אלה ימים סוערים, ובימים סוערים נבחנת מנהיגות. לא רק מנהיגות לאומית נבחנת בימים סוערים אלא גם מנהיגותם של נבחרי ציבור שונים המוצאים את עצמם ניצבים מול עיניים בוחנות וציפיות דרוכות של בוחריהם וצאן מרעיתם. כך, למשל, ראש הממשלה בנט מנסה לייצב את הקואליציה המתפוררת שלו, לאחר עריקת חברת סיעתו עידית סילמן ולאור גל הפיגועים הנוראיים הפוקד את ערינו. לשם כך פצח השבוע בסדרת ראיונות ארוכים ומקיפים בכלי התקשורת השונים, וכמובן, מיהר להיפגש עם כל חברי שארית מפלגתו, ליישר עימם קו, ליישב הדורים, לשבת עימם לכוסית משקה ולסלק מכשולים פוטנציאליים, וכל זאת כדי לייצב את הספינה המקרטעת ולמנוע את שקיעתה. מוקדם לקבוע אם וכיצד עלה הדבר בידו, אך הוא לכל הפחות מנסה להנהיג באמצעות הרגעה והתפשרות.
על ח"כ איימן עודה, לעומת זאת, יו"ר הרשימה הערבית המשותפת (ותושב חיפה, כידוע), קשה לומר זאת. התבטאותו השבוע נגד שירות פלסטינים ישראלים במשטרת ישראל ודרישתו מהם להניח את נשקם ולהיפטר ממנו, כדי שלא יפעילו אותו נגד פלסטינים אחרים – ישראלים או מהרשות הפלסטינית – היא מקוממת, מרגיזה ולמען האמת גם טיפשית. זו אמירה הפוגעת, לטעמי, במאמצים הלאומיים למגר את הפשיעה ואת האלימות במגזר הערבי, לצמצם פערים ולקרב לבבות.
אינך יכול במשפט אחד להתלונן על אוזלת ידן של ממשלות ישראל לאורך עשרות שנים במיגור הפשיעה בכפרים וביישובים הערביים בישראל ולדרוש לאסוף נשק ולפעול נגד עבריינים, ובמשפט אחר כך לצאת נגד ערבים לובשי מדים, שמהווים את הכוח המרכזי בלוחמה באותה פשיעה ממש. אינך יכול לצאת נגד טרור פלסטיני משתולל ברחבי הערים, ובאותה נשימה לצאת נגד שוטרי מג"ב שחלק מתפקידם העיקרי הוא לאתר ולמנוע פעולות טרור.
משמעותה של אמירה שכזאת היא אחת משתיים: או שאינך מצפה באמת שהמשטרה הכחולה ומג"ב יסכלו טרור ואלימות ופשע, או שאתה מצפה, כי רק שוטרים וחיילים יהודים יעשו זאת. בשני המקרים המשמעות עצובה: ציפייה מהפלסטינים הישראלים להמשיך במגמת ההתבדלות שלהם מן החברה הישראלית הכללית, להסתגר בתוך קהילתם ובתוך עצמם ולסרב לכל ניסיון השתלבות.
זאת בשעה שנציגה אחרת של המגזר, מפלגת רע"ם, שפרשה מן הרשימה המשותפת, בין השאר, בגלל הבדלי הגישה הללו, לא רק מטיפה ופועלת למען שילובם של הערבים בכלל החברה הישראלית אלא משתתפת, לראשונה בהיסטוריה, בקואליציה ממש.
אפשר להבין את התסכול הפועם בנפשם ובליבם של האזרחים הישראלים-פלסטינים ואת הקונפליקט הפנימי. אפשר להבין את הקשיים לאור יחסם האמביוולנטי למדינה ולציונות. אבל אם היה על ערביי ישראל להפנים ולו מסר אחד מיותר ממאה שנות חיים משותפים בארץ הזאת, אני סבור כי המסר הוא, כי לעולם עדיפות ההשתלבות והשותפות על-פני הבדלנות וההתרסה. אמירתו של עודה מרחיקה במקום לקרב, מתסיסה במקום להרגיע. אבל חמור מכך: עודה אינו באמת מאמין, כי ערביי ישראל אינם צריכים להתגייס למשטרה או להשתמש בנשק נגד טרוריסטים או עבריינים. הוא פשוט מנסה להשיג נקודות בדעת הקהל באמצעות בידולו ובידול מפלגתו מהאויבת הגדולה – מפלגת רע"ם.
רוצים להישאר מעודכנים?
עמדתה המרגיזה הזו מצטרפת לעמדה שהשמיעה המפלגה לפני כחודש, בפרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה והתעקשותה לעמוד לצד רוסיה ונגד אוקראינה. התירוץ שהשמיעו חברי המשותפת, ובפרט חברי חד"ש (ובהם גם נציגי המפלגה במועצת העיר חיפה), לתמיכתם ברוסיה ובפוטין, או לכל הפחות בסירובם לעמוד לצד אוקראינה, היה אידאולוגי ומתריס: כיוון שלדידם המלחמה אינה בין רוסיה לאוקראינה אלא בין רוסיה לנאט"ו ולמדינות המערב, וכיוון שמדינות המערב, לשיטתם, נוגסות בשיטתיות באוטונומיה הרוסית, הרי שלא אוקראינה היא הקורבן בסכסוך, למרות סבלה, אלא רוסיה. זוהי שוב עמדה מתבדלת ומתריסה שמקוממת עליה רבים.
בשנים האחרונות התרחקה הרשימה המשותפת לא רק מן הציבור הכללי אלא גם מן הציבור הערבי עצמו. לכן היא שילמה וממשיכה לשלם באובדן מנדטים וכוח פוליטי. למרבה הצער, ההתבטאויות האחרונות מלמדות שהמנהיגות הערבית מתקשה להפנים את הרוח החדשה הנושבת מן החברה הערבית בישראל ומתעקשת לחיות כאילו הייתה עדיין בשנות השבעים של המאה הקודמת ולא בעידן החדש של המאה ה-21.
