"היום אני קצת יותר מיושב". ארן ברנדר (צילום: חגית הורנשטיין)
"היום אני קצת יותר מיושב". ארן ברנדר (צילום: חגית הורנשטיין)

"חיפה מותאמת לי בצורה מושלמת"

אחרי שעבר אינספור גלגולים מקצועיים, עבד לצד בכירי השפים, היה קשור לשורה של יוזמות בתחום האוכל וחילק את זמנו בין תל אביב, הגליל ומקומות נוספים בארץ ובחו"ל, החליט ארן ברנדר לפני חמש שנים להתמקם בחיפה. באחד המבנים העותומאניים היפים של העיר הוא פתח לראשונה מקום משלו, את מסעדת חמאם אל פאשה 9. בחלל המרהיב הוא מארח קבוצות וזוגות לשואו קולינרי חווייתי מיוחד במינו. לחיפה, הוא אומר, יש קסם מיוחד. "והקסם הזה לא ליד, אלא הוא בול"

פורסם בתאריך: 17.4.21 10:30

לפני חמש שנים מצא עצמו השף אֳרן ברנדר על פרשת דרכים. הוא התגורר בהרצליה וזה היה או לעבור לתל אביב או לצאת מהרצליה לכפר, בסופו של דבר הוא נחת בחיפה. מאחוריו הוא השאיר שותף לקייטרינג משגשג ומיזם ששיגע את חובבי הפודיז בסצנה התל אביבית – פיקניק אורבני – עם קהל נאמן שחיכה להודעת טקסט עם תפריט ומיקום מדויק. היום הוא מארח בסטודיו בחמאם אל פאשה 9 בעיר התחתית קבוצות, אבל גם זוגות, לשואו קולינרי חווייתי.

הוא נולד לפני 51 שנים בסן חוזה, קליפורניה, להורים ישראלים שנסעו ללמוד ולעבוד. כשהיה בן שנתיים, התיישבה המשפחה ברעננה שעדיין הייתה מוקפת בשטחים חקלאיים. כך הוא העביר את ילדותו ובגרותו – ברכיבה על חמורים ועל אופנועים בין המטעים, עם הרבה חופש להשתולל, בניגוד למשמעת הייקית הקפדנית שהוריו ניסו להחיל עליו.

את הקריירה הקולינרית שלו הוא החל שם בגיל 13, בקונדיטוריה מיתולוגית בשם "רוסק", אותה פתח צאצא למשפחה ייקית ותיקה והתגלגלה לידיו של איש צבא, אשר החליט לעשות פוסט טראומה דרך בצקים.

"עץ, מתכת, פשוט ונקי". חמאם אל פאשה 9 (צילום: חגית הורנשטיין)

"עץ, מתכת, פשוט ונקי". חמאם אל פאשה 9 (צילום: חגית הורנשטיין)

משמעת ייקית

"זה היה אחלה בית ספר", נזכר ברנדר, "משום שהיה לי מנטור. אהבתי את הסיפורים שלו וגם הייתה לי מין מסגרת כזו שבה יש לי שליטה מלאה על הקולינריה של מה אני צורך. אני מאוד אוהב בצקים, בורקס ורוגלך, למשל, וזה נתן לי את היכולת לשלוט במה שנכנס לי לפה בלי הגבלה. עבדתי בקונדיטוריה, שזו בעצם חנות ממתקים של מאפים, שם גם רכשתי את היסודות שהשתלבו על מה שגדלתי בבית הייקה שלי – משמעת, קפדנות, ניקיון, סדר והתחייבות. אתה לא מתקשר למקום העבודה, כדי להודיע שאתה חולה, אין מצב כזה חולה, מלבד אולי ביום חופש שלך. זו התפיסה וזה אחלה, כי זה מאפשר לי בעצם לעשות את מה שאני אוהב, בלי שיש נפילה אנרגטית בבחירה שלי, אני תמיד מחובר אל המטבח. נכון, לפעמים יש עומס, כשאתה מגיש ארוחות למאות אנשים בפרק זמן מאוד קצר, כשאירוע רודף אירוע, אז אתה צריך לקחת איזו אתנחתא, איזה רגע עם עצמך, לכייל ולהביא את האנרגיות מחדש. אבל תמיד אהבתי את המטבח ותמיד הבחירות שלי היו בחירות של חופש".

בתור ילד עם adhd קלאסי, נונקונפורמיסט ושובר מסגרות, הוא קיבל המון חופש יצירתי דווקא מהבית, שעודד אותו לחוות על בשרו מה זה אומר לקום וליפול ושוב לקום וליפול, אבל עטף את זה בווייבים טובים, אנרגיה וסקרנות מאוד גדולה. לדבריו הוא תמיד עשה בחירות שסיפקו את הסקרנות הקולינרית שלו ולא שהה יותר מיום אחד במקום שלא אהב.

"לפעמים זה לווה בטריקת דלת ובאיזה קלאש כזה", הוא נזכר, "במיוחד כשאתה טבח צעיר ויש סיכוי גדול שהאגו יביא לפיטורים. אבל אחר כך בתפקידים קצת יותר בכירים של ניהול, סו שף או שף, זו תמיד הייתה הבחירה שלי. אם הגעתי למקום שבו אני רוצה להטמיע את האיכויות שלי וזה win win situation, אז אחלה, ואם לא, נפרדים וממשיכים הלאה. התיק של הניסיון והחוויות מתמלא וממשיכים קדימה".

למדת טבחות?

"לא, גם מהתיכון נשרתי בסוף שביעית. את התחת תפסתי בצבא. נכנסתי ראש גדול, וכשהפרופיל שלי ירד, אמרתי 'טוב לי ראש קטן' והייתי נהג בוס. לאחר חצי שנה קיבלתי מבדקי קצונה ואולצתי על ידי המפקד שלי לבחור – או ללכת לעשות קו ביצורים ברמת הגולן או קורס קצינים. זה תפס לי תחת ותפס לי ראש טוב. שירתתי ארבע שנים בתפקידים פיקודיים שהיו סמי משמעותיים מבחינתי, אבל אפשרו לי בהשקעה מסוימת, בזמן ובמרחב כמו קורס קצינים, להעניק לי את החופש שאני רוצה. אף אחד כבר לא רדה בי ואמר לי 'תעשה ככה וככה', היה מאוד חשוב לי לשמר את החופש".

ילד עם adhd קלאסי. ארן ברנדר (צילום: חגית הורנשטיין)

ילד עם adhd קלאסי. ארן ברנדר (צילום: חגית הורנשטיין)

ילד עם adhd קלאסי. ארן ברנדר (צילום: חגית הורנשטיין)

אפשר להתפרנס מחופש?

"סיימתי את השירות, השלמתי בגרויות ועשיתי פסיכומטרי כמו שצריך, ובאמת ניסיתי לעלות על הגל וללמוד הנדסה אזרחית כמו אבא שלי, כי אני מאוד אוהב מבנים וחומר, אבל אחרי כמה ימים, גם פה בארץ וגם בקולג' שאבא שלי למד בו בקליפורניה, קלטתי שזה לא בשבילי. קשה לי להיכנס לתוך המתודה האקדמית. זיהיתי את החופש שיש שם, של משובות הנעורים וחיי החברה הכיפיים, אבל ההתחייבות ללמוד, להגיש עבודות אקדמיות בזמן, להיכנס עמוק למטרייה השכלתית – יצרו בי התנגדות עזה. גם היום יש לי את זה, אך היום יש לי יותר ניסיון, לכן אני קצת יותר מיושב".

אולי כי הבחירה בהנדסה לא התאימה?

"חזרתי מהטיולים הגדולים באפריקה ומרכז אמריקה והתחלתי ללמוד עיצוב ב'ויטל', בית ספר פרטי לעיצוב תעשייתי בפלורנטין, ואלה היו חיים טובים. השכונה הזו כבר הייתה 'הדבר הבא', עם חיי חברה מאוד תוססים, והלימודים היו לא רעים, אבל לא השלמתי את הנקודות האקדמיות שלי. מאוד הרגיז אותי כשאמרו לי שאני חייב להשלים קורסי קיץ. חשבתי שאני מספיק מוכשר בתור אמן ורציתי שיראו בי את הפוטנציאל. מה זאת אומרת קורס קיץ? בקיץ אני הולך לים, ניפגש בשנה הבאה. רציתי שייתנו לי מטלות יותר מורכבות כדי שאעמוד בהן, אבל לא הייתה הסכמה. האמת, כבר בחו"ל היו לי נגיעות קולינריות – גם בסקרנות, גם בחשיפה לטעמי העולם – ובמקביל ללימודים התחלתי לעבוד במסעדת 'בליני' בנווה צדק של רונן ארדיטי ורונן לב. היה נחמד מאוד עם ניר וימן, מנהל המטבח שלקח אותי תחת חסותו. אלו היו ימי קרחאנה, תל אביב הארד קור, סרוויסים עמוסים, הרבה אלכוהול וסמים קלים עד האקסטרים. הייתי בן 24, בגיל המתאים, וזה היה בית ספר מצוין של עומס ומשמעת יצירה בהכנות ואחר כך הגשות אינטנסיביות, ובסוף היום מין רוגע כזה וביי. שמרתי על האש הזו והיא ליוותה אותי אחר כך בעוד מקומות".

ברזומה שלך עבדת עם הטובים והנכונים.

"נכון, במקום החדש של מנה שטרום שפתח את 'איל פאצו' ברחוב מאפו. שטרום חזר מ'דון אלפונסו' בעלת שלושה כוכבי מישלן, עם הרבה ידע. זה אפשר לי להיות סו שף של מי שהיה מאוד משכיל קולינרית. היו סרוויסים שהוא לא הגיע בגלל בעיות אישיות בבית והייתי צריך להוביל מהלכים של ההכנות וזה מאוד חישל אותי. הוזמנתי לבשל במסעדות שרק נפתחו של יונתן רושפלד ובסוף לקחתי Off ועשיתי בחירות אחרות. פגשתי את אבנר לסקין ואת ההתהוות שלו ב'דה לוקה' שהייתה מאפייה וביסטרו איפה שהיום קנטינה בשדרות רוטשילד. עשיתי כל מיני בחירות והתחלתי לעשות גם עבודות פרטיות. פגשתי את ערן זינו שהוא טבח מאוד מוכשר שמשך אותי לכיוון של קייטרינג. הוא עשה כמה אירועים עם חלק מהמפיקים הגדולים וזה אפשר לי יציאה ממתודה מסעדנית עם תפריט וסרוויסים קבועים, לחוויה של בתים פרטיים ושל אנשים ממעמד האמצע ומעלה, עם קולינריה מאוד תוססת ומאוד אקספרסיבית. זה הכניס לי הרבה עניין".

"הארכיטקט העותומאני עשה פה עבודה מדהימה". חמאם אל פאשה 9 (צילום: חגית הורנשטיין)

"הארכיטקט העותומאני עשה פה עבודה מדהימה". חמאם אל פאשה 9 (צילום: חגית הורנשטיין)

 

 

אל הגליל

רגע לפני שהעיר הגדולה והסצנה כמעט ששרפה אותו בהרבה מובנים, אישיים ומקצועיים, ברנדר בחר בשקט. הוא פגש בתל אביב חבר שסיפר לו על מסעדת "אדלינה" שנפתחה בקיבוץ כברי. הוא ארז ונחת בכליל.

"זו הייתה חוויה טובה לעזוב. אני מאוד מחובר לאדמה ואוהב את הטבע ואת הטבע האנושי", אומר ברנדר, "הגליל סיפק לי את כל הדברים האלה בצורה הרחבה ביותר. היה לי בית יפה בכליל, שזו הייתה תפיסת ארציות מושלמת – בית אסם קטן היושב על הוואדי של ג'ת, נוף מושלם של הים מהמנעד של עכו עד חיפה. את כל השקט שלי קיבלתי דרך חלון ויטרינה. עשיתי שנתיים ומשהו קשות באדלינה, סרוויסים צרפתיים בבוקר, בצהריים, אחר הצהריים הכנות לסרוויס ערב, שהתערבבו במתחים עם אדלינה, שהיא בת הקיבוץ והמסעדה נפתחה בדמותה, כשהתפיסה הקולינרית שלה כ'אולד סקול' ללא הכשרה במסעדנות, יצרה התנגשויות, כי אני באתי מהמטבח".

אתה הובלת?

"מהר מאוד הובלתי והיו קלאשים כאלה, מצבים לא פשוטים, מילים פחות נעימות נאמרו בחלק מהזמן, ולעומת זאת היו גם הישגים מאוד גדולים שעשינו יחד. אבל אחרי שנתיים ומשהו נפרדנו, והמשכתי לעשות דברים פרטיים וייעוץ, דברים שלומדים עם הזמן. קיפלתי את עצמי חזרה למרכז, כי הייתה לי הצעה מעידן עין גיל, שהוא חבר יקר וטבח מוכשר מאוד, שהיה המלווה הקולינרי של משפחת שמר, שהקימה את 'ארקפה' ו'ג'ויה'. הוא הזמין אותי למהלך שהסתיים לאחר שנה ומשהו, לעשות פיתוחים לרשת במטבח הניסיונות שלהם בנתניה ולהיות בעצם מלווה קולינרי של הרשת. זה גם היה המקום שבו נחשפתי לתפקיד שהוא קצת פקידותי-מנהלתי. יש לך את החופש לייצר אוכל, אתה פוגש את המטבחים, אתה צריך לעשות התאמה מאוד גדולה לסיסטמה של המערכת ושל העובדים בה ולהבין מה הצרכים, הרצונות, טעם הקהל, אבל בלי שאתה מבשל לקהל. שם פגשתי אנשים נעימים מהתעשייה".

ואז בעצם החל החיבור שלך לחיפה.

"פגשתי את בת זוגי, דליה שחם, שהיא חיפאית, לכן החיבור שלי לעיר. את חיפה הכרתי בימים שהייתי בכליל והתעצלתי לנסוע לחגוג בתל אביב, אז הייתי עוצר בחיפה. הכרתי את 'פונדק הדב', 'הסיטי הול', 'החורבה', ודרך ההיכרות עם דליה והמפגשים המשפחתיים בשבתות שלוו ברוטינה מסוימת, הכרתי עוד זוויות על העיר. ורה, אמא שלה, לקחה אותי לשוק תלפיות, כי זה המקום שהיא הייתה מוצאת סחורה פחות יקרה, ועוזי אביה היה לוקח אותי לוואדי ניסנאס למצוא את שדרת הסוחרים האותנטית – ערבים נוצרים שמחזיקים פה את הבוטיק הקטן שהוא מכולת, שם המבשלת על פתיליות, או חנות הירקות. זה היה לי מאוד נעים, אמיתי וטעים. חיפה ליוותה אותנו, זה היה הבית שלנו בסופי שבוע. גרנו הרבה שנים בהרצליה, שם פיתחתי מיזם אירוח של בית. הייתי אחד המבשלים הראשונים של Eat With. גיוסי הכסף למיזם נעשו בארוחות בבית השכור המדהים שלנו בנווה עמל. זה היה נחמד, עוד חוויה מסוימת בהבנה של איך המדיום הזה עובד. כמובן שהמשכתי לעשות אירועים פרטיים בבית ובחוץ בכל מיני היקפים".

היה לך קייטרינג מצליח עם אסא ביגר ואז עזבת.

"חבר יקר שחזר מניו יורק אחרי הרבה שנים, וזו הייתה הזדמנות ליצור חברות שמייצרת עסק המכלכל שתי משפחות, כך שהרצנו קייטרינג טוב במשך כמה שנים, כשהוא ממשיך איתו עד היום ואני עזבתי. חככנו עם עצמנו אם אנחנו רוצים להיכנס לתל אביב, או לצאת מהרצליה לכפר, ובסוף אמרנו שיאללה, נגיע לחיפה, כי זה משלב את כל העולמות בצורה טובה. זו עיר של הר וים, יש בה את כל הדתות וזה אחלה. באמת. בית שצופה על הים מכל חלון זה הרבה שקט".

ממה התפרנסת?

"בשנה הראשונה עשיתי עדיין הרבה אירועים במרכז והיו הרבה נסיעות. משכתי לכאן טיפה קהל, התחלתי להכיר קצת והתחלתי לעשות דברים – קצת סיורים קולינריים בתלפיות ובוואדי, פופ-אפים ואירועי קולינריה כמו אורבן פיקניק, אני פותח שולחן ומזמין אנשים, זה יכול להיות בכיכר פריז או באמפי של פירמידה".

נכנסת חזק לסצנה.

"הייתי יושב קבוע בתלפיות ושולח תמונות יפות על כל הזווית הקולינרית המתפתחת. העיתונאית רונית ורד מ'הארץ' השתגעה ממה שקורה בחיפה והגיעה, בגלל ההיכרות שלנו. עשיתי לה סיור שבעקבותיו היא כתבה את הכתבה שהרימה את המקום, ומאוחר יותר הביאה לפה את שגיא כהן. אז יש לי תחושה שממקום מאוד צנוע ללא אגו, יצרתי איזו תנועה שהיא לא רק שלי, אלא הייתה קיימת כל הזמן וגם מאוד מדברת אליי".

"אני דואג לנכס שלי, מנקה ומדייק אותו מבחוץ כמה שניתן". חמאם אל פאשה 9 (צילום: חגית הורנשטיין)

"אני דואג לנכס שלי, מנקה ומדייק אותו מבחוץ כמה שניתן". חמאם אל פאשה 9 (צילום: חגית הורנשטיין)

קפה של בוקר במסדה

כשברנדר היה מלווה את בנו לגן הדו-לשוני ברחוב מסדה, הוא היה עוצר בקפה הפינה אצל רייצ'ל צ'יזיק לקפה של בוקר. מפגש מקרי שם עם תומר אברג'יל, שינה את עולמו.

"התמזל מזלי ופגשתי את תומר, טבח מאוד מוכשר שבישל ארוחת פופ-אפ אצל רייצ'ל. המפגש עם תומר הפגיש אותי למעשה עם אבי אבוטבול שפתח פה בחמאם את סטודיו 99. אבוטבול, מעצב מוכשר, התייחס בצורה מאוד מכובדת לחלל ולסיפור שלו ויצק פה את התכנים העיצוביים המאוד מיוחדים שלו. בתוך הסטודיו הוא הרים מודל אירוח בשם 'קוואנדו פאשה', שהובל קולינרית על ידי אברג'יל. הם עשו פה דברים לא רעים בכלל כולל התמודדות עם קשיים, כי אין פה איזה גריד קולינרי קבוע. היום העיר יותר ברורה, אחרי שהיא נכחדה מאזור מוריה והתפתחה יפה בתחתית, במובלעת של הרחובות יפו, נתנזון והשוק הטורקי, ועכשיו היא תוססת אימים בסירקין. אז היה להם קשה, אף אחד לא ידע שיש פה מסעדה שפתוחה שישה ימים בשבוע. לאחר שנתיים אבוטבול אמר שזהו, מספיק, אמנם יש לו אחלה מקום, אבל הוא לא תפס עד הסוף והחליט לשחרר".

ונכנסת במקומו. זו הפעם הראשונה שיש לך מסעדה?

"לא היה לי אף פעם חלום לפתוח מסעדה. תחושת המסעדה שלי התעצבה בזה שיש לי תשוקה, סקרנות וכלי עבודה, והכל אפשר לקנות. יש לי גריד משובח של יצרנים, מגדלים, סוחרים וזהו. אני לא צריך קירות כדי לייצר לי מסעדה, נהפוך הוא. זו פעם ראשונה שהיה לי מקום מוכן ומושלם כמו שתי כפפות ליד. אבוטבול עשה פה עבודה נהדרת, הארכיטקט העותומאני עשה פה עבודה מדהימה, הכל היה פרפקט וגם המקום עצמו משדר בדיוק באג'נדה העיצובית שלי – עץ, מתכת, פשוט ונקי. תביא את האנרגיה האנושית, תכין אוכל. פרפקטו. ככה זה התחיל. ניסיתי תקופה עם אברג'יל, זכרתי את התקופה שהייתה לי בקייטרינג עם אסא שעבדה מצוין ביחד, וגם פה חשבתי שהנה, יש פה שני טבחים מוכשרים מאוד, אין פה בכלל מקום לדרוך על הבהונות הקולינריים האחד של השני. הצעתי לו לעשות פה את מה שהוא אוהב שזה לבשל ואני אביא את הקהל, אבל די מהר זה נכנס לתוך היבטים אחרים ולקחתי את המקום עליי, כולל כל ההתחייבויות. אברג'יל מצא את החופש שלו בפיצריית תלפיות, שהיא עסק למופת, ואני נעתי פה בתוך החלל הזה בדיוק במינון שאני רוצה".

ומהו המינון?

"אני לא אוהב לעבוד שבעה ימים בשבוע, אני לא אוהב לעבוד יום אחרי יום, לא בגלל שאני לא חסיד של עבודה, אלא אני חושב שהמקום הזה לא נועד לעבוד יום אחרי יום אחרי יום. יש לו איזה טוהר וניקיון שאני חייב בין אירוע לאירוע. איזו פאוזה, שבה אני יכול לטפל במקום, להשביח אותו, לנקות אותו ולהביא לו את האנרגיה מחדש, כדי שאפשר יהיה לפתוח את הדלת ולהכניס את הקבוצה הבאה. מצאתי פה מינון נכון בין אירועים, כי אין הרבה חללים בחיפה שאפשר להביא 40-30 אנשים ואז לעשות סוויץ', להכין ארוחה אינטימית לשישה-שמונה משתתפים. זה או שאתה מסעדה וחסר בה חדר פרטי, או שיש לך חדר פרטי שהוא ל-20 משתתפים, ואז אתה לא יכול לעשות אירוע ל-40, כי אז תיאלץ לסגור את כל המסעדה. פה מראש, כל המודל הזה כסטודיו, אומר שזה חלל לאירוח".

אז לא אכפת לך שיהיו רק שמונה משתתפים?

"ברור, יש מקרים שאני מגיש לזוג. היתרון בדבר כזה כתפיסת המעצב, או תפיסת הסטארט-אפיסט, כשמגיע לי זוג, אני עושה עליו עבודה שהיא לא Value for money. אני נותן מהזמן שלי, שלוש שעות, כדי שאתם תיהנו wow ואת האירוע הבא שלכם, תבחרו לעשות פה. ההשקעה תמיד תביא עוד עבודה".

מה אתה נותן להם בשלוש השעות האלה?

"חוויה קולינרית מלאה. אין פה תפריט, כך החלטתי עוד מהיום הראשון. התפריטים נכתבים בצורה אקספרסיבית הנשענת על הגלם העונתי, הם מוצעים ללקוח כסיפור שאני מחויב עליו. זה תפריט טעימות למרכז שולחן בפיקס קוסט בסיסי של 250 שקלים שעולה עד 350 שקלים, כולל מרכיב של אלכוהול. זו לא חוויה זולה, אבל זו חוויה שבה האדם נותן את ליבו וקיבתו בידיי. אם יש לו בקשה, ללא דג נא, אל תערב בשר עם חלב, או תן לי חוויה טבעונית, אני נשמע לבקשה ומייצר לו Taylor made. זה כיף, לי זה נותן, מצד אחד, את החופש של האדם שלא אוהב מסגרת, ומצד שני זה מכניס אותי למסגרת של לתת לו דבר שהוא לא פחות ממצוין מבחינתי. סוג של חוויה אחרת".

אתה חיפאי?

"כן, אני חיפאי. משלם מיסים, ארנונה, חי, יש לי נכס פה".

מה אתה הכי אוהב פה?

"אני חושב שבחיפה יש דברים שעובדים כל כך נכון. אנשים עושים עבודה נהדרת. אני אוהב את זה שאני יכול לצאת מתחנת מרכז השמונה אחרי שהגעתי מתל אביב, ובהליכה של 35 דקות במעלה ההר אני משחרר את המתחים שהבאתי מתל אביב. אני מטפס הביתה, שקט, רוגע. אני רוצה לצאת מהבית לטיול עם הכלבה, יורד לוואדי, ואחרי 10 דקות אני מתחת לקו העצים ושומע רק ציפורים, אין אנשים בכלל, יש רק חיות. אני רוצה לרדת לשוק, אז במרחק 10 דקות יש לי את הוואדי ואת תלפיות, ובכל מקום יש אנשים נחמדים שמדברים מתוך תדר הלב. זה באמת אמיתי. נכון שיש גם דברים פחות נעימים כמו בכל מקום, אבל הם לא מפריעים לי, הם לא מפוגגים לי את הקסם שעובד עליי. והקסם הזה לא ליד, אלא הוא בול. חיפה היא ממש מותאמת לי בצורה מושלמת".

מה לא מוצא חן בעיניך בעיר?

"אין כזה דבר".

תישאר פה?

"ברור. באיזה שלב אני מניח שנרצה קצת לעזוב, אני חושב שזה חשוב אחת לכמה שנים. כל המשפחה חיה פה וזה היה הרצון שלהם שנבוא גם. למשפחה יש נכסים פה, ההורים גרים בבית מידות יפה מאוד בשדרות הנשיא. אז החמולה חיה על הכרמל, ואתה לא עוזב עיר כזו כשכולם חיים ואתה גם לא עוזב עיר שאתה ממש אוהב. לרעננה למשל אני לא אחזור לעולם, גם אם יתנו לי את הווילה הכי מנצנצת בעיר. הזיכרון שלי אותה הוא כפרי, פקאנים, שדות של בטטה והיא לא. היא עיר של נדל"ן מטורף".

החלום לגור בכפר עדיין קיים?

"אולי נצא לאיזה שנה שנתיים לטיול בעולם, כי בא לנו קמפינג כזה, או לכמה שנים בטבע, במקום קטן אבל ממש ירוק. לא כזה שאתה יוצא החוצה, וחזיר הפך את פח הזבל. אני אורח, החזירים הם פה בעלי הבית. יש משהו שכן מפריע לי וזה שיש המון מכוניות ואתה צריך להיאבק על חנייה, לכן יש לנו מכונית אחת. אין לי דברים שממש מפריעים לי בעיר, אני חושב שהיא מתנהלת בצורה נכונה. אני את הבחירה שלי עשיתי מכיוון שחיים פה יהודים ונוצרים, מוסלמים וארמנים וטוב לי. אין לי ציפיות, למשל, מעינת קליש רותם, כי אני חושב שאתה לא נותן 100 ימי חסד לאדם בתפקיד כזה, אלא נותן לו כמה שנות חסד כדי לחולל שינוי. אבל זו דעתי האישית, ולכל אחד יש דעה משלו. אני יכול לראות שהרחוב הזה הפך למזבלה, כי אנשים פורקים פה פינויים ופסולת של בניין. אז אני אומר 'או קיי, העירייה מתי שהוא תתעורר'. היא התחילה להתעורר על שיבת ציון, סמטת ח'טיב, והיא גם תגיע לכאן, כי זו מובלעת חנוקה ולא מטופחת בין שוק הפשפשים ומרכז העיר התחתית. בינתיים אני דואג לנכס שלי, מנקה ומדייק אותו מבחוץ כמה שניתן. אבל זה לא שיש לי איזו בטן מלאה, הכל בסדר".

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

5 תגובות
  1. "רעננה עיר של נדלן מטרף" ? ?

    ומה אתם עושים פה אם לא להרים לנו את מחירי הנדלן והשכירות ברחובות שהיו הכי זולים ונידחים?
    כמו שאתה מתגעגע לרעננה של כפר,פקאן ושדות,החיפאים מתגעגעים לרחובות השקטים והזולים של חיפה..

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    ממש מדבר ומרגיש כמוני. עברנו גם לרחוה התשבי. שבתי לחיפה אחרי 60 שנה וכולי נפעמת ונרגשת להיות בעיר הולדתי. ממש מרגישה שאתה נפש תאומה שלישרית

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בקרוב את תעזבו את פלסטין ואת המבנים העותמאנים כי הרסתם את כל היופי המקורי של כל המבנים הישנים אתם חושבים שאתם עושים משהו טוב נהפוך הוא אתם רק הורסים אני לך שמץ של מושג אך לשמר על המבנים היפים כולכם החוץ בקרוב

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר