אלה איסקוב. "רוב המכרים והחברים הקרובים שלי הם לא דתיים" (צילום: סרגיי נרינסקי)
אלה איסקוב. "רוב המכרים והחברים הקרובים שלי הם לא דתיים" (צילום: סרגיי נרינסקי)

"מוזיקה זו שפה לכל דבר, והיא חוצה יבשות ועמים"

אלה איסקוב, החלילנית הראשית של התזמורת הסימפונית חיפה, עלתה לארץ בגיל 8, סבלה מקשיי קליטה, למדה מוזיקה ברעות, עברה לפנימייה למוזיקאים בהרצליה, נסעה ללמוד בפריז, ושם התקרבה לדת והפכה לחרדית. "תמיד היו לי הרהורים על משמעות החיים", היא מספרת, "ופתאום הבנתי שאפשר גם לקבל תשובות"

פורסם בתאריך: 20.2.21 05:31

בשנת 1991, כשנפתחו שערי ברית המועצות והעלייה הגדולה של יהודים וזכאים מכורח חוק בשבות החלה, הגיעה אלה איסקוב בת ה־8 עם אמה ועם אחיה הצעיר לישראל מקאזאן, בירת הרפובליקה טטריה שמכונה גם טטרסטן. האב, שאיתו אבד הקשר שנים קודם כשהוריה התגרשו, נשאר שם, כמו גם הסבא והסבתא שאיתם הם התגוררו.

הנחיתה בארץ בקיבוץ כפר בלום, בעקבות קרובת משפחה רחוקה של הסבתא, היתה קשה בלשון המעטה. השוני לא היה רק במראה – שמלות וחצאיות של ילדה רוסייה עירונית, סנדלים עם גרביים, וסרטים צבעוניים שזורים בשיערה – אלא גם בהבדלי המנטליות, בשפה השונה והלא מוכרת ואפילו בחומר הלימוד שלא תאם את רמתה. אמה, שהיתה מהנדסת בעלת שני תארים בפיזיקה אופטית, מצאה את עצמה עובדת במטבח ללא הפרנסה אשר לה היא היתה רגילה, ובכל יום היתה ממררת בבכי ביחד עם ילדיה כשסיפרו לה איך עבר יומם.

“הייתי שמחה להגיד משהו יותר נחמד על הקליטה, אבל זה היה ממש נורא”, משחזרת איסקוב, שמשמשת היום החלילנית הראשית של התזמורת הסימפונית חיפה, “השבוע הראשון היה בסדר כי הילדים בקיבוץ היו באקסטזה מכך שהם קיבלו משהו חדש. בהתחלה הם התרגשו, ניסו ללמד אותי מילים, ואחר כך נמאס להם. פתאום כל השונות באה להם לפנים, אז עשו עלי חרם וארגנו את כולם להתעלל בי כשהמטפלות לא ראו. הם ניצלו את זה שלא ידעתי את השפה ולא יכולתי להלשין. קבלת הפנים לאחי בן ה־5 היתה מאורגנת ומתואמת היטב, כשכל ילדי הגן עלו עליו והחטיפו לו מכות. לי היו מסתכלים מתחת לחצאית כדי לראות מה צבע התחתונים שלי ולספר לכולם בצרחות, וכך למדתי את שמות הצבעים. ירקו עלי ובעטו בי – כל הרפרטואר. בשלושת החודשים הראשונים סבלנו מהתעללות, אבל זה האיץ בי ללמוד עברית תוך שלושה חודשים כי הבנתי שמה שלא הורג מחשל”.

איך לומדים שפה בפרק זמן קצר כל כך?

“הבנתי שאני צריכה להסתדר לבד, אז לקחתי קסטה וטייפ והקלטתי את עצמי בעברית כדי לשמוע אם אני נשמעת כמו הילדים הישראלים. שמיעה מוזיקלית היתה לי תמיד, אז תיקנתי ותיקנתי, עד שהצלחתי לתקן את הריש הרוסית שלא התאימה לכל הסיפור הזה, ותוך שלושה-ארבעה חודשים כבר שלטתי בשפה, תוך חצי שנה לא היה זכר למבטא, ולאחר עוד כמה חודשים לא היית מזהה מי הוא מי. גם בצבע העור, בבגדים, בהתנהגות, בהכל”.

ספרי על השוק התרבותי.

“השוק היה גדול מאוד. בבית הספר אף אחד לא עומד כשהמורה נכנס, אף אחד לא מצביע, כולם צורחים וגם רמת הלימודים היתה נמוכה. היה מוזר לי שאת חומר הלימוד בחשבון בכיתה ג’ למדתי כבר בכיתה א’. היו גם מקצועות אחרים שבחיים לא למדתי כמו תורה שהיו זרים לי לחלוטין. ברוסיה לא הייתי חלק מקהילה ולא היה בית ספר יהודי. היתה רק להקה קטנה של ילדים יהודים, ושרנו ביידיש ובעברית אבל בצורה פונטית ובלי להבין מילה. זה כל מה שידעתי, פלוס כמה שמות של חגים מבלי להכיר אותם”.

ידעת שאת יהודייה?

“בטח, תמיד. במשפחה שלנו לא היתה התבוללות בכלל. עכשיו תגידי קשר וזיקה ליהדות – אז לא. היתה לנו סיבה פשוטה מאוד שבגללה נשמרנו מהתבוללות. ‘אנחנו לא מוכנים להתחתן עם מישהו שבנוסף לצרות שיכולות לקרות בזוגיות גם יקרא לנו ז’יד’ – כך הוסבר לי במשפחה. כדי שלא יהיה עוד משהו לריב עליו היה עדיף מראש להימנע מזה כי זה באמת נורא פוגע. אף אחד לא רוצה לשמוע את זה מהאדם הכי קרוב אליו, לכן כולם התחתנו עם יהודים”.

 

אלה איסקוב. "הרבה פעמים אני נתפסת במצלמה רוקדת לי לקצב המוזיקה בזמן הביצוע" (צילום: חגית הורנשטיין)

אלה איסקוב. "הרבה פעמים אני נתפסת במצלמה רוקדת לי לקצב המוזיקה בזמן הביצוע" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

"נולדתי בשביל הבמה"

לאחר שנתיים בקיבוץ עברה המשפחה הקטנה לקרית אתא ביחד עם הסבא ועם הסבתא שבינתיים עשו גם הם עלייה. אמנם כבר לא היתה בעיה של שפה וגם להתרגל לעיר לאחר שחיה בקיבוץ לא היווה מכשול, אבל אז צצה בעיה חדשה.

“זו היתה זוועה להתרגל למנטליות של קרית אתא”, אומרת איסקוב, “זה לא היה הסגנון שלי. לא הבנתי מה זה עדות – בשבילי היו צברים ולא צברים. רק אחר כך הבנתי שיש מנטליות שונה. לא התאמתי לקרית אתא. זה היה שוק, שוב היתה התעללות מצד ילדים, אבל בסוף מצאתי את עצמי בבית הספר רעות לאמנויות בחיפה ושם נחה דעתי, שם היה לי טוב”.

בגלל המוזיקה?

“לא רק. למדו שם אנשים שלנו. הגעתי למגמת מוזיקה לאחר שמכיתה ה’ נסעתי בכל שבוע לבד לשיעורי נגינה בחיפה כי הקונסרבטוריום בקרית אתא לא סיפק מורה שהתמחה ספציפית בחליל צד, ורק בכלי הזה רציתי לנגן. ברעות למדתי שנתיים, הרגשתי ממש טוב ופעם הראשונה חשתי שייכת. אחרי שנתיים עברתי לפנימייה בהרצליה כי רציתי מאוד ללמוד אצל פרופ’ משה אפשטיין, שהוא המורה הכי טוב בארץ לנגינה בחליל צד”.

זה מה שרצית לעשות כשתהיי גדולה – לנגן?

“זה היה לי ברור מגיל 5. בכלל הייתי ילדת במה. נולדתי בשביל זה, על הבמה היו רגעי האושר שלי, וזה לא השתנה. עברתי כל כך הרבה מטמורפוזות בחיי, והבמה תמיד עושה לי טוב. בהרצליה למדתי בפנימייה למדעים ולמוזיקה מכיתה ט’ עד כיתה י”ב, והיה מדהים. למדתי גם מדעים אבל זה לא עניין אותי כמו המוזיקה. היום אני הרבה יותר מתעניינת במדעים, וחבל שלא היתה לי את הבגרות להבין מה באמת מלמדים אותי. לפעמים אין קורלציה בין הזמן שבו מעבירים לך את החומר לבין הבשלות שלך להפנים את החומר הזה. היום אני צמאה לדעת, אבל עכשיו כבר אין זמן ויכולות לכך. בכל זאת, המשפחה שבאתי ממנה השפיעה עלי. במשפחה שלי אין מוזיקאים. סבתי ז”ל היתה מורה לכימיה באוניברסיטה, סבא היה מהנדס טלקומוניקציה, וגם אבי ואמי הם מהנדסים”.

צריך המון תעצומות נפש להשתלב בכל פעם מחדש.

“מה שאני היום לא יכול היה להיות כזה בלי כל החוויות האלה. הכל – מה שכואב, מה שמשמח ומה שקשה – יוצר את מי שאני היום, ובדיעבד אני מודה על כל חוויה כזו או אחרת. זה נתן לי המון תעצומות נפש לדעת שאני מסוגלת ושאני יכולה להתחיל בכל פעם מחדש. לימים התחלתי את חיי כמה פעמים מהתחלה. היתה לי התובנה הזו שאני מסוגלת. הנה, עובדה”.

ולכך מצטרפת ההחלטה לעזוב הכל ולנסוע ללמוד בפריז.

“עוד לפני זה הייתי מוזיקאית מצטיינת בצבא, ובמקביל ניסיתי ללמוד באקדמיה בירושלים. גיליתי שמספר שעות הלימוד שבהן הייתי צריכה להפגין נוכחות הוא לא הגיוני לעומת הזמן שהייתי צריכה להשקיע בלממן את כל זה. אני לא באה ממשפחה שהיתה יכולה לשלם לי עבור הלימודים, לא היה מאיפה. ניסיתי, ראיתי שזה לא הולך וידעתי שבכל מקרה אני צריכה לנסוע לחו”ל. זה היה ברור. כל מי שהיה באקדמיה ידע לבטח שהצעד הבא, הטבעי, זה אירופה. ידעתי שהאסכולה הצרפתית היא מעולה. הייתי רצינית מאוד בכל הקשור לחליל, ואפילו ויתרתי על קריירה ברפא”ל בשביל זה”.

אז ארזת ונסעת.

“נסעתי לפריז לבד, עם מזוודה של 50 ק”ג, עם 1,000 יורו בכיס ועם הרבה מוטיבציה. ידעתי רק צרפתית בסיסית שלמדתי לבד בארץ בעזרת דיסק ושני סרטים צרפתיים ביום, כאילו זה היה שיעורי בית. נבחנתי לכמה מקומות, התקבלתי למקום שממש רציתי, שכרתי דירה והתחלתי לחיות”.

איך היה לגור בפריז?

“זה אמור להיות נורא רומנטי אבל ההתחלה היתה ממש קשה כי זה להתחיל את החיים מאפס. שם התחלתי להרגיש השגחה פרטית של בורא עולם, אבל השגחה חזקה כי קרו לי ממש נסים. היו פעמים שבהן שאלתי את עצמי ‘מה, עכשיו את מקפלת את הזנב בין הרגליים וחוזרת לארץ? אין מצב’. עשיתי את כל הדרך הזו, ומה אגיד לכל החבר’ה? להיות לוזרית זה לא אופציה”.

התקרבת לדת?

“התחלתי להתעניין בזה שם, תוך כדי שעשיתי תואר בביצוע ברמה גבוהה ולמדתי כמה מקצועות תיאורטיים במשך שלוש שנים בצרפתית, וכך קיבלתי עוד מתנה על הדרך – שפה חדשה. שם התחלתי להתחזק למרות שסימנים להתחזקות היו לי תמיד. תמיד זה היה שם בפנים, ואי אפשר להתחבר לזה בלי שיהיה לך רצפט. תמיד היו לי הרהורים על משמעות החיים, למה אנחנו נולדים אם אנחנו מתים, למה אנחנו מתים אם נולדנו, מה קורה בין לבין, מה קורה לפני שנולדים ומה קורה אחרי שמתים. כל הנושאים האלה שתמיד משתיקים אותך כשאת רוצה לשאול עליהם ומגחיכים את השאלות כדי לא להתייחס אליהן – פתאום הבנתי שאפשר גם לקבל תשובות”.

הלכת לשיעורי דת?

“בצרפתית. שם ראיתי חרדי מקרוב בפעם הראשונה. פה בארץ זה לא קרה. המרחק בין חרדי ליהודי בישראל הוא הרבה יותר גדול מאשר המרחק ביניהם בחו”ל. כשהייתי נוסעת באוטובוסים בירושלים הייתי רואה אותם עוברים ברחוב והרגשתי אותם, אבל אמרתי לעצמי שלעולם לא אחצה את הקו הזה. בפריז דיברו ללב שלנו. הלכתי לרב בשם בן שטרית, ובגללו התחברתי לעדות המזרח. שם הבנתי שספרדים זה בשבילי, ובסופו של דבר התחתנתי עם ספרדי. אני אוהבת את החיבורים האלה”.

אבל בקרית אתא היית מזועזעת.

“לא הסתדרתי כי זה לא היה דרך אמונה ודת אלא דרך שריר כזה של ‘אני יותר טוב, אתם הרוסים המסריחים ואתם המרוקאים הסתומים’. לכל אחד היו סטיגמות על האחר, וחבל מאוד שזה ככה כי הכוח שלנו הוא באחדות. בצרה אנחנו מתלכדים, אז בואו נעשה את זה לפני כן”.

מה היתה נקודת המפנה מבחינת האמונה?

“הרב בן שטרית אמר לי משפט בצרפתית – ‘החיים שלנו הם חליפה מחויטת’. זה נחת לי למקום המדויק שהייתי צריכה אותו כי תמיד היו לי השגות על מה נכון ומה לא נכון בחיים שלי. לכל אחד תפרו את החליפה האישית שלו וכל אחד מסתובב איתה. אם הוא אוהב את זה או לא – זה כבר סיפור אחר. שאלתי את עצמי ‘אז אלו הם שיעורי תורה?’. שיעורי תורה זה על החיים, זה לא אברהם אמר ליצחק, אלא מדברים על כאן ועכשיו, עלייך ועל הנפש פנימה, וחופרים לך עמוק עמוק עד שזה מגיע לנקודת האמת שלך, מוציא לך את הקישקע, מנקה אותו ומחזיר אותו נקי יותר. זה היה לי חדש ומסקרן, הבנתי שזה יכול לחבר אותי, ומכאן הדרך היתה סלולה. עוד לא היה ברור איך היא תיראה, אבל הבנתי שאלך בדרך הזו”.

 

אלה איסקוב. ״הדרך של כל אחד היא לפי מה שמתאים לו"

אלה איסקוב. ״הדרך של כל אחד היא לפי מה שמתאים לו"

 

 

"מוזיקה היא בין גלקטית"

איסקוב חזרה לארץ הישר אל התזמורת הקאמרית הקיבוצית. היא שכרה דירה ברמת גן עם החלטה לעשות מטבח כשר, ובעצם להתחיל בתהליך הפנימי. היא רצתה להבין, וככל שהרגישה יותר עוצמתית בהבנה של מה הכל אומר, היא הצליחה להביע את זה כלפי חוץ, למשל בלבוש.

“הדרך של כל אחד היא לפי מה שמתאים לו”, היא אומרת, “למשל אמא שלי חזרה בתשובה, והדבר הראשון שהיא הקפידה עליו היה הלבוש, והמטבח נותר בשרי וחלבי בערבוביה. כל אחד והדרך שלו – לה היה קל ונוח יותר בדרך הזו, וזה בסדר גמור. כשמתחתנים מגלים שכל מה שחשבת על עצמך מבחינת המידות וכמה את מושלמת הוא שונה. שמים לך מראה קרובה, ואת לא יכולה להתעלם ממה שנשקף ממנה. התפישה היהודית של זוגיות היא לדייק את עצמך. כל זה לווה בהאזנה לשיעורי תורה, והיה שלב שבו הייתי באורות – השפה של בעלי תשובה”.

למה הכוונה?

“להיות באורות זה כשאת מגלה את הדת, את בורא עולם וכל מיני אמיתות שהיו רחוקות עד עכשיו ואז את מרגישה את זה. כמו שנותנים למישהו בפעם הראשונה לטעום משהו, והבן אדם מרגיש בהיי טוטאלי. אני לא אוהבת את ההקבלה הזו כי אחר כך ההיי יורד וצריך לעבוד קשה יותר בשביל להשיג את המנה הבאה. אז להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה קורה גם לחוזר בתשובה. בורא עולם אומר לך ‘אתה פתחת פתח, אז הנה אני נותן לך לטעום. תטעם, תרגיש, תתרגש, תנשום את זה’. הייתי קמה בבוקר עם לב דופק כאילו אני מאוהבת בבורא עולם, בעצמי ובחיים שלי. הייתי מתעוררת וזה היה וואו, והאורות היו ענקיים. עם הזמן את נוחתת. בשלב של האורות הגדולים מאוד חשבתי שאולי אעזוב את המוזיקה כי אולי היא תפגע בצניעות שלי ואולי היא לא תיתן לי להתחזק רוחנית. הייתי מוכנה להקריב את כל החלומות שלי למען זה, אבל לא כי מישהו שטף לי את המוח כפי שנהוג לחשוב הרבה פעמים, כי במציאות אף אחד לא עשה את זה. זה משהו פנימי, אלו הם תהליכים עצומים. דווקא הרבנים, ובמיוחד הרב שהייתי הולכת אליו כשחזרתי לארץ, כל הזמן עצרו אותי. התלהבתי, רציתי עשרה ילדים, והוא אמר לי ‘השתגעת? מה פתאום עשרה ילדים? את יודעת שצריך לגדל אותם אחרי שאת יולדת אותם?’. אצל החילונים נהוג לחשוב שזה לא מה שיגידו הרבנים, נהוג לחשוב שהם יאמרו ‘תהיו מכונות ילודה כי צריך להביא נשמות לעולם הזה’, וזה לא ככה. כשאת צוללת פנימה לעומק את מגלה את הדברים האמיתיים שמתחת לפני השטח, והם יפים בהרבה. הרב כל הזמן הנחית אותי ולא הבין למה אני רוצה לעזוב את המקצוע כי אין בעיה הלכתית שאמשיך לנגן ולהופיע”.

גם כשאין הפרדה?

“הוא אמר לי ‘גברת, מה יש להציע לעולם החרדי? את מבינה שאת צריכה להתפרנס? את צריכה שיהיה לך סיפוק ממשהו, את צריכה חיים’. הוא נתן לי את כל האמת לפנים ושפשף אותי ככה מול המציאות. הגעתי לנושא הדת מתוך אהבה גדולה, מתוך תשוקה פנימית והרמוניה עם מי שהייתי, לא מאיזה דיסוננס. לא קרעתי את היחסים עם אף אחד מהעולם החילוני, לא עזבתי את החברים ואת החברות. כך נוצרה מי שאת רואה עכשיו – מצד אחד בדת ולא לייטית אלא אחת שמנסה לקיים את הכל, ומצד שני מוזיקאית שנמצאת בתוך עולם המוזיקה. לדעתי אין מישהו בעולם המוזיקה שהכיר אותי קודם שלא יודע שאני בתשובה, כי 12 שנה אני נראית ככה. השוק הראשוני עבר להם והם מקבלים אותי ככה, כמו שאני, עם המראה שלי. כשמנגנים מוזיקה זו שפה לכל דבר, והיא חוצה הכל – יבשות, עמים, עדות. מוזיקה היא בין לאומית ובין גלקטית”.

איך הכרת את בעלך?

“את יצחק הכרתי ברגע שהוא סוג של מזל. הלכתי לשיעור תורה, שם היתה מישהי שחשבה שאני בת 16. הייתי בת 26 וזה הפתיע אותה. התחלנו לדבר ובאיזשהו שלב היא נראתה לי יפה כזו. התלהבתי ממנה ושאלתי אותה אם יש לה אח להכיר לי. לפני זה ניסיתי כמה היכרויות בשידוכים שהחברות של אמא שלי ניסו להכיר לי. נפגשים, בודקים, ואם לא מתאים אז לא ממשיכים הלאה. ממילא אין נגיעה ואין כלום, אז לא מתעכבים. היא ענתה שיש לה אח שדומה לה, חמוד כזה, אז נתתי לה את מספר הטלפון שלי כדי שהיא תעביר לו. הוא התקשר אלי, ומכיוון שאני מוזיקאית והאוזניים הן הדבר הכי יקר לי, הצליל של הקול חשוב לי יותר מהמראה החיצוני. כבר בקול שמעתי שזה כנראה זה לפי הפרפרים שזה עשה לי בבטן. אחרי כמה זמן נפגשנו, והתאהבתי בו ממבט ראשון. זה היה מטורף. שמעתי קול בתוך הראש שלי שאומר שזה הוא”.

אחרי כמה זמן התחתנתם?

“(צוחקת) אחרי שש פגישות, אבל הן היו ארוכות. אפילו היתה פגישה של לילה שלם שטיילנו בו. כל זה עם שמירת נגיעה שזה קטע ממש נחמד. כששומרים נגיעה יש אפשרות לחשוב יותר צלול, כי אין את ההתערבבות של הפן הפיזי”.

שש פגישות?

“כן, שנפרשו על פני חודשיים. זה היה ברור לשנינו. התאהבתי בו ממבט ראשון, והוא כבר בפגישה השנייה ידע שזה זה. הוא היה אחרי איזה 50 שידוכים ולא מצא. אני גם ניסיתי לפגוש, אמנם לא כל כך הרבה, אבל אף אחד לא נראה לי מתאים מלבדו”.

עשיתם וורט לאירוסין? בדיוק ראיתי “שטיסל”.

“עשינו סוג של מסיבת אירוסין מכיוון ששנינו לא ממשפחות חרדיות. מה שאת יודעת על זה הוא פחות או יותר מה שאני יודעת. אין לי ידע ורוב המכרים והחברים הקרובים שלי הם לא דתיים”.

היה לך מזל גדול.

“זה היה חסד השם גדול כי לא הרבה בעלי תשובה זוכים לעשות זאת באמת – לשמור נגיעה, לגור בבתים נפרדים, לא להיפגש שבוע שלם לפני החתונה. חברים שלי נוסעים ביחד מהבית שלהם כדי להתחתן וחוזרים ביחד לאותו הבית כשהם עייפים מדי מכדי להסתכל האחד על השנייה. אצלי זה לא היה ככה, ולכן זה סוג של מתנה”.

היו לך בני זוג כשהיית חילונית?

“כן, בטח. הייתי חילונית ובעלי היה חילוני על כל המשתמע מכך. התחתנתי בגיל 26, הוא היה בן 32, והגיל שלנו היה מתאים מבחינת החברה. לכן זה גם חייב להיות בעל תשובה עם בעלת תשובה כי כמעט אין סיכוי לפגוש אדם שלא מכיר את העולם שלי”.

 

אלה איסקוב. "פתאום נחשפתי לעוד סוג של רפרטואר"

אלה איסקוב. "פתאום נחשפתי לעוד סוג של רפרטואר"

 

"קצב עושה לי טוב"

כשהיתה בתזמורת הקיבוצית הוזמנה איסקוב מדי פעם להופיע כמחליפה בתזמורת הסימפונית חיפה, והחלילנית הראשית גבי אברהם סימנה אותה. כשאברהם עמדה לפרוש לאחר 40 שנה היא הציעה למנכ”ל התזמורת דאז מוטי איינס ז”ל לשמוע את החלילנית הצעירה, וכך, לפני שמונה שנים, קיבלה איסקוב הצעה ששימחה אותה.

“גרנו בקריות והרגשתי שנכון להפסיק לנסוע למרכז, במיוחד לאחר שלוש לידות צפופות מאוד שלא הייתי מוכנה לקראתן”, אומרת איסקוב, “לא ידעתי איך מטפלים בתינוק, ופתאום הכל היה לי הרבה יותר מדי מהר. שנה בדיוק לאחר הולדתה של בתי הבכורה, באותו תאריך לידה, נולד השני, ושנה וחצי אחריו נולד השלישי. כשהגדולה היתה בת שנתיים וחצי הייתי כבר אחרי שלוש לידות, עם קריירה בתזמורת הקיבוצית, חזרות, הופעות, הסתגלות לחיים חדשים, הסתגלות למנטליות השונה של בעלי והסתגלות על הסתגלות. אמא שלי היתה בקריות, אמא שלו ז”ל היתה בחיפה, והוא רצה להיות קרוב אליה. ואז הגיעה ההצעה מהסימפונית, פשוט השגחה פרטית. אני מרגישה שבילדותי נתנו לי יד כדי שבורא עולם יוביל אותי. ‘החיים יהיו קשים’, הוא אמר, ‘לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל תמיד אהיה שם איתך’. הרגשתי מושגחת מאוד. נכנסתי לתפקיד החלילנית הראשית, וזה פשוט התיישב בול. אחרי חמש שנים כסולנית בתזמורת הקיבוצית עם רפרטואר מהמם, אבל של תזמורת קטנה, פתאום נחשפתי לעוד סוג של רפרטואר. אני תמיד מחפשת עוד עניין, עוד משהו. זה היה גדול ונפלא”.

מוזיקה קלאסית נחשבת צנועה, והסימפונית עושה קונצרטים של פופ-רוק ומוזיקה מודרנית. את בסדר עם זה?

“כן, אני הרבה יותר סובלת כשיש איזה פסיון של באך שמדבר על הצלוב ושרים בגרמנית ‘וענו היהודים’. עם זה קשה לי באמת כי זה על גבול האיסור. לגבי הפופ, ברור שזה ‘לא לכתחילה’. יש ביטוי אצל הדתיים – יש לכתחילה ויש בדיעבד. לכתחילה זה מה שמותר מההתחלה, מה שנכון וטוב לעשות, ובדיעבד זה אוקיי, זה לא הכי טוב שיש אבל עשינו את זה, עברנו את זה, וזה בסדר. אפשר להסתכל על כך בצורה כזו שלא תגרום לזה להיות לגמרי בסתירה עם הדת ולא עבירה ישירה. שמעתי את שולי רנד מדבר על הדבר הזה בדיוק – כשהוא עולה לבמה הוא לא בטוח שזה נכון וטוב, ואז הוא מתפלל. גם אני מתפללת לפני כל עלייה לבמה. אחד מהמשפטים בתפילה הזו אומר שההופעה לא תהיה לכבוד עצמי ולכבוד שמי אלא לכבוד שמך הגדול, באופן שאמנותי ואמונתי יהיו כלי נאמן לשליחותך כדי להגדיל את תורתך ואת אמונתך בעולם”.

את זה את חייבת להסביר.

“חוץ מתורתך, שלפעמים מתקשר אצל אנשים כסיפורים, אז אמונתך זה משהו שיכול לחבר הרבה אנשים. גם כשאת לומדת את יסודות ה־NLP (שיטת טיפול פסיכולוגי שמציעה טכניקות ומיומנויות אשר מטרתן היא יצירת השפעה ושינוי במחשבות, ברגשות ובהתנהגויות; ח”ה), את בסוף נפגשת עם בורא עולם, וגם כשאת לומדת ימימה או פלדנקרייז, את בסוף נפגשת איתו. אז האמונה הזו היא רחבה, ואת יכולה לפגוש בה בכל מקום. זה הדבר היפה, ובפופ הזה אני יושבת עם כיסוי הראש שלי ועם כל הסגור והשחור, ואני לגמרי בתוך זה. יש כאלה שיגידו ‘אוי ואבוי, איך את נמצאת שם?’, ויהיו כאלה שיאמרו בדיוק הפוך. יש גישות של חסידויות מסוימות שאומרות ‘להעיר את החושך’. לי ספציפית קשה להגיד שזה חושך כי אנשים נהנים, רוקדים, מתחברים וכיף להם. לי עצמי גם טוב. הרבה פעמים אני נתפסת במצלמה רוקדת לי לקצב המוזיקה בזמן הביצוע. אני גם אוהבת מאוד קצב, מחוברת למוזיקה קצבית ואוהבת להאזין גם למוזיקה אפריקנית. קצב עושה לי טוב”.

שאיפות לעתיד?

“קשה לומר כי אני לא רואה עתיד בהיר ולא יודעת מה יישאר פה. הייתי רוצה להיות מוכרת כחלילנית מבצעת טובה, להיות בתפקיד ראשי בתזמורת טובה ולהופיע מדי פעם סולו, כמו שעשיתי עד עתה. בדיוק עכשיו אנחנו מצטלמים לקונצרט הצדעה לסולנים של הסימפונית שאותו ינחה ירון לונדון, ובו אני מנגנת סולו עם נגנית הנבל אולגה מויטליס. עוד משהו שאני רוצה זה להיות מורה מוכרת בתחום. יש לי הרבה מה לתת, ומי שמסוגל לראות מעבר למראה החיצוני יכול לקבל ממני די הרבה. האסכולה הצרפתית בנגינה בחליל היא מבוקשת ונחשבת מאוד בעולם. אני מייצגת אותה ואת כל המורים שלימדו אותי, וזכיתי ללמוד אצל הטובים ביותר כמו פרופ’ אפשטיין ונגן הפילהרמונית יוסי ארנהיים שפרש לאחרונה אחרי 30 שנה”.

הפילהרמונית זו מטרה?

“פילהרמונית רק כשאין ילדים קטנים כי קצב העבודה שלה הוא מסחרר. עכשיו, בנקודה הזו של חיי, זה לא החלום כי דברים משתנים. החשיבות של הדברים עולה ויורדת, ודברים אחרים תופסים את הפרונט, למשל ארבעה ילדים (הרביעית נולדה לפני שנתיים; ח”ה) שזה תפקיד הרבה יותר חשוב מכל תפקיד אחר. זה התפקיד הראשי של חיי. גם כשאני לא מבצעת אותו על הצד הטוב ביותר ויש לי הרבה ביקורת כלפי איך שאני עושה אותו, עדיין זה התפקיד הראשי שלי”.

יהיו עוד ילדים?

“אני לא שוללת אבל לא ממהרת”.

 

אלה איסקוב. "הייתי רוצה להיות מוכרת כחלילנית מבצעת טובה, להיות בתפקיד ראשי בתזמורת טובה ולהופיע מדי פעם סולו" (צילום: חגית הורנשטיין)

אלה איסקוב. "הייתי רוצה להיות מוכרת כחלילנית מבצעת טובה, להיות בתפקיד ראשי בתזמורת טובה ולהופיע מדי פעם סולו" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר