את התאריך 27 ביוני 2021, רועי שווץ לא ישכח לעולם. הוא אמנם לא הופתע, אבל אין ספק שהתאריך הזה מסמל עבורו נקודת מפנה, יש שיגדירו אותה "נקודת אל-חזור" ב-40 שנות חייו. שווץ היה תמיד בחור פעלתן, שרץ בין אלף ואחד עיסוקים, שזו אמנות בפני עצמה – היכולת להתחלק בין כל כך הרבה משימות, לנהל חיי משפחה וגם לדעת לקחת קצת זמן לעצמך.
אותו היום, שלישי בשבוע, לא היה שונה בעיקרו משאר הימים. כמה שנים קודם לכן, בבדיקות דם שגרתיות, בעקבות תלונות שלו על כאבי רגליים שלא הצליחו לאבחן מה מקורן, התגלו ערכים גבוהים של קריאטינין, שהצביעו על "בעיה בתפקוד הכלייתי". שווץ נפגש עם הרב פירר שהפנה אותו לרופא בתל אביב, שהגדיר את הממצאים כ"מחלת כליות קשה". לאחר טיפול מותאם, מצבו התייצב וכך הוא חי כמה שנים, עם הידיעה שהוא סובל ממחלת כליות, אבל היא נדחקה הצידה, בגלל תפקוד ללא רבב, מלבד מעקבים כל חצי שנה.
זו הסיבה, שבאותו בוקר, הוא התייצב אצל הרופאה שלו בקופת חולים לבדיקה שגרתית. שווץ, מנכ"ל אגודת מכבי חיפה, בדיוק עמד להיכנס למשרדו של אודי אנג'ל, מי שאימץ את קבוצת כדורעף הנשים של האגודה (אז חלום הדאבל, היה רק חלום), כשהרופאה שלו צלצלה. בהמשך היום תוכננה לו השתתפות במסיבת עיתונאים בעקבות חזרתה של קבוצת הכדורסל לניהולה של האגודה.
"בכניסה למשרד של אנג'ל קיבלתי טלפון מאירנה, הרופאה שלי, שאמרה: 'בוא אליי'. עניתי לה שאני עסוק, וביקשתי שתגיד לי מה קורה", הוא משחזר, "בהתחלה היא לא הייתה מוכנה, אבל אז אמרה לי שיש קפיצה גדולה בערכים. עדיין הרגשתי טוב, הכל היה בסדר, אך מאותו היום, המעקבים היו יותר תכופים. הגעתי לרמב"ם וקיבלתי טיפולים תרופתיים, בעיקר סטרואידים ולאט-לאט התחלתי להרגיש פחות ופחות טוב. הייתי חלש, אבל לא ידעתי ממה, כי גם כשלוקחים סטרואידים הגוף נחלש. ופתאום, המצב התחיל להתדרדר, וזה קרה די מהר. בתוך זמן קצר עמדו בפניי שתי ברירות – דיאליזה או השתלת כליה. זו לא הייתה הפתעה, ידעו שזה הולך לשם מהרגע שקיבלתי את הטלפון מהרופאה".
"מכבי חיפה תמיד הייתה אגודה גדולה". רועי שווץ (צילום: ראובן כהן)
ילדות מאושרת במושב
שווץ (41), נשוי לאודיה, עיתונאית ב"רדיו חיפה" ואב לנועם ועידו (12, 9). הוא נולד בחיפה, בן אמצעי לאח הגדול ממנו בשנתיים וחצי ואחות הצעירה ממנו ב-14 שנה. כשהיה בן 10, עזבה המשפחה למושב בת שלמה, שם חווה ילדות אחרת ומאושרת.
"במושב הילדות שונה לגמרי מהעיר", הוא נזכר בערגה, "הרבה יותר חופשית, פתוחה, עצמאית. זו הייתה תקופה אחרת, אז גם הילדים העירוניים היו יותר עצמאיים מאשר הם היום, אבל הילדים של המושב קיבלו כלים של עצמאות שבעיר קשה לקבל – של החופש, יותר מותר מאסור ויותר אפשר. אז לא היו מסכים כמו היום, לכן היינו כל הזמן בחוץ. אם בעיר משחקים כדורגל בין עמודים, שזה מה שעשיתי עד גיל 10, במושב גם משחקים, אבל עושים המון פעילויות בחוץ. למדתי בהתחלה בכפר גלים, ואז עברתי למעגן מיכאל, שזו גם הייתה אווירה אחרת לגמרי – אווירה קיבוצניקית, לימודים פחות הדוקים, חופשיים יותר".
בגיל 20, לאחר שירות של שנתיים ב"בור" של פיקוד צפון, הוא עבר לשרת בלשכת הגיוס בחיפה, וכל המשפחה חזרה לפה בעקבותיו. הוא חתם קבע וסיים כקצין ניהול של הלשכה. לאחר השחרור, הוא פנה לעסוק במה שהיה התחום המקורי שלו בשירות – מחשבים. הוא הצטרף לסטארט-אפ מעניין, גילוי מנהרות בציר פילדלפי, הרבה לפני שהחמאס בכלל נולד. על התקופה הזו הוא מעיד שהייתה מאוד מאתגרת, אפילו קצת קשוחה ומסוכנת. הוא התמיד שם כשנה וחצי, המשיך אחר כך לעסוק בתחום המחשבים באופן עצמאי, ובשנת 2010 פתח משרד תיווך, בין הגדולים בעיר בשם "החברה לנדל"ן". זו הייתה חברה שבלטה בתחומה, אם זה בעסקאות גדולות, קשרים עם קבלנים מקומיים, אך לאחר שמונה שנים נסגרה החברה סופית.
הרומן עם מכבי חיפה
"לפני שבע שנים, די במקריות, התחלתי לעבוד באגודת מכבי חיפה", מספר שווץ, "יום אחד פגשתי בבית קפה את ניר ענבי, שהיה יו"ר האגודה, שביקש שאבוא לעזור לו קצת בעמותה. המנכ"ל שלהם בדיוק עזב, והם היו לפני הגשת דוחות לרשם העמותות ולא היה לי מושג קלוש מה עושים".
התחלת בהתנדבות?
״התחלתי במין סוג של התנדבות תמורת החזר הוצאות. זה היה אמור להיות משהו של 'תוך כדי', רק לתמוך ולעזור, משהו נלווה לעשייה שלי בתחום הנדל"ן. ככל שהתעמקתי, התברר לי שזה עולם שלם וסבוך. זה לא רבע או חצי משרה. אם אתה עושה את זה ברצינות, זה דומה בהיקף לשלוש משרות מסביב לשעון. נשאבתי לעשייה, ובסוף החיים התגלגלו כך שנשארתי כמנכ"ל האגודה, מאז ועד היום".
שווץ עם האתלטית האולימפית של מכבי חיפה, חנה מיננקו (צילום: ראובן כהן)
יש שיאמרו שהפחת חיים באגודה.
"קודם כל המותג 'מכבי חיפה' אומר שזו אגודה מפוארת הקיימת הרבה לפני שהגעתי והיו לה הישגים גדולים הרבה לפני שבאתי. נכון, שבמהלך השנים, יותר מדויק בזמן שנכנסתי, האגודה קפאה טיפה על שמריה. עדיין היו הישגים, אבל במקום לגדול, היא קיבלה אפקט הפוך. קצת ויתרו על מחלקות שונות עם השנים, אבל זו תמיד הייתה אגודה גדולה".
ואתה הגדלת אותה למה שהיא היום.
"כשנכנסתי היו כ-1500 ספורטאים, רובם המכריע היו שייכים למחלקות הכדורסל, השחייה והאתלטיקה, שהן מחלקות הדגל של האגודה. זו אגודה רב ענפית. אז היו לה שישה ענפי ספורט, היום יש לה 16 ענפים. עיבינו את הענפים הקיימים, הגדלנו את מחלקת הכדורסל, ובמקביל התפתחנו לענפים נוספים. אנחנו כל הזמן גדלים במספר הספורטאים בתוך המחלקות. יש שני מישורים שאנחנו פועלים בהם – אנחנו שמים דגש על הישגיות ואנחנו שואפים להגדיל את מספר הספורטאים. וכמובן, שמים דגש על מה קורה באמצע, שזה החינוך. בסופו של יום צריך להבין שאגודת מכבי חיפה היא אגודת ספורט, ומתוך 4000 ספורטאים פעילים, ייצאו כמה אלופים, אבל כולם יקבלו חינוך דרך הספורט. זה מאוד חשוב לנו. ככה אנחנו גם מצליחים כל הזמן לגדול וגם להגיע להישגים".
ההתנסות הפוליטית הקצרה
אין ספק שההספק של שווץ עד היום הוא מפואר. במשך כמה שנים כתב טורים פובליציסטיים ב"כלבו – חיפה והקריות", היה אורח קבוע בתוכניות שונות ב"רדיו חיפה", ואף הגיש תוכנית שבועית בנושא נדל"ן. הוא היה גם סוג של פעיל חברתי, שתרם ועסק בחלוקת סלי מזון בחגים בהתנדבות, כזה שקופץ על כל יוזמה, לא מאלה שיודעים לומר "לא".
ככה הגעת לפוליטיקה המקומית, כי אתה לא יודע להגיד לא?
"לפני הבחירות פנתה אליי שרית גולן-שטיינברג, שהיא חברה, ושאלה אם אני רוצה לחבור אליה. בהתחלה לא כל כך רציתי, גם כי הבנתי כמה סבוכה הולכת להיות מערכת הבחירות הזו. מאוד רציתי שהיא תיבחר, אבל לא כל כך האמנתי שנצליח מעבר לכך שגם אני כמספר שתיים ברשימה ייכנס למועצה. לא מפני שעשינו משהו לא טוב, אלא כי היה מאוד קשה. מי שמבין בפוליטיקה ידע שבגלל מספר הבוחרים הגדול, כרטיס הכניסה יהיה ברף מאוד גבוה. מה עוד ששרית הגיעה ללא כסף, כי לא הייתה מוכנה לקחת תרומות מקבלנים, שזה מאוד יפה, וגם הזמן היה קצר. אני חושב שהצלחנו במשימה. אגב, הייתה התחייבות פנימית שאם אני כן אבחר, מספר שלוש ברשימה תיכנס במקומי, כי כמה שהתקדמנו, הבנתי שזה לא כל כך בשבילי הסיפור הזה, לפחות בשלב הזה".
תנסה שוב?
"בטח לא בתקופה הקרובה. אני אף פעם לא אומר לא, כי אני לא יודע מה יהיה בעוד 10 שנים, אבל לא בזמן הקרוב. מה שאני עושה היום משפיע הרבה יותר על התושבים ממה שעושה מי שנמצא במועצת העיר או מי שנמצא מעליהם, לצערי".
הנהלת העירייה?
"נכון. אני חושב שאני היום עוזר להרבה יותר אנשים ומה שאני עושה הרבה יותר משמעותי. אני לא בטוח שהייתי יכול להיות חבר מועצה ולהמשיך בתפקיד שלי, כי יש פה קצת ניגוד עניינים. אז לא בטוח שהייתי מוכן לוותר על מה שאני עושה היום. התפקיד שלי, אותי הרבה יותר מספק, מאשר להיות בפוליטיקה העירונית. אני כל הזמן מקבל הצעות, אבל דוחה אותן".
אתה מאוד מוכר בעיר, וזה הזמן לגילוי נאות שאנחנו חברים.
"תמיד הייתי איש של אנשים, אני חושב שזה גם הסוד שלי. יש מנהלים גדולים יותר ממני ויש יזמים גדולים יותר ממני, אבל בסוף, אני איש שמאוד מתחבר לאנשים. גם באגודה אני מחובר לשטח, אני לא מחלק הנחיות בטלפון. כנראה שהייתי ככה תמיד, מעורב ועושה דברים, לא כדי שיכירו אותי. לפני הכל, חשוב להיות בן אדם. לפני שאתה ספורטאי טוב, אתה צריך להיות בן אדם. בספורט הקבוצתי אגב, זה משפיע מאוד על המשחק. כשכולם טובים והאווירה טובה, משחקים יותר טוב. ראינו את זה בכדורעף. לפני כמה זמן קצת התקלקלה האווירה בגלל המתח והלחץ, והבנות פתאום הפסידו שני משחקים. האליפות כבר הייתה בכיס, אבל הלחץ הכריע, האווירה השתנתה ופתאום הכל התהפך. מאוד חשוב להיות חבר, להיות בן אדם".
אומרים עליך שאתה לא מסתבך בסכסוכים ובמריבות. מעין מאמי לאומי.
"אני חושב שזה קצת מוגזם להגדיר אותי ככזה. ברוב המקרים אני מוצא את הדרך להסתדר עם אנשים, גם במקרים לא טובים. יש כמה מקרים שגם אני לא הצלחתי לשתוק. זה בדרך כלל קשור לאינטרסים שהם לא אישיים שלי. את לא תוכלי לראות שאני רב עם מישהו בקשר לאינטרס אישי שלי, את יכולה כן לראות שיש לי ויכוחים עם הרשות המקומית, למשל, וכן. לפעמים מגיעים לפיצוצים, כי אין מנוס. בסוף אני חושב שהדרך הנכונה היא להסתדר ולא לריב. התפקיד שלי נוגע בהרבה אנשים ואני לא מצליח עם כולם. בטח פגעתי באנשים בחיי, אז 'המאמי הלאומי' שמור לנינט, לא לי".
"לא רציתי שאנשים יגידו עליי שאני חולה". עם האישה שאיתו, אודיה
למה צריך להגיע לפיצוצים עם העירייה?
"אנחנו עובדים המון עם עיריית חיפה, ושם, לא כקלישאה, יש הרבה אנשים טובים ויש הרבה חברים שאנחנו עובדים איתם שנים. אחד הדברים שהשתנו לאחר החלפת השלטון – דרך אגב, אני בטוח שהכוונות שלהם טובות, ואני אומר זאת בכנות ולא מחנפנות – הוא היחס שאנחנו מקבלים. פתאום רועי שהיה נוהג לעשות טוב, הפך להיות רועי האויב".
לא הבנתי.
"ההתייחסות אליי התהפכה, כאילו אני מנסה לקחת את מה שלא מגיע לי. אבל מה זה אומר לקחת? אם אני מצליח להשיג משהו, זה בסוף חוזר לילדי העיר. אנחנו לא מחלקים דיבידנדים מכספי העמותה לאנשי ההנהלה. מה שאנחנו מבקשים זה לעשות פעילות למען הילדים. ואז מתייחסים אליך כאל נוכל שבא לעירייה לבקש דברים. המשבר הגדול בינינו היה בגלל קיצוץ התמיכה במחלקת האתלטיקה. המטרה שלנו היא לא לריב עם הרגולטור, בסופו של דבר צריך לעבוד ביחד. אבל לפעמים יש משברים שאני לא יכול לעבור עליהם בשתיקה".
כתבו עליך פוסט בעמוד הפייסבוק של העירייה.
"כן, האסטרטגיה שלהם הייתה לתקוף אותי אישית. זה לא הצליח להם, אלא להיפך, זה הגדיל את התמיכה בי. בסוף הם גם הודו בטעות והתנצלו, אמנם מאחורי הקלעים, שאני צודק ושהם לא היו צריכים לפעול כך. אגב, אני לא מאשים את ראש העיר, כי היא בכלל לא יודעת ומודעת. אני חייב להגיד שההתנהלות של העירייה השתפרה, זה לא מה שהיה בהתחלה. אני חושב שהבעיה העיקרית היא חוסר ביחסי אנוש. אנחנו – ואני לא מדבר רק עלי אישית, אני מדבר כמעט על כל מי שמתעסק בתחום שלי ויש המון אנשים טובים שמתעסקים בו – לא רוצים לקבל כתף קרה, אנחנו רוצים לעבוד יחד עם העירייה. פעם מישהו אמר לי: 'תקשיב, אנחנו לא מסכימים בינינו על 20 אחוז מהדברים, לא מסכימים באופן קיצוני. מה שאומר, שעל 80 אחוזים אנחנו כן מסכימים. על כלכלה, רווחה, חינוך וכו'. אז בוא נעבוד רק על ה-80 אחוז, למה להתמקד רק ב-20 האחוזים. זה משפט מאוד מאוד נכון".
מי זה היה?
"נפתלי בנט, הרבה לפני שהפך לראש הממשלה. זה משפט מאוד נכון שאומר 'בואו נדאג לאנשים שחיים פה, אחרי זה נתווכח על הנושאים שבמחלוקת'. אני חושב שחייב להיות פה, לטובת העיר, איזשהו שינוי אמיתי באיך שהיא מתנהלת".
זה התנהל פעם יותר טוב?
"כן. הייתה לנו הרבה ביקורת על התנהלותו של יונה יהב. ומי שיקרא את דבריי ויגיד שזה לא נכון, אני מזמין אותו לקרוא איך בלא מעט טורים שכתבתי ב'כלבו' יצאתי נגדו. ליונה יש נטייה להיעלב אישית, אז על כל טור כזה, והיו עשרות, הייתי חוטף. אני פוגש אותו בסופר, והוא באמת איש מקסים. הדלת אצל יונה, תמיד הייתה פתוחה. אני אחדד ואגיד את זה יותר נכון – האוזן תמיד הייתה קשובה. אם רצית לעשות פרויקט, יכולת לקבל תשובה שלילית, אבל היו יושבים איתך ובוחנים את הפרויקט. היום אתה לא מגיע בכלל לשלב הבחינה. או שמבטיחים לך ולא מקיימים שזה הרבה יותר גרוע. זה לא היה קורה בתקופת יונה יהב. שיתוף הפעולה היה טוב יותר. לאחרונה השתנה היחס לטובה, אנחנו כן יכולים לדבר ולהיות, אבל בפועל לא מתבצעים הדברים שאנחנו רוצים".
רוצים להישאר מעודכנים?
התורמת המדהימה
לא היה קל לשכנע את שווץ להתראיין. הוא יודע ומכיר מקרוב כמה התקשורת יכולה להיות חטטנית, אבל ברגע שהחליט שכן, הוא עשה זאת בלב שלם.
הזכרת את נקודת האל-חזור, שהיא שיחת הטלפון מהרופאה שלך ואיך המצב התדרדר מאותו הרגע.
"נכון, זו באמת הייתה נקודת המפנה. אמנם הרופאים לא ידעו כמה זמן זה ייקח, ואולי הופתענו כולנו שזה לקח קצת יותר מהר מהמתוכנן. לא הסתירו ממני, ידעתי, אבל קצת הדחקתי. בפברואר האחרון הרופאים היו תמימי דעים שעוד רגע כבר לא תהיה ברירה. הרגשתי ממש לא טוב, הייתי מאוד חלש, בעיקר חסר כוחות וב-1 במארס עברתי השתלה".
היה פה אלמנט גדול של מזל, כי לא עברת דיאליזה.
"נכון, לדלג על דיאליזה זה לא עניין של מה בכך. דיאליזה זה עניין של שלוש פעמים בשבוע, הפרעה רצינית למהלך החיים. כן אפשר לנהל סוג של שגרה, אני מכיר כמה אנשים שעוברים דיאליזה, אבל זה לא קל. ההרגשה לא טובה, אבל לא הייתי שם, אז אני לא ממש יודע. באופן כללי לא קל להיות חולה".
עקפת את הדיאליזה כי נמצא לך תורם?
"היו הרבה משתנים שפעלו לטובתי, כמו סוג הדם שלי שמקבל כל סוג דם אחר, וכן, לפעמים צריך גם מזל בחיים. קיבלתי כליה מתורמת מדהימה מהחי שזה עוד יותר נדיר, ועברתי את התהליך. האמת, הצוות ברמב"ם היה מדהים ומאוד רצה לעזור לי. בסוף קיבלתי את התרומה דרך עמותה מקסימה שנקראת 'מתן חיים'. זה מה שהם עושים, עמותה שמחפשת תורמים ומחברת אותם למושתלים בפוטנציה. היה פה גם הרבה מזל".
"אני ממש לא בתפקוד מלא". רועי שווץ (צילום: חגית הורנשטיין)
פגשת את התורמת?
"חלק מהעניין הוא שאתה לא מכיר את מי שעומד לתרום לך עד יום לפני הניתוח, אז פגשתי בה לראשונה. אי אפשר להבין את זה שאדם בריא תורם כליה, זה מטורף. רק אנשים מאוד-מאוד מיוחדים יכולים לעשות כזה מעשה מציל חיים. רוב האנשים, גם כשהם רוצים, הם לא מסוגלים לעשות כזה מעשה".
זה שהם דתיים לאומיים זה חלק מזה?
"אני חושב שכן. הסטטיסטיקה לא משקרת. זו אישה מדהימה ומיוחדת ויש לה משפחה מדהימה ומיוחדת. הכרתי גם את בעלה ואת אחותה".
מה זה אומר להיות מושתל כליה?
"אני רק בהתחלה, אז אני עדיין עובר כל הזמן בדיקות כדי לראות אם הכליה נקלטה או לא. אני יכול להגיד לך שאני כבר חודשיים אחרי, ועדיין הרופאים לא ממש יודעים להגיד אם הכליה נקלטה או לא. הימים הראשונים לאחר הניתוח היו מאוד קשים. זה קשה להיות אדם מאוד-מאוד פעיל ואז לשכב במיטה מבלי יכולת לזוז. ההחלמה היא לא קלה, חשבתי שיהיה הרבה יותר קל. בימים האחרונים אני מרגיש קצת יותר טוב, אבל אני ממש לא בתפקוד מלא. זה נראה שאני מתפקד, אבל זה ממש לא מאה אחוז. היה לי ממש קשה לשבת במשחק הכדורעף מעל לשעה וחצי. היה קטע שקפצתי בגלל ההתרגשות, אבל אז קיבלתי תזכורת שעדיף לשבת, כי בכל תזוזה מרגישים רע. להיות חלש פיזית ועייפות כל הזמן זה לא קל. מה שכן, כל יום שעובר קצת יותר קל. אני מאמין שייקח לי קצת זמן לחזור לשגרה, וגם צריך להבין שכמושתל כליה, הפכת מחולה, שאתה לא ממש מרגיש כזה, לחולה כרוני שצריך לבלוע כדורים כל החיים וצריך להיזהר מדברים מסוימים כל החיים. יש פה גם עניין מנטלי, לא רק פיזי, שצריך לעבוד עליו. בסוף יש אתגרים שהחיים מציבים לך, שאתה לא מתכנן אותם, ואתה צריך לעבור אותם או לחיות איתם".
מאוד חששת לפני הניתוח.
"מאוד, נכון".
ממש לא רצית לעשות אותו, היית מוכן לוותר.
"נכון. נכנסתי לניתוח לא בלב שלם. ואני חושב שזה בעיקר כי, נכון, כבר לא הרגשתי טוב, אבל הצלחתי לתפקד. לא רק חי, אלא מתפקד. לא במאת האחוזים, אלא ב-150 אחוזים. כי כזה אני, אני אוהב לזוז כל הזמן. אז אמרתי לעצמי, מה אני צריך את זה עכשיו, ניתוח, כליה, איך זה נפל עליי כל הדבר הזה. אבל בסוף אתה מבין שאין ברירה, כי כשאתה יושב עם הרופא הוא אומר לך שיש לך אפשרות כזו – או דיאליזה או לא להיות פה בכלל".
מוות? ממש ככה?
"ממש ככה. ישבנו אצל הרופא כשכבר נמצאה תורמת, ואודיה שאלה אותו: 'מה זה אומר לא לעשות השתלה?׳. היא שאלה את זה כדי שאני אשמע את התשובה. והתשובה הייתה מוות. אין אופציה. אז עשינו את זה. נורא רציתי לדחות את זה לסוף העונה".
כי זה ניתוח כבקשתך.
"וזה לא התאפשר. לי יותר נוח היה לעשות ניתוח ביולי-אוגוסט, לאחר שסיימנו עונה ולפני העונה הבאה. רציתי לסגור את כל הדברים הפתוחים, אבל בסוף הכל עבד".
למה היה לך מאוד חשוב להסתיר את עניין הניתוח?
"רוב האנשים, גם הקרובים אליי, לא ידעו בכלל מה קורה איתי. מי שחיפש אותי לאחר הניתוח, בגלל כל מיני דברים טכניים בעבודה, היה בהלם מוחלט. בהתחלה סיפרתי רק לאנשים שאנחנו בקשר יומיומי, בעיקר בעבודה, כדי שלא יופתעו לאן נעלמתי. לא עשיתי את זה עם כולם, ובדיעבד אני חושב שזו הייתה טעות. אבל לא רציתי שאנשים יגידו עליי שאני חולה. זה נשמע נורא שבן אדם הולך לעבור השתלת כליה, זה לא נשמע פשוט. עכשיו המצב כבר שונה, כבר יודעים".
יש עדיין חששות?
"עדיין, כל הזמן. התפיסה שאתה בן אדם חולה היא לא קלה, אני צריך להתרגל אליה. אני מאמין שיהיה יותר בסדר בעתיד".
המגבלות הן כאלה שמשנות חיים?
"עכשיו בטח, אבל בהמשך זה לאט-לאט יירד. אני מכיר אנשים שחיים עם השתלה בתפקוד כמעט מלא, יש דברים שאתה פחות יכול לעשות".
איך היה לספר לילדים?
"קשה מאוד. סיפרנו להם בדרך יחסית רגועה, פחות דרמטית. 'אבא לא מרגיש טוב, יילך לבית חולים, יעבור ניתוח ויחזור הביתה', ומה שחשוב שהוא כבר מרגיש יותר טוב. הם לא ממש הבינו את ההשלכות הרוחביות. היה קשה לנו יותר מאשר להם".
זה כל הזמן להיות בתוך זה?
"לא. יש לי תכונה שכשאני מתעסק בדברים, אני שם בצד. ככה גם היה בתקופה לפני, שהיא הייתה מאוד קשה, כי אתה אמור להיות טרוד כל הזמן במה הולך להיות. אבל התעסוקה גורמת לך לחשוב על דברים אחרים, במיוחד כשאני מאוד אוהב את מה שאני עושה. למדתי להתנתק ואולי בגלל זה לא כל כך שיתפתי. אם בן אדם חושב כל הזמן על המצב, הוא חייב לדבר על זה. בגלל זה לי היה קל יותר לא לשתף".
יש מישהו אחד שידע הכל מהשלבים הראשונים של הגילוי לפני כמה שנים.
"כשגילו את המחלה לפני כמה שנים, לקחנו את זה מאוד קשה. לא ידעתי מה יהיו ההשלכות, וזה גרם לי להרגיש לא טוב וחסר מצב רוח. לא רציתי שיידעו, לא רציתי שאנשים יתייחסו אליי אחרת כי אני חולה, שירחמו עליי ולא סיפרתי לאף אחד. אודיה היחידה שידעה, היא הייתה לצידי ותמכה בי, כמו כל אתגר שיש לי בחיים, לא יודע איך הייתי עובר את זה בלעדיה.
"יום אחד, כשהיא הייתה ברדיו, דני נישליס קרא לה למשרד ושאל מה קרה. הוא הבחין שעובר עליה משהו, ולאחר שסיפרה לו, הוא צלצל אליי ואמר לי 'בוא תצטרף אלי לצעידה בים'. מאז ועד שכבר לא יכול היה ללכת, היינו צועדים יחד באופן קבוע פעמיים בשבוע. דני הפך להיות משמעותי מאוד בחיים שלי אז, התמיכה שלו והאופטימיות הבלתי נגמרת הוציאו אותי למעשה מהמשבר בעקבות המחלה, ועם הזמן, ובעזרת טיפול, המצב השתפר, ולמעשה המחלה נעצרה. דני מאוד חסר לי היום, לפעמים כשיש לי דילמה, כשאני זקוק לעצה, מבלי משים אני שולח יד לטלפון כדי להתקשר אליו".
מה הקשר שלך לשר התרבות והספורט חילי טרופר?
"ראיתי לפני כמה שבועות כתבה בטלוויזיה על פרויקט של נבחרת ישראל בג'ודו שאימצה ילדים מאוקראינה. הספורטאים במשלחת ישנים בווינגייט בתנאי פנימייה, וביניהם היו שני ילדים קטנים, שלא יכולים לישון שם. אז חילי טרופר לקח אותם אליו הביתה עד שתסתיים המלחמה שלא נגמרת. איזה בן אדם, עזבי את זה שהוא שר הספורט, הוא בן אדם. לא יכולתי להתעלם וכתבתי לו הודעה שהוא מאוד ריגש אותי, שאין אנשים כמוהו, גם תורם כליה וגם מאמץ ילדים, לא רק את שני הספורטאים הקטנים האלה, והכל בצניעות, בלי לספר לעולם על מה שהוא עושה, שזו הדרך הכי יפה בעיניי. הוא ענה לי כמובן, הוא איש מאוד מיוחד, לא נוף רגיל בפוליטיקה שלנו".
אתם מכירים?
"מכירים, אבל לא קרובים".
סיפרת לו על ההשתלה שעברת?
"לא".
בתור ילד היית ספורטאי?
"לא, ממש לא, אבל תמיד היתה לי זיקה למכבי חיפה. זה התחזק בשנים שמכבי חיפה שיחקה כדורסל בנשר. פנו אליי מהמועדון, כדי שאהיה ספונסר וככה זה התחיל. נשאבתי לסיפור. אם היית שואלת אותי אם זה מה שאני אעסוק בו כשאהיה גדול, לא הייתי חושב על זה בחיים".
היה לך חלום אחר?
"לא זוכר. מאז שיצאתי מהצבא, הייתי בעשייה עצמאית וקצת קשה היה לחשוב שאני אהיה בארגון שהוא עמותה, שזה שונה, יש נהלים וצריך להתנהל על פיהם, עם קווים הרבה יותר ברורים וקשוחים. זה לא שאתה עובד, מרוויח כסף ומכניס אותו לעסק שלך, זה מנגנון מאוד שונה. נשאבתי לשם ללא תכנון, ואני ממש לא מצטער".
