יוסי סרגוסי. "החיים שלי הם כאן, הם נבנו כאן" (צילום: חגית הורנשטיין)
יוסי סרגוסי. "החיים שלי הם כאן, הם נבנו כאן" (צילום: חגית הורנשטיין)

“הילדים האלה הגיעו מכאוס, וצריך לסדר להם את הכאוס”

לרגל 80 שנה להקמתה של אחוזת ילדים מספר מנהל הכפר יוסי סרגוסי על השינויים שעבר המקום לאורך השנים, על החלטה להתמקד יותר בילדים עם בעיות נפשיות-רגשיות מאשר בילדים עם בעיות התנהגות, על הסטיגמות, על ההישגים, וגם על הכישלונות. “כשאנחנו מצליחים”, הוא אומר, “זו הרגשה עילאית”

פורסם בתאריך: 22.2.20 08:34

כאשר יוסי סרגוסי היה סטודנט לתואר ראשון בספרות עברית, בחינוך מיוחד ובהוראה באוניברסיטת חיפה הוא חיפש עבודה סטודנטיאלית – כזו שתעזור לו לעבור את תקופת הלימודים מבחינה כספית אבל גם כזו שתהיה בעלת משמעות ותחבר אותו לחוגים שאותם הוא בחר. בחוג לחינוך מיוחד למדה איתו ד”ר אירית גראור שניהלה את בית הספר של אחוזת ילדים, וזאת בעקבות הוראה של משרד החינוך שקבע כי על מנהלים ומורים להשלים לימודי תואר ראשון, לאחר שבמשך שנים הסתפקו שם בתעודת הוראה. היא הציעה לו לבוא ולהתרשם מבית הספר, הוא הרים את הכפפה, ובשנת 1982 הוא התחיל לעבוד שם כסייע.

“אז הייתי הסייע היחיד”, נזכר סרגוסי, “היום, במסגרת חוק החינוך המיוחד, יש סייע לכל כיתה וסייע חוץ. היום יש עורף, יש תגבורת. אז ניתנה לי ההזדמנות לבדוק מה זה בכלל חינוך מיוחד”.

זה מה שרצית להיות בחיים?

“בטוח שזה לא מה שאמא שלי רצתה. היתה לה פנטזיה של עורך דין לאחר שהיא הבינה שרופא אני לא יכול להיות. אני נזכר בקטע מצחיק מאוד שקשור להוראה. הייתי תלמיד לא משהו בתיכון אליאנס ברמת אביב. הייתי מעורב בספורט בבית הספר, גם כשחקן פעיל בנבחרות, ובהמשך הקמתי גרעין נח”ל, כך שלימודים לא היו בראש מעיני. בכיתות י”א וי”ב היתה לי מחנכת בעלת משמעות גדולה על חיי. אמנם הייתי קצת ברדקיסט אבל בסדר כזה, והיא אמרה לי ‘יוסי, אתה בסוף תהיה מורה ומחנך ותהיה לך אשה בלונדינית’. התחזית שלה התגשמה פעמיים. אני לא יודע אם הלכתי לכיוון הזה בעקבות מה שהיא אמרה לי. אני לא רוצה לדבר על שליחות, בטח לא אז, וגם לא רציתי להיות יאנוש קורצ’ק הבא. זו היתה עבודת סטודנטים וגם עבודה שהתחברה לי ללימודים”.

בתקופת הלימודים ראית את עצמך ממשיך פה?

“חשבתי שזו עבודה נוחה לשנתיים. בניתי את מערכת הלימודים כך שאוכל גם לעבוד”.

מה זה אומר להיות סייע?

“הייתי בעיקר סייע בחוץ – מכניס תלמידים לכיתה, מדבר על לבם שייכנסו לשיעור, ולפעמים עוזר למורים או לתלמידים בזמן השיעור. התרוצצתי פה יפה, אני חייב להגיד, וזה גם משהו שמתאים לאופי שלי – לרוץ ולא לשבת במקום. בסוף השנה השנייה, לקראת סיום התואר, נתנו לי להיות גם מורה ממלא מקום. את הסטאז’ לא נתנו לי לעשות פה. תעודת ההוראה שלי היא גם לבית ספר רגיל, ועשיתי סטאז’ בחוגים. בהתחלה נורא התאכזבתי שלא אישרו לי לעשות פה סטאז’. הבנתי את הרציונל אבל התאכזבתי, הרי אני מכיר ומכירים אותי. ההתמחות בבית ספר רגיל גרמה לי להבין שכאן אני רוצה להיות”.

אבל בדיעבד זה יצא לטובה.

“כן, היה נכון לי להתמקד בחינוך המיוחד ולא בחינוך הפורמלי. ובאמת, אחרי שסיימתי את הלימודים קיבלו אותי לעבודה כמורה לספרות ולתנ”ך בבית הספר, ומאוחר יותר הייתי מורה מחנך”.

 

אחוזת ילדים. "אנחנו לא מוסד סגור, אלא מוסד פתוח לגמרי" (צילום: יח"צ)

אחוזת ילדים. "אנחנו לא מוסד סגור, אלא מוסד פתוח לגמרי" (צילום: יח"צ)

 

“אין מצילים ואין חסקה”

סרגוסי הגיע לחיפה בעקבות תמי, לימים אשתו, שלמדה אדריכלות בטכניון. לאחר שמונה שנים כמורה באחוזת ילדים הם נסעו לסירקיוז, ניו יורק, לתקופה של שלוש שנים כדי שהיא תשלים לימודי תואר שני באדריכלות נוף, הפעם כמשפחה עם שתי בנות קטנות בנות 4 ושנתיים.

זו היתה הפעם השנייה שבה נסעת אחריה.

“כן, אני הולך אחריה ובשמחה. גם שם לימדתי עברית בבית ספר יהודי ובקהילה היהודית. אחרי שלוש שנים היתה לנו דילמה. לאשתי יש אזרחות אמריקאית והיינו צריכים לקבל החלטה אם אנחנו בונים את ביתנו בארצות הברית או חוזרים למקום שבו הלב נמצא. צריך לזכור שהשנה הראשונה שם היתה שנת שבתון, בשנה השנייה ביקשתי הארכה לחופשה ללא תשלום ובשנה השלישית כבר נפלטתי ממשרד החינוך. חזרתי בעצם לכלום, ובאופן טבעי הגעתי לאחוזת ילדים. לשמחתי קיבלו אותי לעבודה כמורה”.

ושוב התחלת מהתחלה?

“לגמרי. עם הזמן התקדמתי להיות רכז המערכת הראשון של בית הספר. שלחו אותי לקורס של מנהלי בתי ספר, ושוב, לאחר עבודה רצופה של שמונה שנים, הרגשתי צורך להתקדם וחשבתי שאני יכול לתרום יותר. אמרתי למנהלת בית הספר שאני מבקש לצאת לשבתון, כשהמטרה היתה לחפש מקום אחר עם תפקיד אחר שחשבתי שאוכל לעשות. אושרה לי שנת שבתון, אבל ד”ר גראור הלכה למנהלת אחוזת ילדים רבקה גלמן ואמרה לה שצריך למצוא לי תפקיד, כי אם לא, היא מרגישה שאעזוב. לגלמן היה סגן שיצא בדיוק לשבתון, ואני החלפתי אותו. לא קראו לתפקיד סגן אלא מתאם בין תחומי, ובסופו של דבר הוא לא חזר מהשבתון ואני נשארתי בתפקיד הסגן. עזבתי בעצם את משרד החינוך והפכתי לעובד ויצו”.

וזה תפקיד שסיפק אותך?

“כן, כי זה כבר היה תפקיד מקודם וגם אחר. יצאתי מבית הספר, וזה היה שינוי גדול מאוד”.

המעבר מבית הספר לפנימייה עבר חלק?

“בשנה הראשונה לא היה לי קל כי לא הבנתי עד כמה השינוי הוא גדול בין חיי הפנימייה לחיי בית הספר. בפנימייה זה ממש 24/7, כולל סופי שבוע וחגים. אז נכון שבית הספר הוא של חינוך מיוחד ויום העבודה לא מסתיים בשעה 14:00, אבל זה ממש לא אותו הדבר. שמעתי על ההבדלים, אבל מסתבר שלא ידעתי באמת מה הם. היתה שנה לא פשוטה של התמודדות, עד שהבנתי שזו מסגרת אחרת. אפילו הסמנטיקה היא שונה – בבית הספר הם תלמידים ובפנימייה הם חניכים, למרות שאלו הם בדיוק אותם ילדים. לקח לי זמן להתרגל. היו גם דינמיקות שיש בתוך כל מערכת, ואנשים שרצו להתקדם חשבו שאני בא במקומם. השנה הזו הפכה לשש שנים כסגן המנהלת, והיום אני פותח את השנה ה־16 שלי כמנהל הכפר. אני פה בסך הכל 38 שנה, פחות שלוש השנים שבהן הייתי בארצות הברית. גם הניהול בא לי די בהפתעה. המנהלת יצאה לפרישה מוקדמת, וזה די נחת עלי. כמובן שהיה מכרז, אבל זה היה די מפחיד בהתחלה”.

אפילו שהכרת את המערכת?

“נכון. אמנם היה לי יתרון מסוים, כי בשנתה האחרונה יצאה גלמן לשבתון בחו”ל ואני הייתי ממלא מקום במשך חצי שנה, כך שהיה לי סטאז’ ולא ישר צנחתי לנעליים הגדולות שהיא השאירה. זה עזר, אבל יש הבדל בין להיות ממלא מקום בידיעה שהיא תחזור ותציל אותך, לבין זה שכאן אין לי מצילים ואין חסקה”.

 

אחוזת ילדים בשנות ה־70. "לעולם לא נשאיר כאן ילד בלי ארוחת ליל הסדר או ארוחת ראש השנה" (צילום: יעקבי)

אחוזת ילדים בשנות ה־40. "לעולם לא נשאיר כאן ילד בלי ארוחת ליל הסדר או ארוחת ראש השנה" (צילום: יעקבי)

 

 

“הילדים הם לא עבריינים”

ויצו אחוזת ילדים נוסדה בשנת 1939 כקייטנה ליתומים פליטי שואה, ובשנת 1942 הפך אותה המנהל דאז בנימין יונס לפנימייה חינוכית לילדים. עם השנים קלט המוסד ילדי עולים וילדים שהופנו על ידי שירותי הסעד בשל עוני ומצוקה, נכות או מחלה של ההורים, תפקוד לקוי של ההורים או רצונו של הילד ושאיפתו להשתלב ולהתקדם בחברה המתהווה. עם תום העליות הגדולות מברית המועצות ומאתיופיה החלה אחוזת ילדים לקלוט בעיקר ילדים בעלי קשיים, תוך התמחות בתחום בריאות הנפש.

מהן התמורות שחלו פה בתקופתך?

“אני מגיע ממקום של אחריות גדולה, ובאמת המקום השתנה מאוד. עשינו לא מעט שינויים, קודם כל באוכלוסייה. זה התחיל עוד בתקופתה של גלמן כשהתחלנו לקבל – בהתחלה במשורה – ילדים שמוגדרים כפרופיל פוסט אשפוזי, כלומר ילדים עם יותר בעיות נפשיות-רגשיות מאשר בעיות התנהגות. בתחילת דרכי רוב החבר’ה היו לגמרי נורמטיביים, אבל מבתים מורכבים. ב־20 השנים האחרונות הפכה האוכלוסייה ליותר רגשית-נפשית. אנחנו מדברים על ילדים שהיו באשפוזים פסיכיאטריים ממושכים”.

ולאו דווקא מבתים הרוסים.

“לאו דווקא. אלו בתים חסרי עורף, והילדים חוו טראומות לא פשוטות מכל הסוגים – טראומות רגשיות, גם מיניות, והתעללות. יש ילדים שהגיעו מבתי חולים פסיכיאטריים, ממרכזי חירום ומפנימיות אחרות, גם מפנימיות לחינוך מיוחד דומות לשלנו אבל שבהן לא היו יכולים להכיל אותם. ויצו אחוזת ילדים נחשבת לפנימיית קצה, ואחרינו יש לילדים שלא מצליחים להשתלב כאן שלוש אופציות – בית חולים פסיכיאטרי, מוסד חסות הנוער שזה מוסד לילדים עם בעיות עבריינות, או הרחוב. שלוש האופציות הן לא ממש ביג דיל, אז צריך להיות זהיר במי שאתה מכניס לכאן. בהתחלה היתה כאן קבוצה אחת של ילדים פוסט אשפוזיים, אחר כך גדלנו לשלוש קבוצות, והיום הפנימייה מוגדרת כפנימייה טיפולית פוסט אשפוזית שרוב הילדים בה הם כאלה. השנה, למעט קבוצה אחת טיפולית של עשרה ילדים, כולם מוגדרים ככאלה, גם הקטנים, וכרגע יש לנו 70 חניכים”.

קטנים? זו לא פנימייה לחטיבת ביניים ותיכון?

“בית הספר הוא שש שנתי לחינוך מיוחד, אך לפני כתשע שנים, עם המעבר לסוג אוכלוסייה אחרת, התחלנו לקבל ילדים צעירים כילדים התנהגותיים, ובשנתיים האחרונות הם כולם ילדים פוסט אשפוזיים. הם צעירים ממש, בני 8, שלומדים מחוץ לכפר בבתי ספר לחינוך מיוחד בחיפה. האוכלוסייה כולה מוגדרת כפוסט טראומה אבל היא נורמטיבית, אין כאן פיגור, אין נכויות”.

הם גם לא עבריינים.

“לא בהגדרה”.

כשאני הייתי תלמידה פחדנו ללכת פה בחוץ על המדרכה כי החניכים נחשבו לעבריינים.

“אני מכיר את הסטיגמה, אצלנו הילדים הם לא עבריינים. אנחנו מקבלים לפעמים נוער עם תיקים במשטרה – סמים, אלימות או גניבות – אבל אנחנו לא מוסד סגור, אלא מוסד פתוח לגמרי, כשהמטרה היא להחזיר את אלה עם התיקים אל הקהילה”.

מהו אחוז המסיימים את בית הספר?

“ראשית, זה לא מובן מאליו שהם מסיימים. אתה יודע איך הם התחילו, מכיר את המשפחות, עובר איתם את המהמורות בדרך. לא הכל דבש ואנחנו גם לא מצליחים עם כולם. האופציות הן לא טובות – צריך להיות זהיר כשאתה מקבל ילד. זו אחריות גדולה מאוד, ואתה אומר לעצמך שיש עוד המון ילדים כאלה במדינת ישראל שאותם לא קיבלת. וכשאתה מקבל אותם אתה צריך להביא אותם לקו הגמר, לעשות הכל כדי להביא אותם לשם. אנחנו עושים מ־א’ ועד ת’ לילד ולא לעצמנו, אבל אם הילד לא רוצה זה לא הולך. אנחנו עושים ישיבות על ילדים שמועמדים להנשרה, והדבר הראשון שאנחנו בודקים זה את עצמנו – מה עשינו ומה יכולנו לעשות יותר או אחרת – כדי ללמוד למה הילדים נשרו בסופו של דבר. בדרך כלל הסיבה היא חוסר רצון לקבל את המסגרת”.

איך אתה מרגיש כשמישהו פורש באמצע הדרך? אתה מנסה לנטרל את הרגשות?

“אני לא חושב שאפשר. יש ילדים שאני זה שמחליט על עזיבתם כי הם לא מתאימים, ויש כאלה שאני נלחם עליהם ולא מצליח. זה לא קורה הרבה, בדרך כלל הם מבינים שזה המקום בשבילם. אחוזי הנשירה בשנים האחרונות הם קטנים מאוד אבל קיימים. אין מצב שאני מסיים עם אפס נושרים. איך אני מרגיש? קודם כל אני מקווה שאני שלם עם זה מקצועית כי אז זה קל יותר. אם יש פה נערים ונערות שמשתמשים באלימות או סוחרים בסמים – שזה קו אדום – הם לא יהיו כאן. אם ילד יביא לפה סמים ויפיץ, הוא יהיה בבעיה גדולה מאוד איתי. אחוזת ילדים היא לא אי, היא במדינת ישראל. יש חוקים במדינה, יש דברים שאסור ויש דברים שמותר, וכך גם פה. אני לא קוסם, אבל אנחנו עושים הרבה מאוד מאמצים כדי להצליח כמה שיותר. יש לנו הצלחות יפות מאוד”.

ספר על אחת.

“קשה לי לבחור אבל אמצא משהו, גם על כישלון מפואר. כל ילד שסיים כאן הוא סיפור הצלחה. היה פה נער במשך יותר מארבע שנים עם בעיות התנהגות וחברתיות קשות. כבר בתהליך הראשוני הוא לא רצה להיות פה ולא הבין למה הוא פה. היה קשה מאוד להכניס אותו למסגרת. אחרי כשנה הוא שיפר את ההתנהגויות שלו והיה הבוגר הראשון במגמת הקונדיטאות, ולמרות הקשיים הוא התגייס לגולני. היה לנו ילד ממוצא אתיופי שזה סיפור של הצלחה וכישלון גם יחד. הוא הגיע לכאן עם תיקים במשטרה, בעיקר על שימוש בסמים ובאלכוהול, בן למשפחה לא פשוטה, והשנה הראשונה היתה גיהינום. הוא היה בורח ומשתכר, מביא סמים לפנימייה, והיינו מוצאים אותו מתחת לבניינים. זה לא היה כיף בלשון המעטה, ועם כל הכבוד – יש לי אחריות על הילדים”.

הוא סיכן את הילדים האחרים?

“גם אותם וגם את עצמו. בחודש מאי עשיתי ישיבת סיכום עם המשפחה ועם לשכת הרווחה שממנה אנחנו מקבלים את הילדים. אמרתי להם שניפרד כידידים בסיום שנת הלימודים כי אני חושב שהוא צריך להיות במוסד סגור. ההחלטה היתה מוסכמת על כולם, כולל על הילד עצמו. בקיץ יש פה קייטנות כי יש ילדים שאין להם לאן לחזור, ובקייטנה הוא אמר לי ‘יוסי, אני רוצה עוד ניסיון, אני רוצה להמשיך’. שאלתי אותו מה ישתנה עכשיו כי כבר נתתי לו הרבה הזדמנויות. הוא הסתכל עלי, אמר שהוא מבין מה יקרה לו אם הוא לא יהיה פה וביקש עוד סיכוי. ביקשתי לחשוב על זה והחלטתי שאתן לו תשובה בסוף הקיץ. כשאנשי הצוות ראו אותו ב־1 בספטמבר הם רצו להרוג אותי, אבל אמרתי שזו ההחלטה שלי. ובאמת הוא עשה תפנית מטורפת. התנאי היה בלי בריחות ובלי סמים. הוא הצליח לייצב את מצבו וסיים. הוא הוגדר כחייל בודד והתגייס לצנחנים”.

רוב הנערים מתגייסים לצבא?

“חלק מהבוגרים מתגייסים לצה”ל, מי שיכול כמובן. לפעמים אנחנו רוצים את זה יותר מהילדים עצמם כי אנחנו יודעים מהי המשמעות של גיוס לצבא במדינת ישראל – זה מוריד מעליך את התווית, זה הופך אותך לרגיל. לא כולם צריכים להיות טייסים או חובלים, יש מספיק תפקידים ומקום לכולם. יש לנו דיאלוג טוב עם הצבא. יש מש”קית ת”ש שמגיעה להכיר את הבוגרים עוד לפני הגיוס”.

 

אחוזת ילדים. “חלק מהבוגרים מתגייסים לצה”ל, מי שיכול כמובן" (צילום: יח"צ)

אחוזת ילדים. “חלק מהבוגרים מתגייסים לצה”ל, מי שיכול כמובן" (צילום: יח"צ)

 

“קרקע שווה מיליארדים”

המטרה של ויצו אחוזת ילדים היא להחזיר את הילדים לתפקוד נורמטיבי בקהילה. הציפיות מהם הן לא שיהיו פרופסורים באוניברסיטה אלא שיוכלו לעמוד על רגליהם ולהשתמש בידיהם ובשכלם כדי לא להיות נטל על החברה. סרגוסי וד”ר גראור הובילו מהלך של שינוי בתפישה – לתת לבית הספר גוון מקצועי, שיהיה בית ספר עמלני. כשהבין שממדינת ישראל לא תגיע הישועה פנה סרגוסי לפדרציית ויצו אוסטרליה, ואנשיה פתחו את לבם ואת כיסם. התוצאה: גיוס סכום כסף גדול שאפשר שיפוץ מסיבי ובנייה של בית ספר חדש עם סדנאות מקצועיות ללימודי תעודה – מגמת מלונאות עם אוריינטציה לקונדיטאות, מגמת קוסמטיקה וטיפוח החן, מגמת אילוף כלבים וסדנת טכנאות מחשבים. הבוגרים מקבלים תעודה מקצועית לאחר שעברו בחינה מעשית ובחינה תיאורטית כבגרות.

יש כאן מטבחים, תנורים, מיקסרים?

“יש לנו קונדיטוריה סופר מקצועית, והילדים עושים דברים מדהימים ומוכרים אותם. גם במגמת הקוסמטיקה הם מייצרים כל מיני קרמים אורגניים, וזה ממש נחמד. הרחבנו את הכיתות כי בית הספר לא עמד בצרכים של חינוך מיוחד, בטח לא של שנות ה־2000 פלוס. אני זוכר שאני עוד לימדתי בכל מיני מקלטים”.

כמה מבנים יש פה?

“התקלת אותי, לא מעט. אנחנו יושבים על שטח של 16 דונם בלבה של שכונת אחוזה, וגם זה סיפור מעניין. הקרקע ניתנה לוויצו על יד משפחת וילבושביץ שהיתה הבעלים של מפעל שמן. שרה וילבושביץ הורישה את הקרקע לוויצו למטרות חינוכיות בלבד, וכך זה עומד עד היום. יש לא מעט אנשים שלא אוהבים את זה”.

זו קרקע ששווה המון כסף.

“הקרקע שווה מיליארדים. יש יתרונות וחסרונות בכך שאנחנו שוכנים בתוך עיר. הילדים יכולים לצאת לעבודה, אבל גם לברוח. הכל נגיש”.

במה הם עובדים?

“כדי לאפשר לילדים להשתלב יש פרויקט של יום עבודה אחד בשבוע. מגיל 16 הילדים יוצאים לעבודה בקהילה ברחבי חיפה, ויש לנו קשר הדוק עם לא מעט מעסיקים במרוצת השנים – נמל חיפה, גני ילדים, מספרות, סטופמרקט. כל נער או נערה בוחרים את המקום שבו הם רוצים לעבוד כתוכנית חינוכית. אנחנו צריכים ללמד אותם לקום בזמן בבוקר, להכין לעצמם סנדוויצ’ים, לתפוס את האוטובוס הנכון, לעבוד ולחזור בזמן”.

והם חוזרים תמיד?

“הם חוזרים. את זוכרת את הפיגוע בקו 37? היה לנו נער שעבד בגן החיות ולא חזר מהעבודה בזמן. גלמן ואני כיתתנו את רגלינו בין בתי החולים בעיר ומצאנו אותו פצוע בינוני. הוא אהב מאוד בעלי חיים וביקש שנביא לו את התוכי שהוא טיפל בו בפינת החי שלנו בכפר. בתי חולים לא מרשים להכניס חיות, אבל אישרו לו והוא היה עם התוכי בבית החולים עד שהחלים. הוא חזר אלינו וסיים את ההתחנכות פה. זה היה יפה מאוד”.

בדרכי למשרדך עברתי דרך מגרש כדורסל מדהים.

“יש לנו מגרש ספורט, פינת חי, חממה טיפולית, חדרי מוזיקה ומחשבים, מתקני ספורט חיצוניים וחדר כושר. אנחנו באמת מנסים לאפשר לילדים למצוא את מקומם. את בניין הצוות הטיפולי שהיה פעם בקצה הכפר העברנו למרכזו, ואנחנו עובדים עם פסיכיאטר, עם פסיכולוגים ועם עובדים סוציאליים שנותנים את כל סוגי הטיפול. זהו עוד אחד מהדברים שהשתנו פה במרוצת הזמן. עשיתי שיפוצים בכל מבני המגורים בסיוע של ויצו אוסטרליה. היום בכל חדר ישנים שניים עד שלושה ילדים. יש להם שירותים ומקלחות בחדר, הכל כמובן ממוזג, יש חדר אוכל ומטבח חדשים, ספרייה חדשה, הכנסנו לפה שינשינים שעושים שנת שירות לפני הצבא, והם עושים עבודה נהדרת. בכלל, יש כאן צוות גדול מאוד – שני אנשי צוות על כל חניך”.

הזכרת את הקייטנות בקיץ. הן מיועדות לחניכים שלא יכולים לצאת לחופשה בבית?

“זה דבר נוסף שהשתנה פה – מספר הילדים חסרי עורף משפחתי גדל. ויצו פתוח כל השנה, אין יום אחד שבו המקום סגור, אין יום אחד שאין בו ילדים. פיניתי אותם רק כשהיו השריפה הגדולה או התקפת טילים. המקום פתוח כל הזמן, והילדים יודעים שהדלת פתוחה עבורם, גם כשהם יוצאים לחופשות. הם יוצאים לחופשה פורמלית של סוף שבוע אחת לשבועיים, משישי עד ראשון”.

אתה יכול לעקוב אחריהם כשהם בחופשה?

“אנחנו בודקים. יש עובדים סוציאליים לכל קבוצה. כ־60 אחוז מהילדים נמצאים פה בצו בית משפט, ואנחנו צריכים לקבל אישור על כל יציאה שלהם מהפנימייה, בוודאי לחופשה. העובדת הסוציאלית בודקת מה המצב בבית ומאשרת. בלי חתימה שלה הילדים לא יוצאים. יש ילדים שהמקום הזה הוא ביתם. יש לנו בית חופש שפועל כבית לכל דבר, ובחופשות הילדים נשארים שם. בחופשת שישי-שבת רגילה יש לנו שם כשבעה ילדים באופן קבוע – שלושה שזה תמיד מקומם ועוד כאלה שמצטרפים אליהם מסיבות כאלו ואחרות. את החופשות הארוכות אנחנו מצמצמים. חופשת הקיץ כאן נמשכת כחודש והיא מפוצלת. אנחנו מקיימים קייטנות כי ברור לנו שהילדים האלה לא יכולים לצאת הביתה לחופשה ארוכה. כך גם חופש פסח – הם יוצאים רק יום לפני ליל הסדר. לא משנה אם נשאר פה ילד אחד או נשארים 80, זו אחריות גדולה מאוד”.

אתה ישן טוב בלילה? אפשר להשתגע מדאגה.

“אני לא ישן טוב אף פעם. זה תפקיד שלא נגמר. הם כמו ילדי הפרטיים באיזשהו אופן. אני אחראי עליהם גם בסופי שבוע ובחגים. אז אני ישן עם אוזן אחת קשובה למכשיר הטלפון ועם עין אחת פקוחה. אשתי מסתכלת עלי לפעמים ואומרת לי ‘יוסי, אתה נראה מוטרד’. ואני באמת מוטרד. אני מנסה להשאיר את אחוזת ילדים פה עד כמה שאני יכול, אבל זה לא אפשרי, זו עבודה שלוקחים אותה הביתה, עבודה שעושים מהלב. יש כאן צוות מחויב ומסור, ואני מעריך מאוד את העבודה שכל אחד מהם עושה. זו עבודה קשה. הם נתקלים גם במצבי התנהגות קשים וגם במצבים רגשיים-נפשיים קשים. יש כאן חבר’ה צעירים, סטודנטים, שנתקלים בתקופות משבר כמו למשל בפסח. לעולם לא נשאיר כאן ילד בלי ארוחת ליל הסדר או ארוחת ראש השנה. יש כאלה שנשארים כאן, אבל הם מתארחים אצל אנשי הצוות ואצל המשפחות שלהם שמתגוררות בכפר במגורי הצוות”.

 

אחוזת ילדים בשנות ה־70. "ברגע שיצרת את האמון ואת הקשר האישי, אתה יכול לעשות איתו כל דבר" (צילום: יעקבי)

אחוזת ילדים בשנות ה־40. "ברגע שיצרת את האמון ואת הקשר האישי, אתה יכול לעשות איתו כל דבר" (צילום: יעקבי)

 

“זו זכות גדולה להיות כאן”

סרגוסי הוא בן 63, והחלום האחרון שלו לפני שיפרוש לגמלאות הוא פרויקט שנמצא על שולחנו – להקים בכפר בית בוגרים לצעירים מעל גיל 18. מחלקת הרווחה בקהילה אישרה לעובד סוציאלי מיוחד ללוות את הבוגרים אחרי גיל זה.

“הבינו שם שגיל 18, בטח לבני נוער כאלה, הוא גיל שבו עדיין צריכים ליווי ותמיכה”, הוא מסביר את חשיבות העניין, “עם כל בוגר אני עושה ישיבת אמצע כדי לא להגיע למצב שבו בסוף השנה האחרונה שלו אני אפתח לו את השער והוא ילך לכי תדעי לאן. אני רוצה לדעת לאן הוא הולך, למרות שפורמלית זה לא באחריותי. אני חייב להשאיר אותו פה עד לסוף כיתה י”ב, אבל חשוב לי לדעת מה יקרה איתו אחר כך. יש חבר’ה שמתגייסים לצבא, יש חבר’ה שהולכים לשירות לאומי, יש מכינות קדם צבאיות לקראת גיוס, ויש ילדים יותר נפשיים-רגשיים שצריכים לעבור להוסטלים בקהילה, וכאן יש ביורוקרטיה. הטיפול מתחיל רק כשהמתבגר מגיע לגיל 18, כי אז יש הכרה של ביטוח לאומי באחוזי נכות, ובהתאם לכך נקבע לו סל השיקום. ומה אם בוגר יסיים ללמוד בגיל 17 ושבעה חודשים? מי יתמודד מול הביורוקרטיה? במקרים כאלה אני מבקש אישור ממשרד הרווחה להשאיר את הילדים לשנה נוספת, ואני תמיד מקבל אישור. בכל שנה יש לי לפחות בוגר או בוגרת שאני משאיר כדי שאנחנו נעשה את כל התהליך של הבחירה, של החיפוש, של ההתמודדות עם הביורוקרטיה כי אי אפשר לצפות שמשפחה שהיה לה קשה בגיל 12 עם הילד תצטרך להתחיל להתמודד עם הביורוקרטיה בהגיעו לגיל 18”.

ולאחר גיל 18?

“חוק החינוך המיוחד מאפשר להשאיר תלמידים בבית ספר עד גיל 21, ויש פה בית ספר שבו הם יכולים להמשיך ללמוד. אני יכול להרחיב את פרויקט העבודה. אגב, אנחנו אלה שמשלמים להם את השכר על העבודה שלהם. לא מיליונים, אבל הכפר הוא זה שמשלם”.

לא המעסיק?

“לא, כי זה פרויקט חינוכי. אנחנו מתקצבים את זה בכל שנה. יש חבר’ה שסיימו כאן ועד לצבא או להוסטל המשיכו לעבוד באופן מלא אצל המעסיק שלהם, והם קיבלו שכר כמו כל עובד. גם אצלנו, אם אתה עובד אתה מרוויח כסף. אתה צריך לחסוך חלק מזה, ואת השאר אתה מבזבז. גם את זה הם צריכים לדעת לעשות. הבוגרים הם אישיו חשוב שאנחנו עובדים עליו קשה. אני אמנם אחראי עליהם רק עד גיל 18, אבל לא אפתח את השערים לרווחה כי הגיע הזמן. אני לא אעשה את זה”.

ואם הם לא רוצים להישאר כאן?

“היה לנו נער שסיים את ההתחנכות ונשאר כדי שנמצא לו הוסטל. הוא היה בן 18 וחצי, ויום אחד הוא אמר לי שהוא רוצה לעזוב. ילד כזה – הוא כבר לא ילד בעצם אלא אזרח כמוך וכמוני – אחראי על החיים שלו וזכותו ללכת. אני לא יכול לעשות דבר נגד זה, בטח לא להכריח אותו. ניסיתי לדבר על לבו, אבל הוא ארז את כל חפציו בשקיות ניילון שחורות, הזמין מונית ונסע. עשיתי איתו עבודה, הגעתי איתו כבר מעבר לשוקת, ופתאום הוא הורס לעצמו. בסופו של דבר הוא הגיע להוסטל כי לא היה בשבילו פתרון אחר, אבל הוא קם והלך. זה חניך שהפנימייה היתה ביתו, הוא היה ללא עורף. נתנו לו הכל כי זה מה שאנחנו עושים. אנחנו קונים להם את כל מה שהם צריכים, כמו ביגוד והנעלה, ודואגים לכל מחסורם. הילדים לומדים נהיגה ונוסעים לפולין. אנחנו מקבלים גב רחב מוויצו שקשוב לצרכים של הילדים. כשילד לא רוצה, אנחנו יכולים לרקוד על השולחנות בהיפוך ולעשות קסמים אבל לא נצליח. אם הילד לא קשוב, לא יהיה דיאלוג בינינו. לצוות, שמתמודד עם דברים קשים נורא, יש פנטזיה שבה כשהילדים נכנסים בשער של הכפר הם מיד משתנים. אבל זה לא עובד ככה, זה לוקח זמן. יש את המילה הנפלאה הזו שמכניסים לכל מקום…”.

תהליך.

“בדיוק. זה תהליך. זה יכול לקחת לא חודש ולא חודשיים, לפעמים שנה ושנתיים, והבסיס הוא ליצור אימון וקשר. ברגע שיצרת את האמון ואת הקשר האישי, אתה יכול לעשות איתו כל דבר. זה הבסיס, ולא משנה אם זה יהיה הגנן או גדול הפסיכולוגים פה. לפעמים גנן עושה עבודה יותר טובה ואפשר להשתמש דווקא בו, כי לא משנה מי בונה את האמון עם הילד. אחרי זה יהיו תוכניות טיפול ותוכניות אישיות וחוגים ופעילויות וכל מה שהוא יקבל פה, אבל בלי זה חבל על הזמן. זה מה שאני מנסה להעביר לצוות, וגם שאסור לוותר. זה אמנם חינוך מיוחד ולכל ילד יש תוכנית אישית משלו כדי שהוא לא יגיע לאשפוז ושנצליח להכיל אותו פה. אנחנו פתוחים להכל – הקלות בבית הספר ואפילו לתת לו להתעורר יותר מאוחר בבוקר – אבל חייבים לדבוק בתוכנית. הילדים האלה הגיעו מכאוס, וצריך לסדר להם את הכאוס”.

מה תרצה לומר לסיום?

“אני מעריך מאוד על כך שניתנה לי ההזדמנות לעבוד כאן, וגם לי זה לא מובן מאליו. החיים שלי הם כאן, הם נבנו כאן. אני לוקח המון מהמקום הזה. אני לא רק נותן אלא גם מקבל המון, ובעיני זו זכות גדולה להיות כאן ולנסות לעזור לילדים במה שאני יכול. ואם אנחנו מצליחים לעשות את זה זו הרגשה עילאית”.

 

יוסי סרגוסי. “אני מגיע ממקום של אחריות גדולה" (צילום: חגית הורנשטיין)

יוסי סרגוסי. “אני מגיע ממקום של אחריות גדולה" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    רציתי שהיא תהיה ..משהו אחר.בחרה ללמוד וללמד אצלכם ובהצלחה רבה.
    היום-אני גאה בה ובהשגי תלמידיה.ובעיקר-בהשקעה הרבה שלה.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר