נוסטלגיה לסופ"ש | עשן מיתמר מעל נוה דוד

נפתח באזהרה חמורה: מה שאתם הולכים לקרוא עכשיו יגרום לכם להתקפת רעב בלתי מרוסנת.

לפני חודשים אחדים כתבתי טור לזכרו של יוסף אידלוביץ'. איש לא הכיר אותו בשם הזה. אבל כשאמרת יוז'י, אין אחד בחיפה שלא ידע במי מדובר. אותו הדבר לגבי דוד סמרלי יבדל"א. מכירים את דוד סמרלי? סביר להניח שלא. אבל אם אומר שזהו שמו האמיתי של סביח מנוה דוד, אין ילד חיפאי משנות ה-60 ואילך שלא מכיר את האיש, האגדה והשיפוד.

כילד שגדל באחוזה, שכונת נוה דוד, כמו שאר שכונות החוף – קרית שפרינצק, עין הים ושער עלייה – היו רחוקות יותר מחו"ל. עולם אחר. לא היתה לנו שום אינטראקציה עם העולם ההוא, החלק היותר מחוספס של העיר. פעם בשנה ביום הזיכרון הייתי מגיע לבית הקברות הצבאי בנוה דוד, לשער עלייה הגעתי פעם לבקר את חברי רוני בן דור, ולשפרינצק מעולם לא הגעתי. בסך הכל 15 דקות נסיעה.

ואז גיליתי את סביח. לנו, ילדי השמנת של הכרמל, סביח זה לא היה סתם לרדת ממרומי ההר כדי לאכול קבב טוב. קבב מעולה היה גם ליוז'י בהדר, ועדיין יש ליונק בעיר התחתית, לאחים שמלי בגריל הבולגרי ברחוב יפו, לגריל העיראקי הסמוך, ליענקל'ה הבולגרי, בצריף של ג'וני קבב ואצל אהרון ההונגרי ברחוב נתנזון. קבב לא היה חסר לנו, אבל סביח לא היה רק קבב או פרגיות. סביח היה סוג של חוויה אנתרופולוגית. בשביל אשכנזי פולני לפלף, סביח היה בשבילי חוויה אותנטית ששילבה מופע תיאטרון אינדי וארוחה נפלאה כבונוס.

כמה מילים על סביח. כולם בנוה דוד קראו לו ככה, אז גם אנחנו מהכרמל קראנו לו ככה. כולם קראו לו ככה. לא היה שום שלט מעל החנות, אז גם למקום קראנו סביח. לא ידענו מה הכתובת המדויקת של המקום, וגם אם היינו יודעים לא היה אז ווייז, ולכן ההנחיה היתה "תגיע לנוה דוד וסע בעקבות העשן". המקום פעל במרכז מסחרי קטן וצנוע, בין חנות לכלי בית למכולת קטנה. החצר האחורית של חיפה. הריחות והעשן של סביח הציפו את כל השכונה. לכן היה קשה במיוחד למצוא אותו גם בלי GPS.

שעות פתיחה לא היו. בדרך כלל היה פתוח בערב. היינו מעשנים את הגראס שלנו, חוטפים מאנץ' נוראי – ויורדים לסביח. לפעמים היינו שותים כמה בירות בים, מפרקים בקבוק וודקה, התיאבון נפתח, ואז בדרך הביתה עוברים אצל סביח. אם פתוח – לא היו מאושרים מאיתנו. אם סגור – היינו מתבאסים מאוד וקופצים לסטקייה הסמוכה כדי להירגע (סטקיית המחנה קראו לה, למיטב זכרוני, וגם היא היתה מצוינת). סביח לא היה ממש מפואר, בלשון המעטה. שני שולחנות פלסטיק ישנים של כתר וכמה כיסאות, כנ"ל בחוץ, וכל השאר אוכלים בעמידה או בישיבה על המדרכה.

סביח (צילום: האלבום המשפחתי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

התפריט כלל ארבעה סוגי בשר בלבד: קבב, לבבות, פרגיות וכבד. להבדיל מג'וני מהצריף, אפילו פלאפל לצמחונים לא היה לסביח. גם לא חומוס. התיבול היה מינימלי. לא היו סלטים חופשי, לא תוספות, לא צ'יפס וחצילים, כלום. יש פיתה, יש בשר, קצת סלט ירקות, טחינה, חריף ועמבה, ויאללה – הבא בתור.

דווקא המינימליזם של סביח עשה את המנות שלו נפלאות. בלי הקפצות וטכניקות ותיבולים מורכבים. בלי רטבים והשריות והתססות. פשוט בשר מעולה בפיתה טרייה עם סלט רענן וקצת טחינה עמבה. מי צריך יותר מזה? היו כאמור לא מעט מקומות מצוינים של קבב בעיר, אבל נדמה שיש עד היום קונצנזוס שסביח היה הגדול מכולם. מה היה הסוד שלו? למה הקבב אצלו היה טוב יותר מכל קבב אחר? את הסוד הזה כנראה לא נגלה לעולם. אני מניח שזה קשור לאהבה שסביח ואשתו נעמי העניקו לכל שיפוד ושיפוד. ומדי ערב יצאו המון שיפודים.

אבל החוויה האמיתית בסביח בכלל לא היתה האוכל, אלא המופע של השניים. סביח ונעמי הציגו את הדינמיקה הכי משעשעת שיש. הוא היה תמיד עצבני, תמיד זעוף, תמיד כעוס. לתל אביבים היה את בית המרזח של מתי המקלל, ולנו היה את סביח. התור היה ארוך בטירוף, כולם חסרי סבלנות, רעבים ועצבנים, ועל תזמורת הכאוס ניצח סביח ביד רמה. תוך כדי עבודה על הגריל הוא לא הפסיק לצעוק על נעמי, לכעוס על ילדיו ועל נכדיו שעבדו במקום, לצרוח ולזעוק. היום אני יודע שסביח הוא אדם נפלא, איש עם לב זהב, אבל שם, ליד כל שיפודי הברזל, לא היה מפחיד ממנו.

נעמי המסכנה עבדה בפול גז, מילאה פיתות, דחסה קבבים, לקחה כסף, הביאה קולה, נתנה עודף – והכל בו זמנית, וסביח צרח "נמאס לי ממך, אשה. עכשיו לרבנות. זהו, די, מחר בבוקר אני פותח תיק ברבנות נגדך". והיא ספגה הכל – והעמיסה עוד פיתה ללקוח רעב. הוויכוחים ביניהם היו מחזה קבוע, חלק בלתי נפרד מהמקום. זה פשוט היה המופע.

לפני 14 שנה הפכתי לצמחוני, ומאז לא הגעתי לסביח. הוא פעל במשך יותר מ-50 שנה, עד שהקורונה הכניעה אותו. בינתיים הנכד איתי סוויסה פתח מזללת בשרים שנושאת את השם סביח. אבל אני מתגעגע לסבא ולסבתא, סביח ונעמי, שעשו מופע קאלט – וגם את הקבב הכי טוב בעולם.

נעמי בעבודה (צילום: האלבום המשפחתי)