גדלתי בבית מופלא עם אימא, אבא ודודה רותי, עם אהבה אינסופית וללא תנאים. כל מי שקצת מכיר אותי, יודע עד כמה משמעותית רותי הייתה עבורי. אני מי שאני, במידה רבה, בזכותה. עוד רגע תגלו שהיא הייתה משמעותית מאד גם עבורכם.
דודה שלי הייתה ראש הלשכה המשפטית הראשונה והמיתולוגית של המשרד להגנת הסביבה. היא זו שהקימה את המשרד עוד כשהיה יחידה קטנה במשרד הפנים. היא זו שכתבה בכתב ידה היפהפה, תמיד בעיפרון מחודד, את כל חוקי הסביבה החשובים שיש במדינה שלנו. אני זוכרת איך כילדה קטנה היא לקחה אותנו לטייל בנחלים וסיפרה כך בדרך אגב, על חוק רשויות הנחלים. היא סיפרה על הקמפיינים לשמירה על הניקיון ועל היוזמה לגייס אלפי ישראלים להיות "נאמני ניקיון" (גם אני הצטרפתי לכוח המשימה בגיל הנעורים), בזמן שכתבה את חוק שמירת הניקיון. היא תמיד נהגה להרים לכלוך מהרצפה, בין אם בטיולים בטבע ובין אם ברחובות העיר. זה היה הטבע השני שלה. היו עוד חוקים רבים נוספים שחוקקה – חוקי מניעת זיהום הים, חוק המיחזור, חוק הפיקדון, חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, חוק החומרים המסוכנים, חוק החופים ועוד.
אני זוכרת אותה מספרת שעות, בכל ארוחות שישי ושבת, על מפרץ חיפה, על הזיהום, על החומרים המסוכנים. על בעלי המפעלים העשירים ששוכרים סוללות של יועצים לעמוד מולה בבתי המשפט, והיא הקטנה (היא באמת הייתה קטנטונת) לא מוותרת, נלחמת וגם מנצחת. אני זוכרת אותה מדברת על כימיה, חלקיקים, חומרים מסוכנים, צנרות, ארובות ותהליכים. היא זו שיזמה וחוקקה את הצווים האישיים לבעלי המפעלים המזהמים, נחושה להוביל מהלכים שכנראה שינו את פני המציאות הסביבתית של המדינה בכלל ומפרץ חיפה בפרט, יותר מכל.
דודה רותי גידלה דור של משפטנים ואנשי סביבה. היא איתרה תמיד את אלה שיש בליבם מקום של חמלה, והשקיעה בהם רבות. היא ליוותה וייעצה לתהליכי הקמת גופי סביבה חשובים כמו "אדם טבע ודין", "רשות נחל הקישון" ועוד ארגונים חשובים נוספים שאי אפשר לדמיין אותנו בלעדיהם.
רותי ייצגה את מדינת ישראל בכל הכנסים העולמיים הגדולים הקשורים להגנה על הסביבה ולמאבק בשינוי האקלים. היא טסה לכנס בדובאי, עוד כשאסור היה לישראלים להיכנס לשם, והתעקשה להיכנס לגבולות המדינה רק עם דרכון ישראלי, בו הייתה גאה כל כך. ניסו לשכנע אותה להשתתף בכינוס בלי למשוך תשומת לב ובלי שתזוהה כישראלית, והיא סירבה. היא תגיע כישראלית ותופיע רק כישראלית. כך היה.
אישה קטנה ענקית. מעבר לעשייתה השקטה והצנועה, היא לימדה אותי להיות יסודית, מדויקת, מעמיקה, רצינית ונחושה. היא לימדה אותי לחשוב לפני שאני מדברת, לדבר רק אחרי שאני בטוחה, לשקול כל מילה, ולהעריך את ערכן העצום של המילים. כשהייתי מפספסת, היא הייתה מסבירה לי בסבלנות איך היה נכון יותר להתנסח. ברגעים האלה הפכתי למעריצה שלה.
דודה שלי תמיד עזרה, תמיד נתנה, תמיד הייתה שם כשהיינו צריכים אותה ומעולם לא ביקשה דבר, חוץ מלראות אותנו מחייכים – את אחותי, את אחי ז"ל ואותי. לפני לא מעט שנים, בעודנו יושבות בים (והיו לנו מאות שעות ים), בזמן שאני מקטרת על החיים, היא אמרה לי ברוגע האופייני לה: "עינת, הדור שלנו עשה הרבה למען המדינה; בחלק הצלחנו, בחלק נכשלנו. עכשיו זה הזמן של הדור שלך. או שתקבלי את המציאות כפי שהיא, או שתפעלי לשנות אותה. קיטורים זו לא אופציה".
רוצים להישאר מעודכנים?
אותי קשה להשאיר ללא מילים, אבל היא הצליחה. המשפט הידוע של קנדי "אל תשאל מה המדינה עושה בשבילך, אלא מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה" שיקפה בדיוק את אישיותה.
השבוע, עם חזרתו של מפרץ חיפה לכותרות, אני רואה את רותי לנגד עיניי כל הזמן. חיפה נמצאת בצומת דרכים קריטי. המהלכים שיתרחשו בחודשים אלה – ישנו את העיר לפחות לשלושה עשורים קדימה. או שחיפה תמשיך להיות עיר מזוהמת ומסוכנת, עם כלכלה מדשדשת ואוכלוסייה שהופכת יותר ויותר ענייה, או שחיפה תתנקה אחרי 90 שנות זיהום ומוות, ותתחיל לשקם את עצמה.
הלוואי ויכולתי לספר לרותי על הצהרות הממשלה המדאיגות שפורסמו השבוע ועל ההבנה שלי, שמאחורי המתווה של הממשלה מתחבאות תוכניות שינציחו את חיפה כעיר פטרוכימית נחשלת לעוד 30 שנה לפחות. בכל זאת, למדתי ממנה להתעמק בפרטים הקטנים…
אין לי ספק מה הייתה אומרת לי בשיחת הטלפון הלילית הקבועה, עליה כה הקפדנו, אחרי שהייתה מתעמקת איתי על כל פרט ופרט: "תעשי הכל כדי לשמור על המקום הנפלא שקיבלנו מתנה, אחרי שלסבא וסבתא לא היה מקום בעולם. למען הילדים שלך. ורק בבקשה, תבטיחי לי שתשמרי על עצמך".
