הכל, אנחנו מדינה קטנה והשאיפה היא להרבה יותר – לגעת בכוכבים. החלום לא מסתיים פה, ומצפה לי מסע ארוך מאוד עם אמיר ועם איגור".

 

אמיר פוסטלניק, איגור גורודצקי ואורי אברהם. "כל אחד מביא את מה שהוא הכי טוב בו" (צילום: חגית הורנשטיין)

אמיר פוסטלניק, איגור גורודצקי ואורי אברהם. "כל אחד מביא את מה שהוא הכי טוב בו" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר