"התמרדתי בצורה מאוד חזקה נגד כל המוסכמות". שמואל שרביט (צילום: חגית הורנשטיין)
"התמרדתי בצורה מאוד חזקה נגד כל המוסכמות". שמואל שרביט (צילום: חגית הורנשטיין)

בחזרה לסטנטון

הגעגועים שלא הרפו החזירו לאחרונה את שמואל שרביט להתגורר ברחוב שיבת ציון, המקום שבו נולד וגדל. הילד, שבגיל 9 כבר עבד בעבודות מזדמנות רבות, הוא היום בעליה של חברה לשירותי ניקיון מהגדולות בארץ, המעסיקה יותר מ-1000 עובדים, ובסטודיו שפתח מול ביתו הוא מממש את אהבתו הגדולה: רישום פורטרטים בעיפרון

פורסם בתאריך: 25.12.21 13:29

בגיל 66 שמואל שרביט סוגר מעגל. ישנם אנשים שמסתפקים בטיול שורשים, מתלהבים מפיסת היסטוריה שנשארה במקומה, אולי דופקים על הדלת של הבית שבו הם נולדו וגדלו, לספק את יצר הסקרנות; לראות אם הזיכרון שנחרט במוחם, תואם למציאות עליה הם מביטים בהשתאות. שרביט חזר להתגורר בשכונה שבה נולד בשנת 1955, אבל את ביתו שבפינת רחוב שיבת ציון 25 – סמטת אומיה, הוא ידע שלא ימצא. לאחר שמשפחתו עזבה את ואדי סאליב כשהיה כמעט בן 15, הוא צפה יום אחד, כשחזר מבית הספר, בדחפור שהורס את הבית הישן, בו נצורים מיטב זיכרונותיו.

חייו שזורים בהיסטוריה של השכונה, אליה הגיעו הוריו שעלו לארץ ישראל מערבות מרוקו עם ילדה אחת ושוכנו במעברה. ממנה הם עברו לבית בוואדי, שהיה שייך למשפחה ערבית שנאלצה לברוח מפה לאחר מלחמת השחרור, ושם נולדו להם עוד תשעה בנים ובנות. שרביט הוא החמישי, ולדבריו, זיכרונו החד מאפשר לו לשחזר במדויק את קורותיו. זהו סיפורו.

"מה לא עשיתי, במה לא עבדתי". שמואל שרביט (צילום: חגית הורנשטיין)

"מה לא עשיתי, במה לא עבדתי". שמואל שרביט (צילום: חגית הורנשטיין)

ילדות קסומה

"בבתים הנטושים שהשאירו אחריהם ערביי חיפה, שיכנו את העולים החדשים מצפון אפריקה", משחזר שרביט את קורות המשפחה, "אבא שלי תפס את הבית הזה, שבעיניי היה מושלם. אהבנו את הבית, היה מאוד גדול ומאוד צפוף. היו בו שני חדרי שינה, הול ענק ומטבח יותר גדול מחדר השינה, עם מרפסות סביב. מצאתי את עצמי בקיץ ישן במרפסת ובחורף ישן במטבח, מתעורר לריח החמין בשבת. היינו ישנים רגליים לראש, מתעוררים עם בוהן של אח בפה. היו יורדים עלינו טיפות של גשם בחורף, והיית שומע כל הזמן 'גלינג גלינג', כי אימא הייתה מפזרת בבית פיילות לאיסוף הטיפות. לא היו שירותים, היה בור, והרבה פעמים נפלתי לתוכו. אבי פתח סנדלרייה קטנה במעלה הרחוב, היכן שהיום נמצא שוק הפשפשים, שם הייתי מבלה איתו הרבה שעות. כולנו, כל אחד בתורו. הסנדלרייה, למעשה, קיימת עד היום, נמכרים בה דברי וינטג' ואני משקיף עליה ממרפסת ביתי החדש".

איך היה לגדול פה בשכונה?

"הייתה לי ילדות קסומה ואני לא היחיד שאומר את זה. כל מי שגדל כאן חושב כך. היו כל כך הרבה התרחשויות סביבך, אתה גר בבית עתיר כוח אדם, עם 10 ילדים. כל שנה נולד ילד, אין פה פספוסים, וזה לא רק אצלך בבית, גם בבתים רבים אחרים בשכונה יש המון ילדים, מלא ילדים. מצב כלכלי לא מי יודע מה, הבתים נוטים ליפול, אבל יש את הביחד. עד כיתה ו' למדתי בבית הספר נחליאלי ברחוב שיבת ציון ואחר כך בבית הספר אחיעזר שהיה במקום שבו עומדת כיום הפירמידה. נחליאלי היה בית ספר מאוד מיוחד, כולו דיקטים ועץ וחינוך תורני ליטאי. הזרם הליטאי לקח על עצמו את חינוך בני המקום, ופתחו פה שלושה או ארבעה בתי ספר בניהול אשכנזי, כולל כל המורים והצוות. הייתה הפרדה טוטאלית בין בנים לבנות, החינוך היה אחר, לא החינוך לו הורגלו הורינו".

מה היה שונה?

"אנחנו באנו מבתים, שכמה שהם היו דתיים, חסידים אדוקים, קנאים לשם, לא הייתה בהם פנאטיות לאחר. בבית שלנו, שהיה חרדי, הייתה איזושהי מתירנות. אפשרו לך לצאת, לא חקרו אותך, לא רדו בך. רק דאגו שתהיה לך כיפה על הראש ושבבוקר תגיד 'מודה אני'. ההורים סמכו על בתי הספר וזו הייתה הטעות, כי בתי הספר עיוותו אותנו. זה חינוך הפוך, של קפדנות יתרה. אם עשית משהו לא במקום, תקבל מכות בקצות האצבעות, דברים הזויים לעומת הבית שהיה יותר מתירני. הצלע השלישית של שני אלה, הבית ובית הספר, היה הרחוב. הרחוב היה כוח הרבה יותר חזק מהשניים. בית הספר נכשל, למרות שיש לי חוויות וזיכרונות נעימים ונוסטלגיים שהם אדירים, אבל מבחינה חינוכית, אם הייתי היום אמור להיות איזה דוקטור או פרופסור, לא הכשירו אותי לכך. הרחוב התערבב עם הבית ובית הספר, וככה מצאתי את עצמי בגיל 10-9, עובד בלפחות 12 עבודות כדי להתפרנס, להביא כסף הביתה".

שמואל שרביט, פורטרט עצמי (צילום: שמואל שרביט)

שמואל שרביט, פורטרט עצמי (צילום: שמואל שרביט)

כמו מה?

"לחפש ולמכור נחושת ל'לייבל'. הייתי הולך עם מגנט בכיס באופן קבוע. הייתי אוסף עצים ודיקטים ומוכר לאיזו נגרית שהייתה עושה ארונות חשמל לחברת החשמל. הייתי נותן לה דיקטים, היא הייתה מחדשת אותם ומשלמת לי אגורות. הייתי עובד בשוק בפריקת אבטיחים. בקיץ זה היה להיט. היינו עומדים שישה-שבעה ילדים ואחד מוסר לשני בשרשרת אבטיח מהמשאית עד לסוכת האבטיחים. היינו עובדים ברחיצת מכוניות של בעלי העסקים העשירים. היה אחד, 'נברשות לגל', שאחי היה עובד אצלו בחופשים בהתקנת נברשות, ואנחנו אחרי בית ספר היינו מתחרים מי יגיע ראשון ל'לגל' כדי לשטוף לו את האוטו. כשהייתי רואה את בן דוד שלי שוטף את האוטו, זה היה בשבילי אבל, כי פספסתי את הלירה".

עבודות פיזיות לילד קטן.

"הייתי עובד אצל יצאניות בעיר התחתית, במין ארמון שהיה בנוי בבית עותומאני מט ליפול. היה להן שומר בכניסה, ששכחתי את שמו, אבל למדאם קראו אסתר, לבנות קראו רנה, פתחיה, פאטמה ופורטונה. אחרי בית הספר, רק בימי שישי, הייתי רץ לשם, כדי להביא להן מים. היו להן שני דליים, הייתי ממלא אותם באתר בנייה סמוך וסוחב אולי 30 דליים. ילד בן 10, סוחב שני דליים הלוך ושוב למרחק של 100 מטר, זה חישל לי את הגוף. הייתי ממלא להן את האמבטיה, לא היו להן מים זורמים וגם לא חשמל. עד היום המקום קיים, הוא נמצא מול בניין צים, ליד המסגד. גם הייתי עושה להן קניות אצל 'סוידאן' ברחוב אליהו הנביא. הייתי קונה להן לבש קירי, פפסי קולה, מרלבורו, לאבנה ופיתות. הייתי עובד גם בחלוקת נפט, היינו עוברים ברחובות, מצלצלים בפעמון. היינו גם משחקים המון, אבל משחקי הרחוב שלנו היו בנויים רק על רגליים, ידיים וברזלים. היו מלחמות על העבודות, וככה החיים שלנו התנהלו – בית ספר, בית, רחוב – ראינו המון דברים שלילדים אסור לראות בגילאים אלה".

"היה פשע פרווה"

במרוקו אביו עבד בתעשיית הנעליים, וכאן, בארץ, הוא נאלץ לעשות הסבה לתיקונים קטנים ולהכנת נעליים לילדים לטקסי בר המצווה. במהלך השהייה המרובה במחיצתו, הוא היה מרותק לצורת עבודתו. איך היה מחזיק מסמרים קטנים בפיו, ואיך היה מחבר את הגפה לסולייה במכות פטיש עדינות.

"הוא היה גם פילוסוף, איש רוח שדיבר על כל נושא שבעולם", נזכר שרביט, "הוא לא לימד אותי את רזי המקצוע, אבל כן למדתי ממנו איך מתייחסים לחומר. למדתי ממנו להיות מחובר לדברים שאתה עושה. הוא היה מעבד את העור, מרטיב אותו והיה מותח אותו על האימום. אוחז עם צבת בעל לשון מאוד ארוכה, בצורה מאוד מיומנת ונותן טפיחות קלות עד שהיה מחבר את העור לאימום בצורה די הדוקה. הוא היה דופק מסמרים, שם קרטון, משפשף, שם את הסוליה, ואז אני הייתי לוקח את הנעליים לתפירה אצל מרדכי ברחוב החלוץ. הייתי סוחב שק מלא נעליים, כי המכונה שתופרת את הסוליה לעור הייתה מיוחדת עם חוטים עבים, לא מכונה רגילה. לאבי הייתה מכונה רגילה שהייתה תופרת עור לעור, ויום אחד הכנסתי את הקמיצה השמאלית למכונה החשמלית ופשוט היא תפרה לי את האצבע. עד היום הציפורן באצבע הזו צומחת שבורה. זה זיכרון ילדות טראומתי עבורי".

אבל בסך הכל ילדות מאושרת.

"הילדות הייתה משהו רב גוני. הייתי ילד מוכשר מאוד, סקרן, שואל המון שאלות, חי בהמון עולמות, אבל אף פעם לא הבעתי את עצמי ולא משנה איפה שלא הייתי. גדלתי בסביבה עם מאות ילדים, לא כולם טובים, לא כולם ישרים או נחמדים. היו גם דפוקים, שרוטים, ילדים עם הפרעות קשב, והיו גם מפגרים. אבל אז לא אבחנו את הדברים האלה, וכולם היו ביחד. למדת עם ילדים שהיו יכולים תוך כדי דיבור לתת לך 'ראסיה', מבלי לדעת מאיפה זה בא אפילו. חיית בעולם של בית משוגעים של ילדים".

היה הרבה פשע?

"היה פשע פרווה, לא חטפו זקנות ולא ילדים, לא רצחו, לא דקרו. היום אני קונה את הפשע הזה בעיניים עצומות. מקסימום גנבנו חלב מפתחי הבתים בבוקר. ילדים מאוד שובבים העזו אולי לשבור חלון ראווה קטן, לקחת משם משהו ולברוח. יש כאלו שהיו מוכשרים לפשע והפכו להיות לווייתני פשע כשהם גדלו, אבל לא פה. היה פעם רצח של אפריקאי שקראו לו טרישנטי. הוא היה דמות מאוד מאוד חזקה בסטנטון (שמו של רחוב שיבת ציון בעבר – ח"ה), מאוד לא פשוטה. בראייה של ילדים הוא היה איש טוב, אבל כנראה שהיה עבריין כבד. לא אכלנו איתו מאותו המסטינג. יום בהיר אחד הוא נרצח ושרפו את הגופה שלו בכרמל. במקרה הזה הייתה מעורבות של עבריינים כבדים, אבל לא היה פשע שאפף את כל המקום".

אז למה נוצרה כזו סטיגמה למקום?

"היו כאלה שדבקה בהם הסטיגמה שאם הוא מוואדי סאליב, איפה שהיה המרד, הוא בטוח עבריין. גם אני הופתעתי לגלות שזה מה שאנשים חושבים על אחד כמוני שגדל פה. כי רוב-רובם אלו אנשים מכתיבי דעת קהל בחברה הישראלית, בעלי מקצועות אקדמיים, אנשים עם תפקידים ממלכתיים, או כאלו שעשו קריירות צבאיות ובשב"כ. אני חושב שאף אחד לא נלחם בסטיגמה, כי מדובר ביוצאי צפון אפריקה שקיבלו את הדין, והם לא עשו מזה עניין. היה פה קומץ, כמו שיש קומץ בכל מקום, שפשוט עשה מהומות ותפס כותרות בתקשורת, כי היו כאן יריות. אנשים חיו פה, היו להם עסקים, היו פה בתי ספר וכ-70 בתי כנסת. זו באיזשהו מקום הנחמה הכי גדולה של רוב האנשים שבאו משם, כי לכולם היה חלום שהתנפץ".

התנפץ בארץ?

"כולם חשבו שהילדים שלהם יהיו רבנים, יפתחו ישיבות. הם נישקו את האדמה כשהם דרכו עליה לראשונה, הם הציונים האמיתיים. הם לא באו כדי לקבל פרס, הם עזבו עסקים ובתים מכיוון שהיו ציונים. כל מרוקאי תשמעי ממנו שני דברים – את הגעגוע למרוקו, ואת השמחה שהוא פה בישראל. כי שם היה להם טוב, אמנם היה להם את המְלַחּ, שזה הגטו היהודי בכל הערים הגדולות, אבל הייתה מנהיגות דתית, הייתה רוחניות, היה גיבוש, היה ביחד, הייתה היכרות. יש את המנטליות הזו שגדלתי על הברכיים שלה, של הקרבה בין האנשים המבוגרים, שאני פשוט נולדתי לתוכה. כשגדלתי, ראיתי את השוני והבנתי שבאתי ממקום מיוחד מאוד, של קרבה פיזית, של אחוות אמת. כשאימא שלי הייתה נפגשת עם החברות שלה זה היה בכי, או כשאבא שלי היה נפגש עם החברים שלו בסנדלרייה זה דברי תורה עד חצות והמון כוסות של תה. ואתה שומע את השיחות, ויש חגים, עם הריחות המיוחדים ובית הכנסת. הכל היה כל כך מוחשי, כל כך חזק ובגלל זה חזרתי לפה".

געגועים.

"הגעגועים האלה נצרבו לי חזק בזיכרון. אני מרגיש שכל מה שאני עושה היום זה לצאת בגיחות מהמקום הסגור הפנימי שלי. כל מה שאני עושה היום, חיבר אותי לעצמי ולמקום, וכאילו אני מאוד חושש שמישהו ינתק אותי מזה, כי אני מרגיש אחד כאן. אני לא אומר את זה סתם. בחיי הבוגרים גרתי בכרמל ועברתי לכאן, כי כאן אני רוצה לחיות קצת את עצמי, קצת לגעת, אולי שנה-שנתיים, אבל לא נראה לי שיהיה אפשר לעקור אותי מכאן. בת הזוג שלי, שאין לה את מה שיש לי, לפעמים אומרת 'די, אתה פשוט לא מפסיק לדבר על העבר'. צודקת".

"הבנתי שאני לומד רק דרך מכות". שמואל שרביט (צילום: חגית הורנשטיין)

"הבנתי שאני לומד רק דרך מכות". שמואל שרביט (צילום: חגית הורנשטיין)

הבריחה מ"גן קלרה"

לדברי שרביט, יש לו זיכרונות מוקדמים עוד מגיל שנתיים, לא משהו אופייני לילדים כל כך רכים. הזיכרונות שלו, שכוללים מראות, מקומות, אנשים, אירועים ודיבורים, קופצים לו לראש לא אחת במהלך השיחה.

"זה אחד הדברים הראשיים שמהפנט אותי – הזיכרון", הוא אומר, "אני רואה את החיים כמו מראה, כאספקלריה, במצבים בהם הייתי נוכח, כמו את הרחשים שהיו פה מעבר למרד ואדי סאליב, כשהייתי בן 4".

נשמע הזוי שיש לך זיכרונות כל כך מוקדמים.

"אני זוכר שכשהייתי בן 3 ואחי היה בן 4, אימי רשמה אותנו ל'גן קלרה' ברחוב אלנבי, מרחק של חצי קילומטר מהבית שבו גרנו, אם לא יותר. לחצות אז את רחוב אלנבי לא היה דבר של מה בכך. אני ואחי לא רצינו ללכת לגן הזה בשום פנים ואופן, כי קלרה מאוד הבהילה אותנו כשהיא באה לביקור ביתי לבושה כנזירה. זו הייתה בשבילנו טראומה שחבל על הזמן. לאימי כבר היו אז שבעה ילדים, היא הייתה צריכה ללכת לעבודה במשק בית, והיינו תקועים לה. לקחו אותנו עם בכי גדול, ממש גדול. אמא שלי הכניסה אותנו לגן, עזבה אותנו שם ויצאה. אחריה נסגרה דלת ברזל גדולה שננעלה למעלה עם וו, וזו הייתה חרדת הנטישה הכי חזקה שחוויתי בימי חיי הקצרים ועד היום.

"ישבנו שם ובכינו כשלוש שעות. כשהסתיים הבכי, ראינו שמכינים מיטות, כי צריכים ללכת לישון צהריים בחדר גדול עם שורות של מיטות כמו בסרט 'החומה' של פינק פלויד, וזה נורא הבהיל אותי. אז אחי ואני אמרנו שנביא כיסא, נעלה עליו, נפתח את הוו ונברח. הרמתי אותו, אני לא זוכר מה היה לו ביד, אבל הוא קפץ פעמיים ובפעם השלישית הוו קפץ, הדלת נפתחה, זה היה צליל פעמוני אהבה. בום, ויד ביד רצנו עד הבית. כשאימא שלי ראתה אותנו היא קיבלה הלם ורבע שעה אחרינו הגיעה קלרה, כולה אדומה, צועקת שלעולם לא להביא את הילדים האלה אליה לגן".

 

 

חברת ניקיון מהגדולות בארץ

כשהיה בן 15 עזבה המשפחה את ואדי סאליב והתיישבה בתחנת הכרמל, שנקראת היום חיפה אל-עתיקה. בתיכון הוא נשלח לבית ספר מקצועי, ללמוד להיות מסגר, ובגיל ממש צעיר, כשהיה בן 20 הוא התחתן. מאוחר יותר נולדו לו שתי בנות, והוא ניסה להתפרנס מכל הבא ליד.

שרביט: "ניסיתי לאסוף את עצמי מכל שברי ההשכלות, או מה שרכשתי בחיים ולא רכשתי כלום, מלבד תורה ומסגרות, כי אני קורבן של כל הבררה. לא זיהו מה יש להם בידיים, הייתי מאוד מוכשר בהכל, אבל זה התנגש גם עם מצב סוציו-אקונומי וגם התנגש רעיונית עם אבי ז"ל, לאחר שבגיל 14 אמרתי לו שאני לא רוצה ללכת יותר עם כיפה, וזה נתן לו מכה חזקה מאוד. בשלוש השנים שלמדתי מסגרות, הפכתי להיות ה'טראבל מייקר' של בית הספר, כי התמרדתי בצורה מאוד חזקה נגד כל המוסכמות. לא קיבלתי שום מרות, הפכתי להיות אנטגוניסט ברמה שאי אפשר לתאר. הכל נראה לי סתם. כשאתה יוצא ממקום כזה, ולמזלי יצאתי לחיים מאוד מוקדם".

"רוב הזמן מצייר, גם כשאני נוהג". שמואל שרביט (צילום: חגית הורנשטיין)

"רוב הזמן מצייר, גם כשאני נוהג". שמואל שרביט (צילום: חגית הורנשטיין)

אתה מתכוון לגיל בו התחתנת?

"לא. התחלתי בגיל 10 לעשות משלוחי פרחים, ולראשונה בחיי, הסתובבתי ברחובות שעד אז לא הכרתי. יום אחד פתחו לי את הדלת, ראיתי פסנתר ולא הבנתי מה אני רואה. הכל היה נקי ובוהק, אין צעקות, אין ילדים רבים, וזה נתן לי להבין שיש עולם אחר. התחלתי לנסות לבדוק את העולמות האלה, והבדיקות הפכו אותי לאוטודידקט, שעושה הכל לבדו, לא מתייעץ, הרבה טועה, הרבה נופל וקם, אבל בסוף גם עומד. לקח לי ככה עד גיל 40 ללמוד לעמוד בלי ליפול".

תסביר.

"מה לא עשיתי, במה לא עבדתי. הייתי נגר, עבדתי בשיפוצים, בבנייה, ולא הלכתי מעולם ללמוד. גמרתי את התיכון המבחיל ההוא של המסגרות. היום אני יכול להגיד שזה נתן לי המון ידע טכני-מכני שאני משתמש בו, אם אני רוצה או לא רוצה. אז כן, קיבלתי משם המון, אבל הייתי צריך להיות במסלול אחר. אני לא מתווכח עם בורא עולם. בגיל 31 התחלתי לעסוק בניקיון, לנקות חדרי מדרגות בעיר".

אתה בעצמך או שהעסקת אנשים?

"אני בעצמי. הייתי מובטל, אבא לילדות, אחרי שפתחתי בית קפה בשוק הפשפשים שנכשל וסגרתי אותו, עשיתי עוד כמה דברים שלא עבדו. לא היה לי כסף, לא היה לי גב, לא היה לי אבא מאחוריי. לאחר החתונה הייתי חייב למר רייס, הבעלים של אולמי רון, 16 אלף לירות. אני לא אשכח את זה עד היום, שילמתי לו בצ'קים דחויים, כי המתנות לא כיסו רבע מההוצאה. בגיל 33 קניתי חברה קטנה תמורת סובארו פרייבט DL 1400. היה לי חבר שהייתה לו חברה לניקיון שרצה לסגור ואמר לי: 'קח את המכונה, קח את המשרד עם הטלפון ומכונת הכתיבה, קח שני לקוחות ותביא את האוטו'. עשינו טרייד. מצאתי את עצמי יושב במשרד עם שואב אבק ומכונת פוליש מול העיניים, שולחן, מגירות, דפים, עטים ושני לקוחות. משם למעשה היו עליות וירידות. התחלתי לעסוק בניקיון והגעתי לאיזה 40 פועלים.

"ב-89' העסק התרסק, מכרתי את חלקי לשותף והלכתי לעשות כל מיני ניסיונות. אפילו הייתה לי אפיזודה קצרה של חצי שנה במחלקת הפרסום בעיתון 'כלבו' עם מנהל העיתון דאז יוסי ורשבסקי. עבדתי בכל מיני עבודות, קניתי לי טנדר והייתי מתקין דלתות פלדלת. מהר מאוד הגעתי לשבירה פיזית וטוטאלית, כי הייתי צריך לסחוב דלתות לקומה שמינית ברגל באתרי בנייה ללא מעלית".

לאחר שש שנים בהן התקשקש בכל מיני עבודות, החליט שרביט לחזור לניקיון. הוא הרגיש שבאותה נקודת הזמן, שהייתה נקודת אפס, הגיע הזמן לאסוף את כל מה שצבר במהלך השנים, והסיבוב שהיה צריך לעבור כדי לדעת מה הוא הולך לעשות, וזה עבד.

"הבנתי שאני לומד רק דרך מכות, אני לא לומד ביפה", הוא צוחק, "אם תרביצי לי, אני אלמד. לקחתי את עצמי ברצינות, באחריות והתחלתי לעשות את הדברים כמו שצריך, כי הייתה לי כוונה להגיע למקום אליו שאפתי. ישבתי עם מנהל החשבונות שלי, חיים, היו לי 12 עובדים ואמרתי לו שבסוף השנה אני רוצה להגיע ל-100 עובדים. הוא פרץ בצחוק. מצאתי את עצמי ב-2019 עם 2000 עובדים".

"מוריה שירותי ניקיון" היא אחת החברות הגדולות בארץ.

"נכון. זו חברה בפרישה ארצית. היום ירדנו ל-1200 עובדים בגלל הקורונה, אבל זה לא משנה. הגעתי לרמה של ארגון עם כל המקצוענות שיש, להשית את הארגון על האנשים, להאציל סמכויות וליצור מין גוף כלכלי שמספק אלפי משכורות לעובדים במשק הישראלי. אני מאוד מעורה, זה אחד הדברים שמאפיינים אותי, אני כמו משושה. יש לי המון צדדים ולא חלילה לשלילה, יש לי המון צדדי עיסוק. אני מאוד אוהב לצייר, אז אני רוב הזמן מצייר, גם כשאני נוהג".

"אני פשוט רואה אנרגיה, מצלם אותה, ובלילה מצייר אותה. כמו רוצח סדרתי". שמואל שרביט (צילום: חגית הורנשטיין)

"אני פשוט רואה אנרגיה, מצלם אותה, ובלילה מצייר אותה. כמו רוצח סדרתי". שמואל שרביט (צילום: חגית הורנשטיין)

מצלם בלילה, מצייר ביום

לפני שש שנים הוא התחיל לצייר. ערב אחד, מתוך שעמום, הוא אמר לבת הזוג שלו שהוא יכול לצייר אותה. היא הייתה סקפטית, אבל הגישה לו עיפרון ודף נייר. הוא אהב את התוצאה, היא פחות. הוא הרגיש שיש פה פוטנציאל, ונדבק בחיידק. מאז, הוא רושם בכל יום ומעיד על עצמו כמכור לציור. הוא פתח סטודיו ברחוב שיבת ציון מול דירתו, אותו הוא כרגע חולק עם בת זוגו שמוכרת שם פריטי וינטג'. הקירות מלאים ברישומים ממוסגרים ואלפי ציורים מונחים על מדפים ובתוך ארונות.

רק רישומים בעיפרון?

"רק רישומים, אני מת על זה. לתפוס את ההבעה ואת האנרגיה. אני לא צייר, אני מחפש אנרגיות. לפעמים אני מצלם אנשים וחושב שאם יתפסו אותי על חם, הם ייתנו לי מכות. אני פשוט רואה אנרגיה, מצלם אותה ובלילה מצייר אותה. כמו רוצח סדרתי. אני מרגיש כמו החונק מבוסטון (צוחק). בלילה יוצא, מצלם אנשים ומצייר אותם. זה הקטע שלי".

ערפד.

"לגמרי ערפד. בקיצור, הציור כבש אותי. היום אני מנהל את החברה כמו איזה מריונטה. יש בעלי תפקידים, ונכון, אני לא עושה את רוב הדברים, אבל אני מודע להכל, אונליין כל הזמן. הכל עובר דרכי, חותם על כל דבר, כספים, בנקים, דוחות, ישיבות. אבל אם פעם הייתי הולך למשרד והייתי צריך להיות בו שעה ונשאר שמונה שעות, אז היום אם אני צריך ללכת למשרד לשעה, אני מגיע ל-10 דקות".

אתה אומר שאתה לא צייר, אבל לא מפסיק לצייר. יש לך סטודיו שבו אתה מציג את העבודות שלך ובטח גם מוכר.

"אני לא צייר, אני לוכד הבעות. אני לא מצייר נוף, בתים, ים. ציירתי בשמן שלושה ציורים רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכול. אני כל כך מפחד למות מחר, לכן אני חייב לצייר הרבה ומהר, ולכן אני מצייר בעיפרון. הגעתי לרמות בציור שאני חושב שאני צריך ללכת לקבר של ואן גוך, לנסות לדבר איתו, אם הוא הרגיש מה שאני מרגיש. כשאני מצייר, זה עולם אחר, ואז אתה מתחבר. אתה רואה את הציור על הדף, אתה יודע איך הוא אמור להיות, זה משהו שנבנה עם הזמן, זה משהו שפשוט נטבע בי ואני חייב לצייר. זה משהו שלא נגמר. אתה לא מגיע לסיפוק שם. כל ציור אתה חושב שהפסקת אותו באמצע, אתה לא מרגיש שסיימת אותו. כשאתה הולך עם מה שאתה מאמין, יוצאים לך ציורים מדהימים. ואז, אני לא יודע אם יש בכלל איזה מכרז ניקיון שיכול לעמוד ליד הדבר הזה. מה שאלוהים עשה בשבילי, הוא נתן לי את היכולת, ולא נתן לי אותה סתם. אז פתחתי גלריה, לא בשביל למכור. לפעמים אני אומר לאנשים שכלום לא למכירה, תסתכלו, תיהנו. רוצים ציור, אתן לכם במתנה".

לא קשה לך להיפרד מהיצירות שלך?

"קשה, אבל מצוקת המקום קשה יותר. אין לי איפה לשים אותן. העכברים יאכלו אותן איזה יום, יש פה יותר מ-2000 ציורים".

למה אתה ממסגר אם אתה לא רוצה למכור?

"מסגרתי על מנת לתלות, אבל זה הרבה יותר מדי בשביל הקירות פה. אני מחפש הכרה, ואני אגיע להכרה שאני צריך. זה מה שאני רוצה".

כאמן?

"כצייר. כי כל ציור כזה הוא עולם. כשאתה כצייר מרגיש שכולם היו בניי וכל ציור הוא עולם, וכשמישהו קונה ציור אתה מרגיש שאתה נפרד מחלק ממך, אז אני לא יודע אם זו בעיה או מעלה. מבחינתי הציור, הוא דרך הביטוי הכי חזקה, וזו מתנה. לפעמים אין לך את הכתף לבכות עליה, אבל לי יש את העיפרון ודרכו 'וואו', אני מגיע לאלוהים".

 


 

 


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

5 תגובות
  1. זאב מזוז

    שמואל שרביט
    איש אשכולות
    איש יקר ואדם נדיר
    אמן חיים בכל רמח איבריו
    שמשפיע חסד ועזרה לאלפי אנשים.

  2. טלי

    שבוע טוב, אהבתי לקרוא
    התרגשתי כי אני ילידת רזיאל
    היו זמנים יפים בילדותינו כל
    מה שסיפר נחמד. פשע לא היה
    אוליי במקומות אחרים כן
    אצליינו לא, היה
    ןבוואדי וסטנטון כן היה
    אבל רחוק משכונתיינו
    היו זמנים מדהימים.
    זיכרונות מדהימים
    זה כבר לא יחזור
    איפה שהוא גר זה ממש
    במעלה ההר גוש הציון
    כביש ארוך ובצדדים חנויות
    כולנו מתגעגעים לראות מה שונה
    בטוח שהשתנת השכונה
    ממש מסקרן לבקר שם, צריך
    כמה שעות בימיי אביב או סתיו לבקר
    שיש אור יום עדיין מעניין,
    שמחתי לקרוא כתבה מעניינת
    תודה למר צייר ואו ריגשת בציורך שאפו

  3. אביטל

    שלום מאוד התרשמתי ממך גם אני גדלתי באותה סביבה ..לא חוויתי את מה שאתה עברתה ..אבל ברגע הראשון שקראתי את הכתבה הרגשתי נץמין חיבור מיוחד אליילך..המשפחה הילדות הבית הדת ומה לא..אתה איש מיוחד ומרתק ואני אשמח עם נוכל ליצור קשר ולדבר וללמוד ממך על הילדות והתקופה שהיתה…. בבקשה צור איתי קשר אני חיפאית מנוה שאנן…הלוואי שיכולתי להשאיר לך את מספר הטלפון שלי אבל בפורום הזה זה בלתי אפשרי ..בבקשה תמצא אותי כי ריגשתה אותי מאוד והתחברתי אלייך מאוד…

  4. שושי

    וואו איזה געגועים עולים וצופים מהעבר הטוב,ידוע לך מה קורה או קרא עם כל הבתים הישנים והרחובות,כמו רחוב ששמו סמטת עמים,זה זכור לי בהיותי בת שמונה לערך,,מעניין אם עדיין נשאר
    בהם זכר כל שהוא,או הרסו שם את הכל!
    חיינו בלי פחד עם שכנים לא יהודים,אבל הייתה אחווה בין כולם!!
    בלילות היינו ישנים עם דלתות פתוחות בלי שום פחד ומורא מאיש!
    איפה המאפיה המוכרת של הפיתות,
    והתמנת החמין כל הלילה באותו מקוםעם סימון מיוחד לכל סיר!
    אם זיכרוני לא מטעה אותי,אז שם המאפיה היה של אבו-ז'קי ובנו!!
    משחקי קלפים שהיו עשויים מאריזות קרטונים מרובעים,קפיצות חבל,ומה לא!!
    הלוואי והיינו חוזרים לאותם ימים יפים,
    והייתה אחווה,שלום,ורעות,וחסד,
    חבלל!!!! איפה הם הימים שלא ישובו עוד!!היה מאוד כדאי לארגן מפגש עם אותם אנשים שאז היו ילדים,והיינו מעלים זכרונות,נוסטלגיה ,של העבר!!
    רוב תודות לך על הסיפור המרגש
    היה שווה לקרוא!
    יום נעים ושבוע מבורך לכל הסטנטואים
    בעבר!!שושי

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר