כחמש שנים אחרי עזיבתו של אבי פלדשטיין את יקב סגל, אני עדיין מתקשה להסתגל לעובדה שהוא לא שם. האיש שליווה את היקב מאז סוף שנות ה־80 ואחראי לחלק ניכר ממהפכת האיכות שעבר היין בישראל הטביע בו חותם בל יימחה. עד היום ההרפתקנות שלו והתובנות המרשימות ביחס להתאקלמות של זנים בארץ ולמה שניתן לעשות איתם בהתאם לכך, מכתיבות הרבה מהעשייה הייננית בארץ.
סדרת רכסים של סגל היתה אחת מיצירותיו המשובחות של פלדשטיין. אמנם זוכרים לו בעיקר את הסגל לא מסונן, שעד היום נחשב לאחד מהיינות המשובחים ביותר שהניבה ישראל, אבל רכסים היתה בלי ספק הרקע שעליו נוצר הלא מסונן, והיו בה יינות מקוריים לא פחות. חזרתי שוב ושוב אל ארגמן של הסדרה ההיא, רוכש כל בקבוק שנקרה בדרכי, שולח אותם לחברים בחו”ל ומתענג עליהם בעצמי. יין מקורי כל כך, שמשקף את הסביבה האקלימית ואת הכורמות המקומית שהניבה אותו מצד אחד ואת האישיות הממזרית והעמוקה של יוצרו מצד שני, נראה כאן לעתים נדירות. אולי רק היינות של גבי סדן מיקב שבו ושל יעקב אוריה מהלייבל הפרטי שלו משתווים לזה.
אחרי פלדשטיין הגיע לסגל יינן מקורי ומוכשר אחר – אסף פז. גם הוא עזב, והיום נתון היקב, ככל שאני יודע, בידי היינן הראשי של יקבי ברקן עידו לוינסון המצוין.
רוצים להישאר מעודכנים?
אם יש דבר אחד שאפשר להגיד לזכותם של יקבי ברקן-סגל הוא שאיכות הקברנה שלהם היא פנטסטית. בהקשר הזה זכורה לטוב כמובן סדרת אלטיטיוד של ברקן, אבל הקברנה בסדרת רכסים סגל נבדל ממנה. ייתכן שיש כאן מחווה ליין ההיסטורי של פלדשטיין וייתכן שלא, אבל נדמה לי שהיובש, הפרחוניות, הירקרקות הקלה וטעם הפטל המרוסק מזכירים את רכסים של סוף העשור הקודם.
הקברנה סוביניון דישון מסדרת רכסים 2016 הוא יין ניחוחי מאוד, עם ביטוי יפה של הזן לכל האורך – החל מהקסיס וריבת השזיפים בריח, דרך הפרי השחור הדומיננטי בטעם ועד לטעמי הפטל המרוכז ברקע. החמיצות והגוף הקל יחסית הופכים אותו לנגיש ודינמי. תוספת הירקרקות והמנטה, עם תיבול של קופסת סיגר, מוליכים לסיומת בינונית ומעט מרירה. העץ קצת נוכח מדי בהתחלה ונדרש לו זמן להתמתן, וחסרה לי מעט טאניות שהיתה בולטת כל כך בקברנה של הסדרה ההיסטורית, אבל בהחלט אפשר לומר שהיין התברך באיזון יפה. הוא טעים הרבה יותר שעה אחרי הפתיחה וכדאי להשהות אותו בכוס. הוא בהחלט שווה את מחירו – 79 שקל.
