במוצאי השבת הקרובה יתכנסו בוגרי שבט כרמל של תנועת הצופים לדורותיו ויחגגו ביחד 80 שנה להיווסדות השבט. לכנס הגבורות של השבט יגיעו אלפי בוגרים, ובהם גם אנשי ציבור מוכרים. זו הפעם הראשונה שבה בוגרי השבט הוותיקים לא יוכלו להביט בנוסטלגיה על הצריף המיתולוגי שבו הם עברו את חוויות הנעורים המשמעותיות ביותר שלהם, שכן ביוני 2016 הוא נהרס לטובת מבנה בטון מודרני.
שבט כרמל הוקם בשנת 1937 באחוזה, צמוד לסניף בית הספר הריאלי, על ידי דב מדזיני – בוגר שבט משוטטי בכרמל בהדר והמורה המיתולוגי לאמנות של בית הספר. בספטמבר של אותה השנה, לאחר פתיחת שנת הלימודים, גויסו המדריכים הראשונים של השבט – מרים אפשטיין-שרון לקבוצת הבנות ודוד בילסקי לקבוצת הבנים. בילסקי נהרג כעבור זמן קצר בתאונת דרכים, ומאיר זרודינסקי מילא את מקומו. הגדוד הראשון של השבט נקרא גדוד דוד לזכרו של בילסקי.
בשנת 1959 הצטרפה לשבט הבוגרת הידועה ביותר שלו – הסופרת גלילה רון פדר-עמית. “המפגש בין סניף הריאלי באחוזה לשבט כרמל הוליד חתונה קתולית”, היא מספרת, “כמעט לא היה מישהו בריאלי שלא היה בשבט. בימי שלישי – ימי הפעילות בצופים – אסור היה לתת לנו שיעורי בית, ובימי רביעי אסור היה לעשות מבחני פתע כדי לא להכביד על הצופים. כשירד גשם ולא היו מספיק מקומות מקורים פתח הריאלי את שעריו והיינו עושים פעולות בכיתות. גם ראש השבט היה מורה מהריאלי”.
ספרי קצת על ההווי של אותה התקופה.
“הצופים היו החיים שלנו. חשבנו רק על זה. כשהייתי בכיתה ח’ חל פילוג בשבט ונולד שבט צופית (ליד בית הספר עירוני ה’; ש"מ). שני גדודים מכרמל הלכו לצופית ושניים נשארו בכרמל ואני איתם. המשכתי בשבט והדרכתי מכיתה י’ ועד י”ב. אני יכולה לומר שההדרכה מילאה את עולמנו לגמרי”.
חניכים זקוקים לצריף
לצריף שנהרס בשנה שעברה ושבו פעל השבט נודעה משמעות מיוחדת. בשנת 1967 כתבה רון פדר-עמית, שכבר אז התפרסמה בכישרון הכתיבה שלה: “עם זקוק למולדת? אדם זקוק לבית? אחווה צריכה מקום סודי? אז עכשיו תסבירי לי למה לחניכים שלנו לא מגיע שיהיה להם צריף משלהם. אנחנו עומדים מול הצריף הירוק שהיה פעם חדר המלאכה של בית ספר הריאלי, ואילן שפירא מניף את ידיו בהתרגשות של גואל קרקעות של הקרן הקיימת”.
פדר-עמית: “הדרכתי עם מדריך שותף שקראו לו אילן שפירא, שנפל בקרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. היו לו המון רעיונות, והיוזמה לדאוג לצריף עבור החניכים היתה שלו. היינו שני ילדים בני 17 שסידרנו צריף לשבט, כמובן בעזרת הריאלי”.
גלילה רון פדר-עמית כמדריכה בצופים
באותו הצריף צמחו עוד כמה אנשים רבי מעש בחיי הציבור בישראל. בוגר השבט יוחנן צנגן, לשעבר מנכ”ל זכיינית ערוץ 2 רשת וסמנכ”ל רשות השידור, מספר על החיים בשבט: “היתה שם משמעת. זה היה חלק בלתי נפרד מהפעילות – הווי חצי צבאי כזה. כולנו התייחסנו לצופים ברצינות. החלק העיקרי כמובן היה המפגש החברתי שהיה משמעותי מאוד. המדריך הראשון שלי היה עמוס ארבל, שלימים הגיע למעמד של עיתונאי בכיר ברשות השידור. היו לנו מחנות עבודה וזה היה כיף גדול כי שם היינו מנצלים את ההזדמנות לפרוק עול. האידיאלים של הצופים נשארו בנו עד השנה האחרונה בשבט, בכיתה י”ב”.
אלו אידיאלים?
“למשל לא ללכת למסיבות סלוניות ולא לעשן. הבנות לא הלכו עם חצאיות קצרות. היום הדברים האלה נראים מגוחכים לחלוטין, אבל בדיעבד החוויות שעברנו בשבט תרמו לנו הרבה מאוד. בפרספקטיבה של שנים אתה מבין את התרומה של הצופים, שהשלימו את בית הספר כמסגרת חברתית. ללא ספק היה לצופים חלק בעיצוב האישיות שלי”.
פרופ’ זאב דרורי, אף הוא בוגר הריאלי, שימש בעבר כמנכ”ל המכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן וכיום משמש כראש מחלקה רב תחומית במכללה. דרורי הצטרף לשבט רק בתיכון, בשנת 1962. עד אז הוא העביר את הזמן “בין כדורגל לכדורסל ולכדורעף – רק לא בתנועת נוער”, לדבריו. אבל החבר’ה בכיתה לחצו ודרורי נכנע. על ההווי בגדוד אייל – הגדוד שבו הוא היה חניך – הוא מספר: “החבורה שלנו היתה אידיאליסטית מאוד, אפילו קיצונית במובן זה. אחד מהחניכים היה אורי מימון מגרעין דגן של הצופים לקיבוץ חצרים. מימון נהרג במלחמת יום הכיפורים, ולזכרו הוקמו חוגי הסיירות”.
מה זה אומר חבורה קיצונית?
“זה אומר שהולכים רק בחאקי עם סמל הריאלי 'והצנע לכת'. החבורה רצתה ללכת רק לקיבוץ בנגב כדי להפריח את השממה, להיות חלוצים, וכך הגענו לקיבוץ חצרים והגשמנו את ערכי התנועה”.
באים בגלל המסורת
מנכ”ל הריאלי ד”ר יוסי בן דב נמנה אף הוא עם בוגרי השבט הוותיקים. בן דב היה חבר בגדוד יעלים, והזיכרונות העזים ביותר שלו מהצופים הם של מחנות העבודה.
“היינו יוצאים בקיץ לשבועיים או שלושה לקיבוץ”, מספר בן דב, “פעם זה היה לגינוסר, פעם לחוקוק ופעם למשמר הנגב. עבדנו קשה אבל גם עשינו כיף”. בן דב מתאר את תחילת דרכו בשבט: “בכיתות ה’–ז’ הפעולות היו באחוות. היינו הולכים הרבה פעמים למגרש המחנות, היכן שהיום נמצאת שכונת ורדיה. אז זה היה שדה מלא בצמחייה. נהגנו ללכת לבית של משפחת מימון, ההורים של אורי. אחותו רותי היתה במחזור שלנו. למדנו שם כפיתות, קשרים ושדאות, ודנו בנושאים שברומו של עולם”.
ד"ר יוסי בן דב (מימין)
בעוד שהדור הקודם הגיע לצופים כי כך עשו כולם, בקרב הדור הנוכחי המצב הוא כמעט הפוך. רוב הנוער כיום לא מגיע לתנועות הנוער. עמית זוננפלד הוא תלמיד כיתה י”א בריאלי המשמש כראש ועדת הפרסום, המדיה והעיתונות בשבט. זוננפלד: “גם אחי הגדול ואחותי היו בצופים ועשו שנת שירות. מבחינתנו במשפחה להיות בצופים זה דבר מתבקש. זה נותן לך כלים לחיים וזה כיף מאוד. הפעילות אצלנו בשבט מהווה אלטרנטיבה למשחקי הטלוויזיה למיניהם ולטלפונים החכמים, והחניכים מבינים את זה”.
מור משקובסקי, תלמיד י”ב בריאלי, נבחר כאחראי לאירוע חגיגות ה־80. “אני הפרויקטור הצעיר ביחד עם אסף נווה שהוא הפרויקטור המבוגר”, הוא מסביר, “יהיו מתחמי נוסטלגיה עם תמונות לפי עשורים ועם טקסטים שקשורים לשכבות השונות שאנחנו מארגנים עבור הבוגרים. אחר כך יתקיים הטקס המרכזי”.
מה מיוחד בשבט כרמל?
“מה שמביא הרבה מאוד חניכים לשבט שלנו זה המסורת. האירוע שמתקיים בשבט בכל עשור הוא אירוע גדול שמושך אליו אלפים מבוגרי השבט. כשהחניכים רואים את כל הבוגרים האלה הם מבינים לאיזה מקום גדול הם משתייכים, וזה כבר עושה את שלו”.
