“יש לי מלא סיבות לחיות, אז אני לא עוצר
נלחם על החלום שלי, אני לא מוותר
פה מדבר על הכאב שלי ולא אכפת
הולך כמו עיוור בדרך כדי לחפש מקלט
חיים עברתי לא פשוטים
הרבה שנים לבד רחוק מההורים”
(מתוך “אלוהי”)
סער ראסטי דוידוב הוא אחד מהזמרים המעניינים בסצנת הראפ. את החשיפה הראשונה הוא קיבל באודישנים של העונה השנייה של תוכנית הריאליטי “הכוכב הבא”, שם כבש את לב השופטים. כבר בכרטיס הביקור שלו במסגרת התוכנית אפשר היה להבין שמדובר בתרנגולת שמטילה ביצי רייטינג. הוא לא מתבייש לחשוף את סיפור חייו: הבריחה מהבית בגיל 10, המגורים ברחוב, אחותו שמתה ממנת יתר, התקף החרדה שפקד אותו באודישן, התבססותו על שירים שהוא כתב בעצמו ולא על קאברים של אחרים.
מאז הפריצה ההיא הוא הוציא עוד ועוד שירים והופיע כמעט בכל מקום אפשרי. מספר המשתמשים הרשומים בדף היוטיוב הרשמי שלו כבר חוצה את השלושה מיליון. הוא מוביל עדת מעריצים, ולא מעט אנשי מקצוע מהז’אנר מעריכים את האמת המקצועית שלו. סיפור חייו מקרין על המוזיקה שלו ולהיפך, בבחינת הא בהא תליא. הכל פרוש אצלו על השולחן: הביקורת על הקולגות, הפרידה מארוסתו, דעותיו הפוליטיות והאכזבה מכך שהוא לא מקבל את ההכרה שלטענתו הוא ראוי לה.
“התחלתי לכתוב את השירים שלי כשהייתי ילד קטן, בתור מחשבות ולא בתור ראפ”, הוא מספר, “אחר כך התחלתי להאזין לאמינם ולעוד כמה ראפרים מחו”ל, והבנתי שאפשר לכוון את כל מה שאני מרגיש. החבר’ה בשכונה שלי היו עושים היפ הופ, היו גם שני הרכבים – unit04 ו־dead eye, ואת ההפקות שלי הייתי עושה אצל כפיר גיא בחיפה. אחר כך פתחתי אולפן משלי בבית, הקלטתי והתחלתי לעבוד”.
כזמר שמתנגד למיינסטרים, איך הגעת ל”הכוכב הבא”?
“הופעתי בבמה פתוחה במילקה בר בקריות, ובין שיר לשיר ניגשו אלי שני אנשים ואמרו לי ‘אנחנו מ’הכוכב הבא’, אתה נשמע לנו טוב. זה ערב הליהוק של ‘הכוכב הבא’. תסיים ותבוא לדבר איתנו בחוץ’. אני בכלל לא ידעתי מה זה. יצאתי לדבר איתם והם אמרו לי ‘תשמע, מבחינתנו זה היה אודישן והאודישן היה מעולה. אם אתה רוצה להמשיך איתנו תיכנס לשלב של המסך’. לא התייחסתי לזה כל כך, לא ידעתי איך הפורמט הזה פועל, ושכחתי מזה. כעבור חודש וחצי התקשרו אלי ואמרו לי ‘יגיע בן אדם יצלם אותך לפרומו של התוכנית’. הגיע בן אדם, צילם אותי הולך ברחוב, קצת עם המשפחה, וזהו”.
ולא פחדת מביקורת מהקולגות בעקבות הצעד הזה?
“אני בן אדם שאוהב לקחת סיכונים. אף פעם לא עניין אותי מה אנשים יגידו עלי. אני תמיד אומר מה שאני רוצה בלי לדפוק חשבון”.
בדיעבד אתה מצטער על הצעד הזה?
“אני לא יכול להגיד שאני מצטער כי הצלחתי לעשות מה שאף אחד לא עשה בארץ ובעולם. בכל הפורמט הזה לא היה מישהו ששר רק שירים מקוריים. אמרתי להם שאם אצטרך לעשות קאבר אני קם והולך. שברתי את הפורמט של התוכנית”.
היום היית עושה את זה שוב?
“תלוי כמה זה מכור בסוף”.
מה זאת אומרת?
“אחי, הגמר היה שלי. הגעתי לגמר ואז החלטתי שאני פורש. אירוויזיון זה לא בשביל ראפר. גם היתה לי בעיה עם בת הזוג שלי כי ההכרה שקיבלתי היתה מעבר למה שהיא ציפתה והיו לנו הרבה ריבים. לא רציתי להרוס את הקשר, אבל בסוף זאת היתה אחת מהסיבות שהובילו לפרידה שלנו”.
ראסטי. "היו לי יותר מ־100,000 הודעות ועניתי לכולן" (צילום: דניס גרצקיס)
"בלי פסיכולוגים ובלי פסיכיאטרים"
“אני מאז ומתמיד נחשבתי לא נורמלי
החיים לקחו אותי למקום מוזר, תודה, נראה לי
תודה לאלוהים שרק נתן תקווה לרשום ברוך השם
כשאני קם בבוקר יש אוויר לנשום”
(מתוך “יש לי תקווה”)
תשכחו מתדמית הקשוח שחלק מהראפרים מאמצים. גם עשרות הקעקועים שמעטרים את גופו, שכל אחד מהם נושא מסר, לא יסתירו את תהפוכות הנפש שראסטי חווה. והוא לא מנסה להסתיר אותן. מי שנחשף לדף הפייסבוק שלו נתקל לא פעם בסרטונים שהוא מעלה, מביתו או מבית החולים, בשיאם של התקפי חרדה. לא פעם הוא גם הציג את התרופות שמסייעות לו להתמודד עם ההתקפים. ההתקף הראשון קרה לפני כמה שנים בספרד – התקף משתק שכמוהו הוא לא חווה מעולם. ההתקפים הלכו ותכפו לאחר שחזר ארצה, וכיום הוא מתמודד איתם מדי יום. נכון, הוא לא הזמר הראשון שמדבר על חרדות או על סינדרומים, אבל בזמן שאצל רבים אחרים זה הפך לטיזר לקידום דיסק חדש או לעילה לריאיון, הוא רואה בכך שליחות.
אתה זוכר את הפעם הראשונה שזה קרה?
“במטוס שבו טסתי לברצלונה היה שיבוש ונאלצנו לנחות נחיתת חירום. הייתי אמור לעבוד שם, ואחרי שבועיים-שלושה פרצה מלחמת לבנון השנייה. בבריכה בבית המלון קפצתי קפיצת ראש והרגשתי את כל השרירים שלי מתנתקים. לא יכולתי לזוז. קרוב משפחה שלי קפץ לחלץ אותי ומיד נתן לי לשתות קפה. לא ייחסתי לזה חשיבות. כשחזרתי לארץ בזמן המלחמה התקשרתי לסטטיק שהיה אז השותף שלי למוזיקה ושאלתי אותו איפה הוא. הוא היה בכוכב יאיר ואמר שבטוח שם. ישנתי אצל הדודים שלו, ואחרי המלחמה הוא חזר לצפון ואני הכרתי שם מישהי ונשארתי לגור בכוכב יאיר. באמצע קטע אינטימי איתה קיבלתי שוב התקף חרדה. לא הבנתי מה קורה, חשבתי שאני משתגע והרגשתי שאני עומד למות. נסעתי לבית חולים, ומשם הכל היסטוריה. שלוש שנים מהחיים שלי העברתי בבית. פחדתי לצאת החוצה כי בכל פעם שיצאתי הרגשתי שאני מאבד את זה. התחלתי להתגבר על זה לבד, בלי פסיכולוגים ובלי פסיכיאטרים. ניתחתי את זה, למדתי את הנושא והבנתי שאין בזה שום דבר רע או מביש ושאין שום סיבה בעולם שלא אדבר על זה ואפתח את זה בפרהסיה. הרבה אנשים סובלים מחרדות ואפשר לתת להם יד, לעזור להם ולהביא אותם למצב שבו הם יוכלו להתמודד עם זה. לקחתי את זה צעד קדימה והתחלתי לעבוד בהתנדבות עם נוער בסיכון. אחרי שדיברתי על זה ב’הכוכב הבא’ קיבלתי אלפי מכתבים ושכרתי יחצנים כדי לענות לכולם, שלא יקרה מצב שאני מפספס הודעה. היו לי יותר מ־100,000 הודעות ועניתי לכולן. את האנשים שבאמת היו צריכים עזרה היחצנים הפנו אלי וסייעתי להם. דברים כאלה מחזקים אותי בתור אמן. אני מרגיש שבאיזשהו מקום אני משמש פסיכולוג להרבה מאוד ילדים שנפלו מהקן שלהם”.
ההתקפים לא עוזבים אותך.
“כיום ההתקפים שמביאים אותי לבית החולים הם נדירים. הם קורים רק כשאני נמצא במתח נפשי גבוה מאוד, אם חס וחלילה קרה משהו למישהו שקרוב אלי מאוד או כשיש משהו שאני לא מצליח להתמודד איתו. זה לא כמו פעם שהייתי הולך ברחוב ומקבל התקף רק כי הייתי רחוק מהבית. היום צריך טריגר רציני מאוד כדי להביא אותי למצב הזה”.
לא אושפזת על רקע נפשית.
“בחיים לא. הגעתי למצב שבבית החולים לא היו מוכנים לקבל אותי כי הייתי מגיע כמעט כל יום. אנשים כבר הכירו אותי ואמרו לי ‘סער, באמא’שך, שב פה חצי שעה, תירגע ותראה שהכל עובר’. ואז באמת זה היה עובר”.
תאמר נפאר. ראסטי: "תקבל כסף ותלכלך עלינו?" (צילום: אסף עברון)
"אני אגיד את האמת שלי עד שאמות"
“שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד
ילד, תשמור עלינו מלמעלה בזמן שאנחנו נלחמים
סליחה שלא הצלחנו להשאיר אותך איתנו בחיים
רק אלוהים יודע כמה כוח צריך בשביל לחיות
כי העולם שלנו כבר נראה כמו גיהינום עלי האדמות”
(מתוך “ואהבת לרעך כמוך”)
לאורך כל הראיון הקפיד ראסטי לשדר ממלכתיות וסוג של רוגע. אבל כשהגענו לפוליטיקה ניצתה בו האש שמאפיינת אותו על הבמה. הטקסטים שלו אינם כוללים מסרים פוליטיים ברורים וצריך לחפש אותם בין השורות, אבל בשיחה הוא משלים את החסר. “בישיבה אומרים עלי קיצוני כי אין לי כיפה ושאני בכלל לא יהודי, יש לי רק כיפה אחת והיא נשארת איתי” הוא שר ב”כפרה שלי”, וזהו בעצם הבסיס למורכבות שלו. בטקסט הזה יש מי שיראו סתירה לתבניות שלהן הורגלנו לחשוב.
ראסטי לא מהסס לחשוף אהדה לאריות של חברו יואב אליאסי הידוע בכינויו הצל. עם הדעות הללו הוא הולך עד הסוף, גם אם זה אומר להפגין מול אמן אחר, כמו למשל הראפר הערבי תאמר נפאר. בסערה שהתעוררה סביב הופעתו של נפאר בגן האם במסגרת פסטיבל נוה יוסף הוא היה זה ששכנע את הצל להגיע לחיפה ולהפגין.
“אני ימני בדעות שלי”, הוא מצהיר, “אני לא ימני קיצוני ואני לא חושב שכל הערבים צריכים למות. אני נגד אנשים שחיים בארץ ומסיתים לטרור או אנשים עם השפעה על האוכלוסייה הערבית שמעלים פוסטים על כך שצריך שהיהודים ימותו. דברים כאלה לא מקבל, בטח שלא בז’אנר של המוזיקה שלי. מי אתה שתבוא ותופיע במדינה שלנו, תקבל כסף ותלכלך עלינו? באותו רגע נהיה לי שחור בעיניים. התקשרתי ליואב והוא אמר לי שהוא עם המשפחה. אמרתי לו שלא איכפת לי. ארגנתי דגלים, חצוצרות, משרוקיות – מה שאתה לא רוצה. באנו עם דגלי ישראל ובגלל זה הוציאו אותנו, בזמן שבקהל היו אנשים עם דגלי פלסטין ועם כאפיות. כשיואב הגיע הרמנו דגל של שני מטר של האריות של הצל. מנעו מאיתנו להיכנס, ואז התחילו עימותים עם השמאלנים שזה הדבר הכי מגעיל אותי בעולם. השמאלנים בארץ זה הדבר שהכי מזעזע אותי. מה שהכי הזוי שהאנשים האלו לא מבינים שאם תיקח בחורה ותכניס אותה לשטחים – לרמאללה ולשכם – יאנסו לה את הצורה. היתה עיתונאית שניסתה להוכיח שהערבים הם לא כאלה, ויש סרטון וידאו איך היא נאנסת במשך שבועיים. אז איך העולם לא רואה את הדברים האלה? זה מטריף לי את המוח”.
אז בעצם הפגנת מול קולגה.
“איזה קולגה? הוא לא קולגה שלי. זה פח אשפה מהלך, לא קולגה”.
אתה לא חושש שהדעות הפוליטיות שלך ירחיקו ממך קהל?
“אני לא יודע אם אתה יכול לכתוב את זה, אבל על הזין שלי. זאת האמת שלי ואני לא הולך עם פרצוף מזויף או עם מסיכה על הפנים. אני אגיד את האמת שלי עד שאמות”.
אתה חבר באריות של הצל?
“לא רק, גם בארגון אל־יהוד”.
גם פרסמת פוסטים נגד יהודיות יוצאות עם ערבים ועשית להן שיימינג.
“ברור שזה מפריע לי. זה סדום ועמורה, גועל נפש. הבחורות האלה, השכל שלהן הוא בגודל של צנובר”.
אז אתה לא ימני קיצוני?
“לא. אין לי בעיה שהם יהיו בצד שלהם ואנחנו בצד שלנו, שלא תהיה אינטראקציה. יש לי חברים ערבים נוצרים מהז’אנר שעושים היפ הופ ואין לי בעיה איתם. יש לי בעיה עם ערבים מוסלמים כי לא משנה כמה אתה טוב – הם שונאים אותך. נקודה. הם רוצים שתמות מחר בבוקר. ו־95 אחוז מהם הם כאלה. אז אולי יש חמישה אחוזים שלא עושים כלום, הם אנשים שרוצים לחיות ולהתפרנס בכבוד ולא רוצים לפגוע, ובגללם אני לא מגדיר את עצמי ימני קיצוני. אבל בחייאת דינכ, תבין עד כמה האנשים האלה מטומטמים. הפיגוע שהיה במסעדת מצה? זו מסעדה של ערבים. 99 אחוז מהם הם ערבים. נכנסה מחבלת אמרה ‘אללה אכבר’ והרימה את המסעדה. לפחות 40 אבו יוספים נהרגו שם ועוד איזה כמה משלנו. אז בחייאת, אתם באים להתפוצץ אצלכם בבית?”.
ראסטי וסטטיק. "תהיה בנאדם"
"אלוהים ישמור, אני לא מקנא בסטטיק"
“הייתי רוצה לחיות במקום
שראפ זה תרבות ולא רק חלום
לעשות מזה כסף, לחיות את הרגע
ולא לחשב את הכסף כל יום
להיות עצמאי, לדאוג להורים,
להקים משפחה עם חיות וילדים
ומה שבינתיים נראה לי באופק
זה נטו לקרוע את עצמי עם מדים
להיות מוזיקאי לא מוכר ולמכור
עיתונים של שישי ולקחת סמים
בערב עם כולם כשכולם יושבים
אצלי בסלון וזורקים חרוזים
על ביטים גנובים מדביקים
חרוזים מצלמים ולרשת זורקים
פורקים עצבים בלי לחשוב פעמיים,
כבר לא זורקים זין, שוברים”
(מתוך “אם הייתי יכול”)
לאחרונה הוציא ראסטי שיר חדש בשם “גשם”, הוא עובד על שיתופי פעולה שעליהם הוא מסרב לחשוף פרטים, ומבטיח שכמו שהוא עשה היסטוריה ב”הכוכב הבא”, בקרוב הוא ישכתב אותה. לדבריו, את שיריו יעריכו לא פחות מאשר את שיריו של אריק איינשטיין והוא יהיה זוהר ארגוב של ההיפ הופ. אבל לאחרונה הגיע ראסטי לכותרות לא בהקשר מוזיקלי. סנובה דיווחה על טונים צורמים בינו לבין לירז רוסו, הלא הוא סטטיק, שאותו הוא הגדיר פעם כחבר. זה אמנם לא נדיר שבז’אנר ההיפ הופ זמרים יוצאים נגד קולגות, אבל העובדה שהוא “פתח” על חבר ולא על סתם קולגה הובילה לתגובות של גולשים שהאשימו אותו בקנאה בהצלחתו של סטטיק. עכשיו, כמה ימים אחרי, הוא מנסה להרגיע את הרוחות בין שניהם, אבל מתקשה להסתיר את דעתו על זמרים אחרים.
“המנהל האישי שלי ביקש שלא אכנס לזה יותר”, הוא מסביר, “רק דבר אחד יש לי להוסיף בנושא – אני לא שונא את סטטיק, אני אוהב אותו מאוד, הוא תמיד יישאר בלב שלי כאחי הקטן ותמיד אדאג לו. אם מחר בבוקר הוא ייפול על הרצפה אני אהיה שם בשביל להרים אותו. זה מה שלא מבינים אלה שאומרים שאני מקנא ממנו. אלוהים ישמור, אני לא מקנא בסטטיק. אני בסך הכל לא מבין איך בן אדם שבאמת הייתי שם בשבילו כל הזמן לא מפרגן. תהיה בן אדם. לא באתי ממקום של לנסות להוריד אותו חלילה, אבל נפגעתי ממנו. בוא’נה אח שלי, קום על עצמך, תיתן לעצמך שתי סטירות על הבוקר ותגיד לעצמך ‘וואלה, יש עוד אנשים שבאמת תמכו בי והיו שם בשבילי’”.
מה הצית את זה? הסרטון עם משה בוגי יעלון שבו הוא הזכיר למשל את נועה קירל?
“לא רק. באיזה ריאיון שאלו אותו ‘מי היה שם בהתחלה שלך?’, ואז הוא זרק כל מיני שמות ואותי לא הזכיר בכלל”.
גם עם רון נשר הספקת להסתכסך ולעשות סולחה.
“אני חושב עליו את מה שאמרתי כל הזמן – הוא אחד מהאמנים הכי מוכשרים בארץ, רק שאם הוא לא היה אידיוט הוא גם היה מצליח. הוא מקלל את כולם, לא משנה מי זה”.
גם על הצמד קטריקס ודורון ביטון יש לך ביקורת.
“תשמע את השירים של סטטיק ותשתמע את השיר שלהם ‘חופשייה’ – בול אותו קול כמו של סטטיק. אחד לפאקינג אחד. לא מזמן סטטיק היה אצלי בבית בחיפה ונסענו להסתובב לאכול בקניון. מפה לשם דיברנו על קטריקס ודורון והוא אמר ‘הם חיקוי שלנו אחד לאחד’. הוא פשוט יודע שהם לא יצליחו ברמה שלו ושל בן אל תבורי אז לא אכפת לו. אז גם סטטיק חושב ככה. דורון ביטון זה כמו בן אל תבורי, רק בלי השמלות והסלסולים”.
וקטריקס?
“תשמע, אנחנו בקשר סבבה, אבל האמת המקצועית היא האמת – הוא מנסה להיות סטטיק”.
ויואב אליאסי?
“אני מעריך אותו מאוד מבחינה מקצועית כי הוא בן זונה שלא רואה ממטר. הוא מדבר על מה שבא לו ותמיד ילך עם האמת שלו. הוא מזכיר לי את עצמי”.
האולטראס?
“אני אוהב אותם מאוד, אמנים משכמם ומעלה, אנשים מדהימים עם לב זהב ומגיעים להם כל הפרגון וההצלחה בעולם”.
מה שאתה לא יכול להגיד על תבורי.
“אני לא מכיר אותו, אבל מבחינה מוזיקלית אני לא מעריך אותו. אני לא חושב שהוא זמר. יש עוד אלף ואחד אנשים ששרים קריוקי יותר יפה ממה שהוא שר. הוא וסטטיק פשוט נשמעים טוב ביחד”.
אמרת את זה לסטטיק?
“בטח. דיברנו על זה הרבה. סטטיק חולק על דעתי, אבל זו הדעה שלי. לא שאני יורד על בן אל, אבל לדעתי הוא לא זמר. אני בא ממשפחה של מוזיקאים, וזמר זה זמר. סטיבי וונדר זה זמר”.
* * *
תאמר נפאר: “מה אני אגיד לך? שיהיה לו בהצלחה. אני לא מכיר אותו בכלל אז אין לי מה להגיב. הייתי מעדיף להגיב למישהו שאני מכיר”.
במשרד היח”צ של סטטיק ובן אל תבורי סירבו להגיב.
נתנאל מויאל, מנהל היח”צ של קטריקס ודורון ביטון: “אין תגובה”.
למרות פנייתנו, רון נשר לא הגיב לדברים.
