זו היתה השנה הקשה ביותר של חיפה זה עשרות שנים, אולי מאז ומעולם. הקשה ביותר לתושבים, הקשה ביותר לעסקים, הקשה ביותר לתעסוקה, לתרבות, לכלכלה העירונית, לתשתיות, לבריאות, לתיירות, לחינוך ואפילו לסביבה. זו היתה השנה הקשה ביותר להווה והמדאיגה ביותר גם לעתידה של העיר.
הבעיה בה"א הידיעה של חיפה, כבעייתה של הפריפריה כולה, היא שאין לה תשתיות עסקית וכלכלית יציבות וגדולות מספיק בשגרה כדי להוציא אותה מהמצוקה שאליה היא נכנסה בשנה החולפת. העיר איננה מייצרת לבדה די הזדמנויות עסקיות ודי מקומות עבודה איכותיים כדי לשקם את הנזק הכלכלי של השנה הזו. היא איננה מתפתחת בקצב מהיר מספיק כדי לדלג מעל הבור הזה או לכסות אותו, וגם מבחינת גידול אוכלוסייה עתידה אינו מבשר טובות.
בעיותיה המרכזיות של חיפה, שמעסיקות אותה ואת קברניטיה כבר עשרות שנים וביתר שאת בעשור האחרון, הן בריחת צעירים, היעדר יכולת ליצור מקומות תעסוקה איכותיים, חוסר יכולת לטפל בבעיית זיהום האוויר והתעשייה הפטרוכימית, בבעיית הרכבת ובשאלת מפרץ חיפה ובנמל, שקיעתן של השכונות הוותיקות, סוגיית שדה התעופה, היעדר תשתיות תחבורה ציבורית מתקדמת ואיכותית, ופגיעה במעמדה המטרופוליני של העיר. הטיפול בכל הסוגיות החשובות הללו לא רק שלא התקדם דיו בשנה החולפת אלא ברוב המקרים נסוג לאחור.
חיפה נמצאת במצב משונה ויוצא דופן לעומת ערי ישראל האחרות. בעיותיה העיקריות של העיר הן אינן פועל יוצא של ניהול עירוני מוצלח פחות או יותר, אלא ירושה שירשה בעל כורחה מהמנדט הבריטי ומממשלות ישראל לדורותיהן. ומכיוון שבעיות אלה קשורות רובן ככולן לתשתיות לאומיות ולמדיניות ממשלתית, קצרה ידה של העירייה מטיפול יסודי בהן. כל ראש עיר – מוצלח יותר או פחות – לא יוכל למצוא לבדו את הפתרונות הנחוצים לבעיות אלה. הוא חייב עזרה ממשלתית, בראש וראשונה בתקציבים אבל גם בחקיקה, ברגולציה, בתכנון ובביצוע.
המשבר הנוכחי רק העמיק את הבעיות שהיו כאן גם קודם ורק הרחיק עוד יותר את היכולת לטפל בהן.
רוצים להישאר מעודכנים?
צריכים להיות הוגנים ולומר: המשבר הבריאותי העולמי, אשר השפיע אנושות על הכלכלה העולמית, הוא הגורם האחראי המרכזי למצב הנוכחי – בחיפה ובכל העולם. שנת 2020 היא שנה מתה בכל הנוגע ליכולת לקדם תהליכים עירוניים, כלכליים ותעסוקתיים. היקף ההשלכות של שנה זו ייוודע רק בעוד כמה שנים.
אבל בזמן שערים מרכזיות, גדולות וחזקות יכולות להתאושש בכוחות עצמן מהמשבר, לכשיסתיים בתקווה במהלך 2021 עם הגדלת שיעורי ההתחסנות הכללית באוכלוסייה, מכיוון שיש להן בסיס איתן שלא נפגע במשבר, הרי שלערי פריפריה בכלל, ולערים קטנות בפרט, היציאה מהמשבר צפויה להיות ארוכה הרבה יותר, קשה יותר וכנראה גם חלקית בלבד.
ככל שהעיר נכנסה אל המשבר העולמי כשהיא יציבה וחזקה יותר, כך היקף הנזק שנגרם לה הוא נמוך יותר, ולהיפך. ומכיוון שחיפה נמצאה עוד לפני המשבר במצב משברי נתון – ללא עצמאות כלכלית מלאה, ללא יכולת לשלוט בגורלה וללא יכולת להוביל תהליכים מרכזיים בכוחות עצמה – ונזקקה ממילא להתערבות ממשלתית וחקיקתית, אין לדעת כעת מתי, אם בכלל, נוכל לראות התקדמות כלשהי בפתרון סוגיות סבוכות אלה.
אל המשבר הבריאותי והכלכלי העולמי הקיים נוספה בעיה אקוטית נוספת שאופיינית רק לישראל: היעדר ממשלה יציבה לאורך זמן. וכפועל יוצא מהמשבר הפוליטי העמוק – גם היעדר תקציב. גם בשל כך חיפה שילמה ועודנה משלמת מחיר עצום. ללא ממשלה מתפקדת, ללא תקציב שנתי וללא יציבות פוליטית, יכולתה של הממשלה, כל ממשלה, לקבל החלטות ארוכות טווח נפגעת קשות. בישראל יכולת זו מסורסת כמעט לחלוטין.
אינני יודע מה תוליד 2021 הבאה עלינו (יש לקוות) לטובה. די ברור שיידרשו לפחות חודשים ארוכים עד להתחסנות של רוב האוכלוסייה וחזרה הדרגתית לחיי שגרה (במגבלות שדי בוודאות לא יוסרו מהר כל כך). ברור לחלוטין שאם פנינו לבחירות נוספות, יידרשו חודשים ארוכים מהיום לצורך קיום הבחירות והקמת ממשלה חדשה ויציבה.
האם יש לחיפה יכולת להמתין זמן רב כל כך עד לחזרה לנקודה שבה עמדה לפני פרוץ המגיפה? האם לאחר הבחירות והקורונה יהיו מי שימצאו בכלל זמן, רצון ומשאבים לדאוג לטיפול בצרכיה של חיפה, ולא, למשל, בשיקום הכלכלה הכלל ארצית? אלה הן שאלות חשובות שנכון לרגע זה, למרבה הצער, אין להן תשובה.
