“אני מטפס – ככה אני מגדיר את עצמי ב־15 השנים האחרונות”, אומר אלכס חזנוב, הישראלי הראשון שזכה במדליית זהב בתחרות בוגרים בין לאומית בקטגוריית בולדרינג, הישראלי הראשון שאי פעם עלה לגמר בתחרות כזו ואלוף ישראל בענף זה בשנים 2018-2015. אבל יותר מכל מזוהה חזנוב עם תואר הסגן של יובל שמלא, שניצח בעונה הראשונה של תוכנית הריאליטי “נינג’ה ישראל” בסיומו של גמר שניפץ שיאי רייטינג בערוץ מסחרי ישראלי.
חזנוב, 24, למי שלא זוכר, סיים במקום השני לאחר שמכשול הלוחות הצפים מנע ממנו להגיע לשלב האחרון – הר המידוריאמה – והקדים את יפתח קושניר בשנייה בודדת. מאז השתנו חייו.
ההתחלה שלך כספורטאי לא היתה מבטיחה.
“באתי מבית שהתחנך בברית המועצות”, מספר חזנוב, “ואצל רוסים יש שלוש אופציות – או שתנגן בפסנתר או שתלמד מתמטיקה או שתהיה ספורטאי מחונן. אמא שלי נטליה רצתה שאהיה ספורטאי, וחוג ג’ודו במתנ”ס נראה לה הכי פחות מקצועי או לא מספיק מקצועי. טניס נראה לה הכי מתאים, אולי כי המאמנים שם היו רוסים. שיחקתי במרכז הטניס והייתי גרוע. גם סבלתי שם. הייתי ילד קטן, מופנם וחסר ביטחון, ולא היו לי הרבה חברים. גם נורא לא אהבתי את התרבות הנוקשה הזו שמכריחים אותך לעשות דברים, ועד היום אני סולד מזה. המאמן שלי החליט שאני הולך להיות ספורטאי אולימפי למרות שהייתי עדיין בשלב של משחק על חצי מגרש, ומבחינתו זה היה ממש בסדר לצעוק עלי. זה שבר אותי”.
אלכס חזנוב. "אצל רוסים יש שלוש אופציות – או שתנגן בפסנתר או שתלמד מתמטיקה או שתהיה ספורטאי מחונן" (צילום: אדי פאוק)
"אני זאב בודד"
בטניס הוא החזיק מעמד חמש שנים, עד שהוקם סמוך לגן הקונגרסים קיר יואב. הוא ביקש מאמו לנסות, ולאחר שיעור טניס במרכז הסמוך היא נענתה לבקשתו ברצון. את החוויה הראשונה עם הקיר הוא לא ישכח לעולם, כי הוא פשוט הגיע למעלה.
“פתאום היתה לי חוויה טובה של הצלחה”, נזכר חזנוב, “אף אחד לא צעק עלי. רציתי, הגעתי והצלחתי. זה התגלגל משם, ובשנת 2005 התחלתי לטפס וההורים עפו על זה. אמא היתה ספורטאית, ואבי ויקטור, שהוא פסיכיאטר לילדים בשירותי בריאות כללית במחוז צפון, הוא איש של טבע. זה שילוב מושלם בין טבע לספורט, כי מטפסים גם בטבע ומטיילים בעולם”.
זה היה ספורט תחרותי כבר אז?
“טיפוס תמיד היה תחרותי, לפחות מאז שטיפוס מלאכותי קיים, אבל אין ספק ששנת 2005 לא היתה הגולדן אייג’ של הטיפוס – היו אולי חמישה קירות בישראל, וזה היה די מוזר. בבית הספר הריאלי שבו למדתי הייתי חנון כזה, ללא חברים, ודי הציקו לי. הייתי שונה, באתי ממשפחה רוסית. בכיתות הנמוכות היו שואלים אותי אם אני בכלל יהודי. בכל קיץ הייתי טס לסבתא וסבא ברוסיה, כך שלא היו לי אפשרות וזמן להכיר עוד חברים”.
התעמרו בך?
“כל הזמן. בכיתה ז’ אפילו התחילה קצת אלימות פיזית. לא באופן נוראי, כי בכל זאת הריאלי הוא בית ספר טוב עם תלמידים טובים, אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי והתלמידים האחרים ניצלו את זה. כשהם שיחקו כדורגל בחצר, התפקיד שלי היה להביא להם את הכדור שעף מאחורי הגדר כי הם לא רצו שאשחק איתם”.
לפלף אמיתי.
“הייתי ממש כזה. ממש שונה ממה שאני היום”.
וקיר הטיפוס לא נתן לך ביטחון?
“קיר טיפוס זה שונה, זה לא פופולרי כמו כדורגל, ולילדים האחרים זה היה מוזר. בשבילי הטיפוס היה מין מקום מפלט, כי גם החברים שלי מהטיפוס היו קרובים אלי מאוד. הם לא היו מבית הספר שלי, וזה היה נחמד מאוד שהם לא הכירו את המצב החברתי שלי ושאני לא הכרתי את המצב שלהם. זו חברות ללא דעה קדומה. קיר טיפוס הוא מקום מקבל מאוד, במיוחד אז, כשזה היה מקום של אאוטסיידרים. היום זה מיינסטרים, אבל לפני הנינג’ה זה לא היה כזה”.
בחרת בטיפוס שהוא בדיוק כמו בטניס – לא היית צריך להתמודד עם קבוצה אלא כאינדיבידואל.
“אני זאב בודד. טיפוס זה תמיד אישי, וגם אם בתחרות הפסדתי למישהו, זה לא כי הוא הביא לי אגרוף ונפלתי על הרצפה או כי הוא עבר אותי על קו הסיום. אנחנו מטפסים אחד על אחד על אותו הקיר, והוא פשוט הגיע גבוה יותר. המשמעות היא שאני לא הצלחתי בעצם לנצח את הקיר והוא כן. תחושת התחרות היא תמיד אתה מול עצמך, וזה משהו מקסים בספורט הזה. זו הסיבה שבגללה אני אוהב אותו מאוד עד היום. במשך 15 שנה אני מטפס שש פעמים בשבוע”.
כמה שעות ביום?
“בתקופת אימונים, שבה אני נמצא היום, אני מתאמן יותר וזה המון – 14 יחידות אימון בשבוע, שני אימונים ביום של שעתיים בבוקר ושלוש שעות בערב, ועוד ריצה, אירובי, פיזיותרפיה ופסיכולוג בצהריים”.
אלכס חזנוב. "בשנת 2005 התחלתי לטפס וההורים עפו על זה" (צילום: אדי פאוק)
רוצים להישאר מעודכנים?
“אני נחשב למורד במשפחה”
כוח, דינמיות והרבה רצון הם רק חלק ממה שנדרש ממטפס בקטגוריית בולדרינג, שזה טיפוס במסלולים קצרים על קיר אשר מדמה סלעים, כשהמטפס אינו קשור בחבל לצורכי אבטחה ובתחתית הקיר ממתין לו מזרן להגנה מפני נפילות. הרעיון של בולדרינג הוא כמו ספרינט בריצה – צעדים קשים, מהירים ואינטנסיביים לטווח קצר.
ענף הטיפוס ייכנס לראשונה כמקצוע אולימפי בטוקיו 2020, וחזנוב, שנמנה עם סגל נבחרת ישראל, ינסה להשיג את המינימום האולימפי. לשם הוא מכוון. השנה, לפחות, הוא יכול ללכת לנוח בצהריים בין האימונים וכבר לא צריך לעבוד בקופה של מתחם בולדר, שם הוא מאמן ילדים כדי לממן את אימוניו.
“התמיכה מאפשרת לי לעשות זאת בראש שקט יותר”, הוא אומר בשביעות רצון ממעמדו החדש, “אני מקבל תמיכה מהוועד האולימפי וגם מהילד, שזה האיגוד הישראלי לספורט לא אולימפי. בגלל שהענף הזה נכנס בפעם הראשונה למשחקים האולימפיים, הם עדיין תומכים בנו קצת. באופן אישי זכיתי, כי יש בחור מדהים בשם אופיר שבתאי שהוא הפילנתרופ שלי. הוא שמע אותי מתראיין ברדיו על כך שאני מממן לבד את כל הטיסות לתחרויות ומגיע אליהן לבד ללא מאמן, אז הוא יצר איתי קשר ואמר שהוא רוצה לממן לי לפחות את התחרויות. הוא תורם אחוז מסוים מהרווחים שלו לטובת העניין”.
זה נס.
“ממש נס. זה חלום של כל ספורטאי, במיוחד בישראל שבה אין דבר כזה שנקרא ספונסרשיפ. בישראל הכל בא בדיעבד – קודם תזכה ואז נביא לך כסף כדי שתזכה שוב. ספורטאים הם לא כל כך דמויות להערצה בישראל, הם פחות מודלים לחיקוי. מדליסטים כמו שגיא מוקי ולינוי אשרם – פעם בדור יש לנו כוכבים כאלה”.
או שהם פליטי ריאליטי.
“נכון, או שהם היו בטלוויזיה כמו במקרה שלי, שבו הטלוויזיה עשתה משהו גדול. אבל מעניין יותר לראות מה היא עשתה לספורט הזה מאשר מה היא עשתה לי. אז אולי אני יכול לדרוש קצת יותר כסף על שיעור פרטי ויש יותר ילדים שמצטלמים איתי ברחוב, אבל זה בקטנה, זה מינורי. ילדים באים לקיר טיפוס – ואנחנו מדברים על עלייה של מאות אחוזים בכל הארץ – וזה הדבר המשמעותי. אין חוגים פנויים. אין דבר כזה להירשם עכשיו לקיר טיפוס. פשוט אין מקום. יש רשימות המתנה של מאות ילדים. מדהים לראות מה קורה פה באמצע השבוע ובימי שבת – ילדים יוצאים מהמסך ומגיעים לפה. אם זוהי תרומתי הקטנה, אני שמח”.
תוכנית ריאליטי עם השפעה חיובית.
“הנינג’ה זה משהו גדול שקרה לי. אני מרצה בבתי ספר בפני תלמידים על הקריירה שלי ופותח במשפט ‘הנינג’ה שינתה לי את החיים’. זה גם המשפט האחרון שאני אומר על הנינג’ה. כל ההרצאה עוסקת בקריירה הספורטיבית שלי כי היא מלאה בלופים ובתאקלים. אני פשוט אגיד משהו על עצמי שאני דוגל בו, וזה מה שמגדיר אותי בתור ספורטאי – הכישרון הכי גדול שלי הוא שאני ממש טוב בלהפסיד. הכי טוב בלהפסיד בעולם”.
הדעה הרווחת היא שספורטאי לא יודע להפסיד בכבוד.
“זה הכי ספורטאי כי אני מפסיד ויודע לקחת את זה לכיוון טוב. מגיל 10 עד כמעט גיל 17 לא ניצחתי אף תחרות, והייתי מתחרה בישראל בלי סוף. אני זוכר שבכל תחרות הייתי בוכה מחדש. מגיע, לא מנצח, בוכה כי באסה לי, בוכה מתסכול ומבקש מאמא שתסיע אותי לקיר הטיפוס. התחרות היתה מסתיימת ב־18:00, ב־20:00 הייתי מגיע לקיר, מתאמן עד 22:00 ואז הולך לישון”.
זה הרוסי שבך.
“נכון, המילה רוסי חוזרת המון בחיי, ובמשך כמה שנים ניסיתי לברוח מהחיים האלה, אבל זה בסוף מה שמגדיר אותי כספורטאי גם היום. אני מתאמן יותר מכל שאר המטפסים, יותר סטריקט, עם שעות שינה מדויקות ועם אוכל יותר מוקפד”.
למה אתה מתאמן יותר מאחרים? אתה פחות טוב מהם?
“אני הרבה פחות כישרוני מהמתחרים שלי. כישרון זה משהו גדול. אני פחות כישרוני מהבחינה הפיזית מהמתחרים שלי, ולכן אני צריך להתאמן יותר. אני מרגיש שאני כל כך רוצה את זה וכל כך אוהב את זה, ופשוט קל לי. קל לי להתעורר מוקדם בבוקר ולבוא לאימון. במשך רוב הקריירה הבוגרת שלי גם הפסדתי. טסתי ל־26 תחרויות בין לאומיות במימון עצמי עד שניצחתי תחרות, וגם היא היתה אמורה להיות התחרות האחרונה בקריירה שלי”.
רצית לפרוש?
“התוצאה הכי טובה שלי בשנת 2017 היתה המקום ה־18 בתחרות בין לאומית לבוגרים. בסוף קריירת הנוער הייתי סגן אלוף אירופה – קריירה שהחלה במקום ה־73 בתחרות הראשונה – אבל בבוגרים הגעתי למקום ה־18. הייתי משוחרר מהצבא כבר שנתיים, וההורים הרוסים שלי הושיבו אותי לשיחה בסלון שזה משהו נדיר במשפחה שלי. אצלנו לא יושבים לשיחה בסלון. מדברים, אבל לא באופן רשמי כזה. ההורים רצו שאלך ללמוד, ובאיזשהו מקום הסכמתי איתם. יש שלב בחיים שבו אתה אומר ‘אולי די’. עשיתי פסיכומטרי, השלמתי בגרויות, התאמנתי, ובמקביל עבדתי קצת וחסכתי לתחרות האחרונה. נרשמתי לאוניברסיטת חיפה ללימודי ביולוגיה ופסיכולוגיה, אבל זה היה סתם, אני אפילו לא זוכר למה בחרתי בקורסים האלה. טסתי לתחרות במוסקבה שאליה רציתי מאוד להגיע כי אני מכיר את השפה. כילד הייתי שם בכל חופש, אפילו שלא רציתי להיות שם. מאוד לא אהבתי להיות שם כי תמיד היה לי קר, גם מהבחינה החברתית. סבתא שלי, שהיא פרופסורית לרפואה, היתה לוקחת אותי להצגות תיאטרון ולמוזיאונים, ואני הייתי בן 10, זה לא באמת עניין אותי”.
בסופו של דבר זו לא היתה התחרות האחרונה.
“חצי שנה לפני זה החלטתי שאני מקריב את חיי לטובת הספורט, והתחלתי להתאמן כמו רוסי. אלא שאף אחד לא הכריח אותי להתאמן כמו רוסי. החלטתי עם עצמי שזה מה שאני רוצה לעשות ושבשביל לעשות אותו אני צריך לעשות יותר. יש לי היום מתאמנים שאני לא מכריח אותם לעשות כלום. אם אני אומר להם לעשות תרגיל מסוים והם לא רוצים, מבחינתי שלא יעשו אותו. הדרך האמיתית צריכה לבוא מהם, ואני רק אחראי לזה שהם ירצו לעשות את התרגיל. אז התאמנתי קשה, טסתי למוסקבה והגעתי למקום השביעי. בתחרות טיפוס עולים שישה לגמר, ואני זוכר את הרגע הזה שבו הייתי במקום השביעי. הייתי בשוק. התקשרתי לאמא שלי. לא היה לי כסף ולא היה נעים לי לבקש מההורים, אבל לא היתה לי ברירה. שבועיים אחר כך התקיימה התחרות הכי גדולה בסין – גביע העולם – ורציתי להיות שם. הרצתי את תסריט התירוצים בראש רגע לפני שהתקשרתי לאמא כדי שהיא תביא לי כסף, והיא היתה כולה בהתלהבות. היא ראתה שסיימתי במקום שביעי, הבינה מיד שאני רוצה להמשיך לסין, ואמרה ‘בסדר, סע’. אמא רצתה מאוד בהצלחתי. הרצון של ההורים שלי שאלך ללמוד בא מפחד שאם לא אצליח בספורט, אז לפחות אצליח בחיים”.
וטסת לסין לבד.
“לבד לגמרי. יום לפני התחרות הוא יום של התארגנויות, לא עושים בו כלום. יצאתי מהמלון לסיבוב, אמרו לי ללכת לאיזה כיוון, יש שם הר ורכבל שמוביל לאיזשהו מקדש. הגעתי למקדש והיה ערפל משוגע. אני זוכר שביקשתי ממישהו שיצלם אותי כי לא ראו כלום. זו היתה תחושה מאוד מיסטית. אני לא בן אדם מאמין בכלל, אבל הרגשתי שאני צריך לדבר אל מישהו. ביקשתי שמשהו יקרה למחרת, שאצליח, כי לא רציתי לשנות את חיי. ידעתי שאני אוהב את החיים האלה, את הטיפוס, ולימודים לא ממש עשו לי את זה. ואז הגיע יום התחרות. עליתי על המסלול הרביעי והאחרון בידיעה שאף אחד לא הצליח לסיים אותו ומי אני שאצליח. ואז, באחיזה האחרונה, כבר ידעתי שניצחתי. הסתובבתי אל הקהל וצעקתי ממש ממש חזק באנגלית ‘WHAT THE FUCK’. השופט הוציא לי כרטיס צהוב על זה שקיללתי. לא ידעתי מה לעשות, באמת זה מה שהרגשתי – ניצחתי את גביע העולם. הייתי בהלם. לקחו אותי לריאיון ונשאלתי שאלה באנגלית. אמרתי למראיין שאני חייב לומר משהו בעברית וצעקתי חזק אל המיקרופון ‘מה קרה פה?’. זה היה רגע מטורף. התקשרתי לאמא, היא בכתה בטלפון, ומפה לשם לא הלכתי ללמוד. הלכתי לנינג’ה, ואז החיים שלי השתנו לגמרי. מטורף כמה החיים שלנו הם דינמיים. אגב, אני נחשב למורד במשפחה, כי כולם רופאים, שישה דורות אחורה. גם אחי לאון שמבוגר ממני בשש שנים הוא סטודנט לרפואה”.
זו התחרות הראשונה שניצחת בה?
“כן, זו היתה התחרות הבין לאומית הראשונה שניצחתי בה, כולל בנוער”.
איך קיבלו אותך כשחזרת לארץ?
“ההתייחסות כולה השתנתה. כל קהילת הטיפוס געשה. זה היה בדיוק ביום שנטע ברזילי ניצחה באירוויזיון, והיה מטורף, אדיר, שלושה ימים של שוק. את יודעת, לפעמים כשאני נוסע בכביש החוף לבד אני מדמיין דברים. הדבר היחיד שדמיינתי זה את הרגע שבו אזכה. במשך שנים דמיינתי את זה. הייתי בוכה באוטו רק בגלל שהייתי מדמיין את עצמי זוכה, והנה אני בסין, זוכה והדמעות לא יורדות. בגלל זה הייתי בהלם. ההרגשה של להגשים חלום ילדות היא משהו שבין שמחה טוטאלית לריקנות, כי פתאום חצי מהמחשבות כבר לא קיימות, אתה לא חושב על זה יותר”.
מאז הזכייה בגביע העולם זכית בתחרויות נוספות?
“זכיתי, אבל לא בתחרות בסדר גודל כזה. השנה זו שנת קריטריון למשחקים האולימפיים, ואני עדיין עובד על זה. היו לי תוצאות טובות מאוד עד חודש יוני, אבל אז קרעתי גיד במהלך תחרות בארצות הברית, והייתי על קביים במשך כמעט חודש. שבוע לאחר שנפרדתי מהקביים היתה אליפות ישראל, הרופאים בווינגייט אמרו לי לא להתחרות, אבל התחריתי והגעתי למקום שני, ושבוע אחר כך טסתי לתחרות הקריטריון הראשונה והגעתי למקום ה־35. זה לא מקום טוב, אבל הייתי פצוע. לאט לאט חזרתי לעצמי. רק עכשיו עשיתי חצי גמר בתחרות בסין, ואני צועד לכיוון הקריטריון בחודש מרץ. זה הדיבור”.
מה הקריטריון?
“אני צריך להיות ממש טוב באליפות אירופה, ולשם אני מכוון. אני לא יודע אם לזכות – זה יהיה מדהים אם כן – אבל אני רוצה להגיע לתוצאה מספקת כדי לעבור את הקריטריון. אני לא אוהב ספורטאים שאומרים ‘אני הולך לנצח’, זה לא עובד ככה. אני אומר שאני יכול לנצח ושאעשה הכל כדי לנצח. זה לא אומר שאני אנצח, אבל אשתדל מאוד. בדיוק לפני חודש הצטרפתי למכבי חיפה שאימצו את מתחם בולדר. המקום מחולק לשניים – חלק לחובבים ומאחור יש מסלול מקצועני, כך שהרבה יותר נוח לי פה”.
אלכס חזנוב. "בשבילי הטיפוס היה מין מקום מפלט" (צילום: עומר אלפנדרי)
“אמרו לי שאהיה מפורסם”
עוד לפני התחרויות במוסקבה ובסין התקשרו אל חזנוב מההפקה של “נינג’ה ישראל” וביקשו שיגיע. היה לו מושג מה זו התוכנית אבל לא לקראת מה הוא הולך.
“אמרו לי שהם שמעו שאני המטפס הכי טוב בישראל ושהם מזמינים מטפסים כי טיפוס ונינג’ה הולכים ביחד”, הוא מספר, “חברים שלי שהתחרו בנבחרת ארצות הברית בטיפוס הגיעו לגמר הנינג’ה שם, אז ידעתי שזה כן הולך ביחד. זה היה מצחיק – באתי לריאיון הראשון והם לא מצאו עלי הרבה ג’וס. גם בקשת נורא פחדו מהפורמט כי הם חשבו שאולי הקטע של הספורט לא יתפוס ושהם יצטרכו להיכנס יותר לסיפורים האישיים של כל אחד, ולכן הם ממש ניסו למצוא משהו. אבל החיים שלי לא היו מרגשים במיוחד. אוקיי, אז הציקו לי כשהייתי ילד, אבל הכל בסדר איתי. להפקה היה קצת קשה עם זה, ואז טסתי וניצחתי בגביע העולם, ופתאום היה מין ‘הופה, יש לנו סיפור’. לא ידעתי מה יהיה, אמרו לי שאהיה מפורסם, אבל לא הבנתי עד כמה”.
היית צריך לעבור מבחני קבלה או ויתרו לך כי היית אלוף עולם?
“עשיתי מבחנים פיזיים, עשיתי ריאיון וזהו. שברתי את השיא של המבחנים הפיזיים בכל כך הרבה, עד שהגיע שמלא ששבר את השיא שלי בכל כך הרבה, אז לא היתה בעיה להתקבל. כשהצטלמנו לתוכנית זה היה נורא כיף, היינו כל החברים ביחד”.
את מי הכרת?
“שמלא, קושניר ואני חברים הכי טובים כבר שנים. קושניר ואני הכרנו בתחרות הראשונה של שנינו בשנת 2006 ברמת ישי. אני סיימתי רביעי, הוא ראשון. ה’הוא ראשון ואני פחות טוב ממנו’ נמשך הרבה שנים. עברו בערך שש-שבע שנים עד שניצחתי אותו, אבל אנחנו לגמרי החברים הכי טובים מאז ועד היום”.
למה הזוכים בנינג’ה מגיעים מטיפוס?
“כי זה לפחות כרגע הספורט שהכי דומה לנינג’ה. אם נסתכל על זה לטווח ארוך של עוד עשר שנים, מן הסתם מי שיהיה טוב בנינג’ה הוא מי שיתאמן לנינג’ה. כיום להתאמן לנינג’ה זה לבוא להתאמן בקיר טיפוס. גיל מרנץ שניצח השנה לא בא מטיפוס, אבל הוא מתאמן כבר שנתיים בטיפוס בשביל הנינג’ה”.
לא השתתפת בעונה השנייה בגלל הפציעה?
“כן, וגם בגלל שלא רציתי. האמת היא שהפציעה היתה אחלה תירוץ. באמת. שואלים אותי למה לא השתתפתי ואני עונה ‘כי נפצעתי בברך’, אבל תכלס לא רציתי. לא רציתי כי זו שנת קריטריון ושנה שבה אני צריך להתמקד בתחרויות ולא יכול שדברים יסיחו את דעתי. כשמסתכלים על שמלא, התוצאות שלו השנה הן פחות טובות משמעותית מהשנה שעברה כי אין מה לעשות – נינג’ה לוקח ממך המון זמן. כשאני מסתכל על שנים קדימה, אני אעשה עוד עונה של נינג’ה. או בשנה הבאה או עוד שנתיים, כי זה כיף”.
וכי עוד לא ניצחת.
“בא לי לנצח, אבל זה גם כיף ודרך טובה לשווק את עצמי אם אני אחליט לעשות גם עסקים שקשורים לספורט. יש הרבה כיוונים, אז למה לא?”.
ראית בטלוויזיה את שמלא נופל?
“הייתי לידו כל הזמן. הייתי בשוק כשהוא נפל, אבל גם הוא ספורטאי הישגי וגם הוא יודע לקחת הפסדים בטוב. מה שמדהים הוא שכולם ראו כמה הוא יותר טוב מכל השאר, גם אם הוא נפל. אני אף פעם לא אהיה יותר טוב ממנו בנינג’ה, אבל אני יכול להגיד שרוב הזמן אני יותר טוב ממנו בטיפוס. לפחות זה”.
הוא מסכים עם ההבחנה הזאת?
“כמו שאמרתי, אנחנו החברים הכי טובים והתחרותיות בינינו היא תחרות בריאה. הקונצים האלה הם בריאים, אני כל הזמן צוחק עליו. לפעמים אני אומר לו ‘יובל, הלוואי והיית טוב בלהחזיק אחיזה כמו שאתה טוב בלעשות שטויות בטלוויזיה’. זה הכל באהבה”.
מי הכי טוב בארץ?
“המטפס הכי טוב? אני רוצה להגיד שאני, אבל יש לי תחרות גדולה מאוד. נמרוד מרכוס הירושלמי לקח מקום חמישי באליפות אירופה לבוגרים, הוא היה סגן אלוף ישראל בשנת 2015 כשאני הייתי האלוף, ומאז הוא הגיע למקום השני בכל שנה באליפות ישראל עד שנפצעתי. השנה הוא זכה באליפות ואני הייתי הסגן שלו. שמלא הוא ספורטאי אדיר, ואנחנו דוחפים האחד את השני. אני לא אהיה אמיתי עם עצמי אם לא אגיד שאני חושב שאני הכי טוב, אבל ממש לא בטוח שזה יישאר ככה עוד הרבה זמן. אנסה שזה יקרה”.
יש לך זמן לדברים אחרים חוץ מטיפוס?
“יש לי זמן בעיקר לדבר אחד. יש לי בת זוג, צליל, וכל המשאבים שהם לא טיפוס הולכים אליה”.
אלכס חזנוב. "יש לי בת זוג, צליל, וכל המשאבים שהם לא טיפוס הולכים אליה" (צילום: אדי פאוק)
מאיר
אלכס אתה אלוף, מת עליך.