לו הייתי נפגש עם אלי גוטמן לפני עשור, הכתבה היתה מציגה אדם קר רוח וחדור מטרה, שבורח מהחצנת רגשות ומשקיע מחשבה רבה באסטרטגיה של המשחק, ובעיקר להשיג ניצחון על המגרש. אלא שבשנים האחרונות גוטמן, לשעבר מאמן נבחרת ישראל והאיש שהביא להפועל חיפה אליפות היסטורית, התרכך. אולי דווקא בגלל זה, הטלטלה שהוא חווה כשחטף התקף לב היתה קשה יותר.
לאורך כל הקריירה יצאו לגוטמן מוניטין של מאמן קשוח וריכוזי, שזכה לכינוי “הגרמני”, החזיק קצר את שחקניו והיה סרבן ריאיונות סדרתי. כעת, לאחר שפרש מאימון בעקבות מצבו הבריאותי, נראה שהוא יוצא מעורו כדי להציג את מה שהחביא עמוק עמוק בלב במשך שנים.
השבוע נפגשתי איתו וזכיתי להכיר איש טוב לב, רגיש, חם, משפחתי, מחבק ואוהב, שעושה חשבון נפש על העבר ומביט בתקווה אל העתיד.
ולפני הכל, אלה הם חמשת הדברים שלא ידעתם עליו:
1. בילדותו הוא היה בצופים כי הוריו הכריחו אותו, אבל הוא רצה לשחק כדורגל.
2. בצבא הוא שירת בסטי”לים של חיל הים, אך סבל ממחלת ים שגרמה לו לעזוב את החיל.
3. כמאמן בית”ר ירושלים הוא יצא מדעתו כשהאוהדים היו מקללים אותו בזמן שאשתו וילדיו ישבו ביציע.
4. לאחר התקף הלב, בדרכו לחדר הניתוח, הוא שאל את עצמו “זהו, ככה זה נגמר?”.
5. מאז האירוע הלבבי הוא לא נוגע בפיצה, בבורקס ובג’אנק פוד.
רוצים להישאר מעודכנים?
גוטמן ואני נפגשנו בפאב הפרנקי בשדרות מוריה – נטע זר בציר המוות של חיפה – שמשקיף על הרחוב מגבוה. הפאבים של שנות ה־80 וה־90 היו מקום מפגש ובילוי עם אוכל מצוין ועם גלריה של משקאות אלכוהוליים, אך עם השנים הם עברו טרנספורמציה והפכו לברים שמוכרים בעיקר סוג של אווירה, והאלכוהול בהם משמש לעתים רק כאמצעי.
כזה הוא הפרנקי – מעט פאב והרבה בר, עם אווירה של בית, שמזמין אותך לברוח אליו לכמה שעות. המקום פתוח בכל יום מהשעה 19:00 ועד השעות הקטנות של הלילה, ובימי שישי נערכות בו קבלות שבת עם זמר אורח. הקהל הנאמן של המקום הולך שבי אחר הבעלים ערן מנשה – דמות ידועה בחיי הלילה – שיודע ליצור את האווירה הנכונה.
התחלנו את הערב עם סלט ארטישוק רומאי כבוש על גבינת המאירי עם עגבניות שרי, עגבניות שוק, פלפל חריף, זיתי קלמטה ובצל סגול. לכאורה ירקות סטנדרטיים, אך הסוד הוא בחיתוך ובפריסה, בטפטופי הרוטב המעודן, הקליל והארומטי שמתחבר בצורה נפלאה למליחות של גבינת המאירי. כך התקבל שילוש קדוש של חריפות, מליחות וחמיצות.
סלט ארטישוק
ביקשתי לשמוע מגוטמן איך התחיל הרומן שלו עם הכדורגל, והוא בחר דווקא לדבר על צניעות. “החיים לימדו אותי שכאשר אתה מגיע להישג מדהים אתה חייב לשמור על צניעות, אחרת אתה מקבל סטירה. אני אדם צנוע בזכות הבית שבו גדלתי – אני בן להורים ניצולי שואה. אבא שלי, שנפטר לפני שנה, היה איש דומיננטי שרצה לקבוע הכל, וכילד זה לא הסתדר לי. אחרי שאבא הלך לעולמו הבנתי שהוא נתן לי את כל מה שהוא היה יכול לתת ואת כל מה שהוא ידע לתת, ומאותו רגע סלחתי לו על רגעים פחות נעימים שעברתי בילדות. הוא לא היה מרוצה מכך שפניתי לכיוון הספורט כי כמו כל יהודי טוב הוא רצה שהבן שלו יהיה מהנדס או רופא, ולא פרגן לדרך שבה בחרתי”.
“ואחרי זה?”, שאלתי אותו, והוא המשיך: “לאחר הצבא הלכתי אחרי הלב והתשוקה ולמדתי במכון ווינגייט. ידעתי לאן אני רוצה להגיע, ומאותו הרגע לא עניין אותי אם זה יקרה עם גיבוי מהמשפחה או שאסלול בעצמי את הדרך. וזה מה שקרה – סללתי את הדרך לבד. התפרנסתי מאימון גופני, פתחתי קייטנות כדורגל, ואחרי זה מוניתי למנהל המקצועי של מחלקת הנוער במכבי קרית ביאליק. כשהתפטר המאמן של הקבוצה הבוגרת, ששיחקה בליגה ב’, התמניתי למאמן, והמטרה היתה להשאיר את הקבוצה בליגה. הייתי בסך הכל ילד בן 25. שם בעצם הכל התחיל. בהמשך אימנתי את בית”ר חיפה, את מכבי טירת כרמל ואת מכבי טמרה. לאחר כן הייתי עוזר המאמן של שלמה שרף במכבי חיפה. משם עברתי לצפרירים חולון בליגת העל, ותוך ארבע שנים הייתי שותף לשתי היסטוריות – הזכייה של הפועל באר שבע בגביע והזכייה של הפועל חיפה באליפות”.
לפני שהמשכנו לבית”ר ירושלים ולאימון בחו”ל, אל השולחן הגיעה מנת קרפצ’יו פילה עגל מיושן בתחמיץ עם לחם חם וריחני ועם מתבלים. למנה היתה חמיצות בלסמית לימונית שובבה, והיו בה שבבי בצל ופלפל גרוס גס שנתנו חשק לעוד. כמעט מיותר לציין שהצלחת עברה ניקוי יסודי בעזרתה האדיבה של הפחמימה הביתית.
קרפצ’יו פילה עגל
במשך השנים סבל גוטמן מנחת זרועם (או פיהם) של האוהדים. הם לא תמיד ידעו להכיל אותו והוא לא תמיד ידע להכיל אותם. כך קרה בבית”ר ירושלים, שממנה הוא פוטר פחות משלושה חודשים לסיום העונה, כשהקבוצה דורגה במקום השני בטבלה.
“מה קרה לך בנקודת הזמן הזו?”, שאלתי אותו, “הם הבנת שאתה חייב לשחרר קצת, לוותר על הקשיחות ועל הריחוק ולהכניס קצת אינטליגנציה רגשית למשחק?”. “בדיעבד, עם ניסיון החיים שיש לי היום, הייתי כובש בקלות את לבם של אוהדי בית”ר. אבל זו היתה נקודת מפנה בקריירה שלי. למרות הקושי שבפיטורים החלטתי שאני רוצה לטפס למעלה. התחלתי בכך שהבטתי למציאות בעיניים. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שפוטרתי כשהקבוצה היתה במקום השני, הרי לאמן אני יודע. הבנתי שמשהו במבנה האישיות שלי טעון שיפור ושאני פועל לפי מה שחונכתי עליו בבית, כלומר לחשוב מחשבה לוגית קרה של משמעת”.
“באמצע שנות ה־40 שלי נפלה בחלקי הזכות לעשות זום אאוט על החיים ועל הקריירה ולהביט על התמונה מלמעלה”, הוא נזכר, “ואז, ביום שבו חגגתי את יום הנישואים שלי ושל אשתי סמדר, קיבלתי הצעה לאמן קבוצה קטנה מהליגה הראשונה בקפריסין שהיתה בתחתית הטבלה. ארזתי מזוודה, נחתי בקפריסין, והיה לי זמן להיות עם עצמי – מצד אחד לטפוח לעצמי על השכם על הדרך שעשיתי, ומצד שני לשאול שאלות נוקבות כמו מה חסר בדרך הזאת כדי לטפס למעלה. פתאום מצאתי את עצמי יושב עם השחקנים בבית קפה – דבר שלא היה בעבר בגלל הדיסטנס, הסדר והמשמעת, ודואג לשחקנים כמו אבא. קלטתי שאפשר להוביל את הקבוצה להצלחות לא רק דרך סדר ומשמעת אלא דרך רגש. זה היה סוג של הארה כי בבית”ר לא הבנתי שמאמן לא יכול להיות רק טכנוקרט של המשחק אלא שהוא צריך לרכוש את אמון השחקנים ולדעת לייצר מולם חוזה רגשי. זו היתה נקודת השינוי. הרגשתי שאני משתנה לפי צורכי הסביבה ושהאינטליגנציה הרגשית הופכת לחלק בלתי נפרד ממני”.
צלחת עם שבע ברוסקטות הונחה לפנינו – ברוסקטות קלויות עם פרוסות של פילה עגל מיושן וצלוי עם סלסה – ובמרכז הצלחת סלט רב טעמים. נדמה שהחיבור המדויק של הברוסקטות והסלט היה זהה לחיבור של גוטמן לעצמו. וכך הוא שב לארץ ומונה למאמן הפועל תל אביב. בקפריסין ואיתו שב לארץ.
ברוסקטה פילה עגל
“השחקנים בהפועל תל אביב ציפו למאמן גרמני, ופתאום קיבלו מאמן אבהי”, הוא מספר, “התוצאות לא איחרו לבוא, ואנשים התחילו להבין שאני שם בשבילם. מהמקום האחרון בליגה הפכנו לאחת מהקבוצות המלהיבות בארץ וזכינו בשני גביעי ובאליפות אחת. היינו הקבוצה היחידה בתולדות המועדון שהעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות. הבנתי שהשילוב של אינטליגנציה רגשית וידע מקצועי מביא ניצחונות”.
נאלצתי לקטוע את הסיפור בגלל ששיאו הקולינרי של הערב הגיע – חזה אווז מעושן בקערת ברזל כבדה ולוהטת. הבשר, שזכה לתיבול של רוטב מתקתק, הדיף ניחוח כפרי והיה רך כמו חמאה. ליוו אותו תפוחי אדמה שספגו את טעם הבשר ופטריות שהצליחו לשמור על טעם עמוק של יער.
חזה אווז מעושן
בשיא הקריירה שלו מונה גוטמן למאמן נבחרת ישראל ושרד בתפקיד במשך שתי קדנציות. “עד יומי האחרון אזכור שיכולתי לעשות יותר עם הנבחרת”, הוא מתוודה, “אני שואל את עצמי ‘מה לא עשיתי? מה היה חסר?’. הסיקור התקשורתי של הנבחרת עשה לשחקנים ולי חוסר צדק אחד גדול. אתה משחק נגד השחקנים הכי טובים בעולם, ולכולם ברור שהם יותר טובים ממך. הרי שיחקנו נגד כריסטיאנו רונאלדו, גארת בייל ואדן האזר. אחרי הנבחרת לקחתי טיים אאוט מכדורגל והצטרפתי לערוץ הספורט. הרגשתי משהו חדש, והכי חשוב – נהניתי מאוד. אבל היתה לי פינה לא סגורה בראש – לאמן את מכבי חיפה ולהיות המאמן החיפאי שיזכה באליפות גם עם הפועל וגם עם מכבי. כשהיום הזה הגיע לא הצלחתי להירדם. הכנתי רשימות של שחקני רכש ותכננתי תוכניות. זה היה חודש שכולו תשוקה וטירוף ודרך חדשה והגשמת החלום”.
אבל הלב חשב אחרת. “חלומות לחוד ומציאות לחוד”, הוא אומר, “מצאתי את עצמי בצנתור, והמצנתר אומר לי בצורה הכי ברורה שעלי להפסיק לאמן כדורגל. ‘הנפש שלך כבר לא יכולה לשאת בנטל ויכולות להיות לכך השלכות מסכנות חיים’. הוא בעצם הוציא לי כרטיס אדום. הלחץ המשפחתי עשה את שלו. לנגד עיני עמדו אשתי שהיתה לצדי במשך כל חיי והילדים. כולנו ביחד הבנו שאני צריך לבחור בחיים. למזלי, המשפחה שלי היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים והיא חשובה יותר מכל משחק ומכל ניצחון. קיבלתי את אחת מההחלטות הכי אמיצות שקיבלתי בקריירה שלי, ופרשתי מעולם הכדורגל”.
במשך כמה חודשים הוא התכנס בתוך עצמו, עד שהתעורר מהרחמים העצמיים ואמר לעצמו שכפי שידע לדרוש חוסן מנטלי משחקניו, עליו לדרוש חוסן מנטלי גם מעצמו. מדי בוקר הוא כתב את סיפור חייו – “הלב אמר אחרת” – שהפך להרצאה מבוקשת שבה הוא מציג את סיפורו של אלוף שהגיע בכוחות עצמו אל הצמרת של הספורט הישראלי, נגע בשמים (וכמעט גם באדמה), נולד מחדש וגילה את האושר.
המדדים
מדד השירות: מקצועי מאוד, מסביר פנים ואינפורמטיבי.
מדד הניקיון: הפאב הוא נקי, מצוחצח ומבריק.
מדד השכנים: את מי מעניינים השכנים כשמולך יושבת פיגורה כזו?
מדד המחירים:
סלט ארטישוק – 68 שקל
קרפצ’יו פילה עגל – 64 שקל
ברוסקטה פילה עגל – 68 שקל
חזה אווז מעושן – 120 שקל
2 קוקטייל קמפרי ג’ין – 108 שקל
סך הכל – 428 שקל
הציון: 4 מספרי זהב
פרנקי
שדרות מוריה 46
טל’: 052-2812523
