פסח 2025. שבת בבוקר, יום יפה, אמא אומרת “בסירה כבר אשתה קפה”, אבא יקרא המון עיתון, וכולנו נפתח את מפרש הבלון.
קפיצה קלה למרינה (שתיבנה עד אז), ואחרי עשר דקות אנחנו בים הפתוח, מרימים מפרשים ומכבים מנוע. השקט של הים משכר. חצי שעה של הפלגה ברוח טובה וים רגוע של אפריל, ואיך אפשר בלי לעצור לגלידה במזח של קרית ים. עדיין יש שם גזלן ולא בתי קפה ומסעדות כמו במעגנות בחיפה. עיריית חיפה מודל 2025 משיגה בהרבה את זו של קרית ים.
עוד 40 דקות של הפלגה ברוח צד, ואנחנו מתקרבים לחומוס המשובח בעכו, אבל כרגיל עוגנים לכמה דקות כדי לקפוץ לשחייה קצרה. מאז שנולדו מסרבים הילדים לצאת מהסירה לפני טבילה בים. כשהם עומדים עם המגבות הרטובות על הסיפון כשנכנסים למזח המחודש שמחוץ לנמל הישן, מכוונים הילדים ומושכים חבלים, מזנקים לקשור את הסירה. ריח השוק באוויר, ואנחנו כולנו רעבים. הים פותח את התיאבון.
אחרי שיטוט קצר בסמטאות, בעייפות הצהריים, אנחנו משתרכים בחזרה. הילדים רצים קדימה להפעיל את היאכטונת. כיף לראות אותם עובדים ביחד, תופסים פיקוד ונותנים לנו לנוח. אין כמו רביצה על הסיפון בשבת בשמש המלטפת. אין כמו בילוי בים של כל המשפחה. קצת עבודה, מעט ספורט, והרבה הנאה.
נשמע כמו פנטזיה? ממש לא. זה כל כך פשוט וכל כך מתבקש. חיפה חייבת להיות בירת השיט של ישראל. היא היתה כזו עד שהקימו את המרינה בהרצליה. כמה שנים אחר כך פירקו את מועדון כרמל והעבירו חלק מהמועדונים לחוף השקט. בתקופה ההיא הלכה מעצמת השיט החיפאית לישון ביחד עם היפיפה הנרדמת. איך חוזרים להיות בירת השיט? איך הופכים את המפרץ למרכז שמושך לים עשרות יאכטות בכל סופ”ש? למה השיט הפסיק להיות ספורט ובילוי משפחתי בחיפה? מלבד גלשני גלים ורוח שמפליגים בראש כרמל, בבת גלים ובחופים הדרומיים, המצב של השיט בסירות – מהקטנטנות שעליהן מפליגים הילדים ועד היאכטות הגדולות – אינו מלבב.
במעגן שביט עוגנות כ־400-300 סירות, ועוד 350 ברשימת המתנה. לדף הפייסבוק “די לחלום – מרינה בחיפה” יש כמעט 5,000 אוהדים. לא רק שחיפה לא רואה התקדמות בנושא, בפועל היא הולכת לאחור. נוסף על מצוקת מקומות העגינה, גם היציאה ממעגן שביט אל הים הפתוח הפכה קשה ומעיקה. אם עד לפני שנה הפלגנו רבע שעה, כיום ההפלגה נמשכת חצי שעה בגלל רציף נמל המפרץ שהולך ונבנה. היציאה לים מתרחשת בין אוניות ענק והרבה זמן המתנה כי להן זכות הקדימה. הסלאלום דרך אינספור כלי השיט שבונים את נמל המפרץ מחייב דריכות. אנחנו השייטים רק מפריעים להם, והם לנו.
בין הפנטזיה על העתיד לבין המציאות הקשה בהווה יש מרחק רב, אבל לא חייבים רק לקטר. יש מה לעשות, וזה אפילו פשוט. לא צריך תקציבי ענק, לא צריך לפחד מהסכמת ארגוני הסביבה, ובטח לא צריך להילחם בתושבים מתנגדים או ברשויות השיט. יש פתרונות פשוטים, זולים ובטיחותיים והם תחת ידינו. בראש ובראשונה, צריך להתחיל מהקמת כמה מוקדים קטנים של עגינה ושל יציאה לים. ההפלגה במפרץ יכולה להפוך למרתקת אם רק יהיו בו כמה נקודות עצירה מעניינות – רציפים עם גלידריות, בתי קפה, ואפילו מסעדה טובה. אנחנו נראה את האנשים בחוף והם יראו אותנו. הפיכת השיט לתחביב משפחתי הוא תהליך קצת יותר מורכב. כיום השיט במפרץ הוא רק למשוגעים לדבר שנהנים מהשהייה על הגלים. אחרי כמה הפלגות, השיט ממעגן הקישון לנמל עכו ובחזרה משעמם את הצעירים חסרי המנוח, ולכן הוספת נקודות עניין תעזור גם כאן.
במקום לצאת בשבת לטייל על הכבישים, נטייל על המים. זה אפשרי ופשוט. תתפלאו.
הכותב הוא בעל בית ספר לשיט ופעיל פוליטי.
