לילה בניידת

ביום שני בערב קיבלתי הצעה "שלא תוכלי לסרב לה" – כך נכתב בהודעת הווטסאפ מדובר מחוז חוף של משטרת ישראל. הסתקרנתי. שעה קלה אחר כך נעצרה ניידת עם אורות מהבהבים ברחוב שבו אני מתגוררת, והחלקתי אל הספסל האחורי. האמת היא שהציעו לי להיפגש במטה אבל חשבתי שדווקא יהיה מעניין לגרום לשכנים ברחוב השקט לתהות מה קרה ומה היא כבר עשתה. נשבעת לכם, לא עשיתי כלום, אני חפה מכל מפשע, בסך הכל הוזמנתי להעביר ערב עם ראש משמרת של יח"ס (יחידת סיור) רס"מ ישראל פישר. פישר הוא מפקד הלילה, שולט על כל האירועים בגזרה באמצעות שמונה ניידות ו־16 שוטרים ושוטרות, כשהוא מכיר את היכולות ואת המיומנויות של כל אחד ואחת מהם, אבל על כך בהמשך.

כשהיינו קטנים האיום הכי נפוץ שהורינו השמיעו לנו היה "אם לא תאכלי/תיכנסי להתקלח/תלכי לישון (מחקו את המיותר) יבוא שוטר ו…" אז זהו, השוטר מעולם לא בא, הוא לא דחף לי מזלג עמוס לפה וגם לא לקח אותי לבית האסורים. כשהיינו ילדים לא הבנו את האבסורד באמירה המטופשת, וכשכבר בגרתי ושכחתי מקיומה, היא פתאום הכתה בי בזמן שהמתנתי לאור האדום שיתחלף לירוק ברמזור להולכי רגל.

" אם לא תתנהג יפה, בן", אמרה אנונימית לילד שהחזיקה בחיקה, "השוטרת פה תיקח אותך לבית הסוהר". לעולם לא אשכח את הבעת פניה של השוטרת שעמדה לידם ואת דבריה כשהיא פנתה בקול רך אל הילד המופתע: "ילד מתוק, קוראים לי נורית ואני עובדת כשוטרת. בבית מחכה לי בן בגילך. רציתי לספר לך ששוטרים הם אנשים טובים. לעולם לא נעשה לך משהו רע, ותמיד נשמור עליך, נגן עליך ובטח שלא ניקח אותך לבית הסוהר". ובעודה מדברת שלפה נורית השוטרת סוכרייה על מקל אדומה, נתנה לילד, ונעלמה.

ולמה נזכרתי בסיפור? לא אשקר – לפני שנכנסתי לניידת חששתי מעט. הרתיעה מלובשי המדים הכחולים קיימת, אולי קצת בגלל הורינו שהטביעו בנו את החשש, והרבה בגלל פיזור המפגינים בהפגנות האחרונות והסרטונים הלא מחמיאים על התנהגותם של השוטרים.

ארבע דקות בדיוק עברו מאז המפגש בינינו, ופישר אותת למכונית שנסעה לפנינו לעצור רק בגלל שהיא "לא התאימה לשכונה". לי זו נראתה מכונית רגילה, אמנם קצת חבוטה, אבל מה לי ולחושים המפותחים של שוטרים? הבדיקה לא העלתה דבר אבל האירוע נרשם.
"בכל פעם שעוברת לידי משטרה אני נדרכת", אמרתי לו. "כשעומדת לידך ניידת ברמזור, את מסתכלת עליה?", הוא שאל. "לא", עניתי. "אם את לא מזיזה מבט להסתכל על השוטרים אז את מתנהגת כמו מישהי שיש לה מה להסתיר", הוא אמר, "ודווקא מישהי שמתנהגת כמוך תעורר את חשדי ואני כן אבדוק אותה. האנשים הנורמטיביים כן יסתכלו על הניידת". "לא חשבתי שאני לא נורמטיבית", שלפתי, "זה פשוט לא מעניין אותי". "כשניידת עוקפת אותך או עומדת בצד את לא מסתכלת לעברה? את בטוח רואה אותה", הוא הסביר, "דווקא אלו שיש להם מה להסתיר לא יסתכלו. הם יחזיקו את ההגה בשתי ידיים ויהיה להם מין מבט קפוא בעיניים. להגיד לך משהו? אני שוטר, וכשאני נוהג במכונית הפרטית שלי ולידי נוסעת ניידת, אני נדרך".

סיור לילי. "כשאזרח מבין שיש מצלמה, הוא נרתע מלעשות דברים“ (צילום: חגית הורנשטיין)

ניפוץ סטיגמות

פישר התגייס למשטרה לפני שבע שנים בגיל מאוחר יחסית – 31. לפני כן הוא שימש מורה גופני במשך חמש שנים, ואוהדי ספורט, וכדוריד בפרט, בוודאי זוכרים אותו כקפטן מכבי קרית מוצקין ששיחקה בליגת העל. ביום העצמאות האחרון הוא קיבל תעודת הצטיינות וקיצור דרגה. על השאלה למה הוא התגייס למשטרה לקח לו ערב שלם לענות, בעיקר בגלל רצף האירועים שקטעו את חוט המחשבה. מה שבטוח – פישר ניפץ אצלי את הסטיגמה הרווחת שלפיה שוטר = דפ"ר (דירוג פסיכוטכני ראשוני שניתן על ידי צה"ל ומשטרת ישראל למועמד לגיוס ואמור לשקף את יכולתו השכלית, אשר ניתן על סמך מבחני אינטליגנציה; ח"ה) ובהתאם על מה אני אמורה לדבר איתו כל הלילה. אז שאלתי.

לימדו אותנו ששוטרים הם עבריינים לשעבר.

"היום התור להתגייס למשטרה הוא ממש ארוך, ותהליך המיון הוא הרבה יותר קשה. היום רואים את הרמה של האנשים. זה כבר לא מה שהיה פעם".

מן הסתם הגיעה הקדמה גם למשטרה. הניידת מבפנים נראית כמו תחנת ממסר קטנה. אל הטאבלט מוזרמים האירועים מהמוקד, ובלחיצת כפתור יכול השוטר לבדוק ל"ז (לוחית זיהוי, ידעתי לבד) או להקיש מספר תעודת זהות, וההיסטוריה של החשוד עולה במיידי.

איך הסתדרתם לפני הטכנולוגיה?

"אני לא מהדור ההוא, אני מהדור של המחשב הקבוע שאותו החליפו לטאבלט נשלף. אז שאילתות בדקו בקשר, ומי שישב ליד מחשב בדק והחזיר תשובה. תראי איך הקריאה בימים אלו עולה בטאבלט, מותאמת לקורונה. בימים כתיקונם המוקדנית מעבירה את כל הפרטים הידועים ומשגרת למחשב, וניידת נשלחת למקום. היום זה סיפור שלם ונעשות הרבה בדיקות עד שהאירוע עולה לאוויר, וכל הזמן יש עדכונים. תראי מה כתוב – 'אין מבודד בבית, אין חולה קורונה מאומת, לא מעורב חולה קורונה, אף אחד מהמשפחה לא חזר מחו"ל'. זה כבר הופך לחלק מרוטינה של מציאות אחרת. היום אנחנו צריכים לשמור גם על האזרחים וגם על השוטרים עצמם שמגיעים לאירוע. חייב שיהיה בידיהם של השוטרים כל המידע המוקדם לגבי הקורונה, כי הם גם צריכים לשמור על עצמם. כשאני מעכב רכב או חשוד, הפנייה היום היא שונה – היא מתבצעת ממרחק, זה לא מה שהיה לפני חצי שנה. גם מציאות האכיפה היא שונה. בכל אירוע שאנחנו ניגשים אליו, גם אם הוא נשלל או לא מופיע במלל, אנחנו עדיין בודקים מול השיגור שלנו כדי שיוודאו אם יש מבודד קורונה או חלילה חולה מאומת. זו עבודה מודיעינית בעיקרה".

מהו בעצם תפקידך?

"אני מקבל את כל האירועים ומעביר לניידות. אני קורא לזה 'האבא של השוטרים'. הם מגיעים לאירוע ואני צריך לדאוג שהם מטפלים בו כמו שצריך. גם אני מטפל באירועים, בטח באירועים הקשים יותר, שאליהם אני מגיע עם הצוות כדי להיות המבוגר האחראי. כרגע הראש שלי הוא יותר במה שקורה עכשיו בחליסה".

מה קורה עכשיו בחליסה?

"אני חייב להדריך את השוטרים שעומדים להגיע לשם. הם אמורים להיות סטטיים במשך שעתיים, ואז יבואו להחליף אותם, וחוזר חלילה. בגדול, אם לעשות לילה אז הכי כיף בתחנת חיפה. פה לומדים הכי הרבה. בכל תחנה יש סוג עבודה אחר, אבל פה עושים הכל. יש ימים שקטים כמו עכשיו, כשיש קריאה פעם בכמה דקות, ויש לילות שרצים פה האירועים ואנחנו מתזזים ממקום למקום. עכשיו יש יותר זמן ליזום דברים, שזה אומר לבדוק מקומות מיועדים לפורענות, להסתובב ליד התקהלויות של אנשים, להגיע לשכונות בעייתיות או לפארקים במטרה למנוע מראש את עבירת הרעש לפני שתיפתח קריאה במוקד".

ישראל פישר. "כראש משמרת אני עושה הכל – גם חוקר, גם בלש, הכל“ (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מרצדס בחצר

השעה 23:00, והניידת גולשת לשכונת חליסה, לרחובות שבהם לא ביקרתי מימי. פישר יורד שוב לבדיקת רישיונות שגרתית. החשד: רכב גנוב. הסימן: הרכב מונע ורק פנס אחד דלק מאחור. מי שמבין במערכות אזעקה לרכב יודע מה זה אומר, אבל ממני ביקשו לשמור על עמימות כדי לא לגלות לפושעים שהמשטרה מכירה את כל השטיקים. אנחנו מתקדמים בנסיעה איטית ברחובות הצפופים כדי לחבור אל הניידות האחרות שממתינות ל"אבא", ואפשר לחוש את המתח על פניהם של התושבים מחוץ לפיצוצייה המקומית ולמכולת השכונתית.

"אני אסביר לך מה קורה כרגע בחליסה", אומר פישר, "היה פה אתמול בלגן בין שתי משפחות (שמותיהן שמורות בטייפ המנהלים). בגדול, יש כאן כרגע שני צוותים – ניידת אחת תישאר פה סטטית במשך כל הלילה כדי לבדוק ולפקח כמה שיותר, והשנייה תסייר בשכונה. בואי נצא ואסביר להם מה מצופה מהם".

הנוכחות המוגברת של שלוש ניידות יוצרת אפקט פירוטכני של אורות מהבהבים, והצוותים מקבלים תדרוך בשטח. קשה להתעלם מהעזובה שעומדת בניגוד מוחלט למכוניות הפאר שחונות בפתחו של אחד מהבתים המוזנחים. מרצדס, מרצדס, ריינג' רובר, עוד מרצדס. כמה מיליוני שקלים על שני מטרים מרובעים.

חנן סבח, שוטר צעיר, יסגור בדצמבר שנתיים, ובתחנת חיפה הוא משרת כבר "שנה וחודש וחצי". כן, הוא סופר גם חצאי חודש. פישר מתחפש ליחצ"ן שיודע לזהות סיפור טוב ויורה: "זה היה בתחילת הקורונה, לחץ מטורף על מד"א. ילדה בת שנתיים מוואדי ניסנאס שתתה כלור, וההורים ניסו להשיג את מד"א אבל היה עומס מטורף. הם התקשרו 100, השוטר סבח הגיע, ולמזלה של הילדה, הוא גם חובש במד"א".

סבח קצת נבוך ממשיך את הסיפור: "הכנסתי אותם לניידת מאחור ומיהרתי למיון. הספקנו להגיע בזמן לבית החולים. הכנסתי אותה למיון כשהיא בידיים שלי, וזה היה עניין של דקות לפני שכל האיברים הפנימיים שלה היו נאכלים מהכלור. בסופו של דבר הצלנו את הילדה וזה היה ממש על הקשקש".

היא בסדר?

"ביקרנו אותה. הלכנו אליה הביתה והבאנו לה כמה מתנות מהמשטרה. בני המשפחה התרגשו ממש. כשאני עובר ברחוב שלהם, תמיד יוצא לי לפגוש לפחות בן משפחה אחד, והם תמיד שמחים לראות אותי".

פישר, המשפחות פה בחליסה הן כמו החמולות ביפו?

"לא בדיוק".

על מה הן נלחמות? על שליטה?

"על המון דברים. אם זה על ברזל שאוספים ואם על מגרשים, בחוף שמן בעיקר. איכשהו הכל מתרכז שם. יש פה יריבות גדולה. מספיק שהם מסתכלים האחד על השני בצורה עקומה כשהם עברו ברכבים האחד מול השני, וזה יכול להגיע למצב של ירי, מכות או סתם חסימות של מכוניות במשך שעתיים עד שניידת מגיעה. הם רבים על המון דברים".

מה היה אתמול?

"הבנתי שזה סכסוך שקשור בילדים. התחיל ריב של ילדים, ואיכשהו זה גלש. לא היו פצועים אלא רק רכב ששברו אותו, ובסופו של דבר נמצא משהו אצל אחת המשפחות. אני לא יודע אם אני יכול לפרט מה נמצא בבית".

אני אנחש.

"יש משפחות ששולטות פה כמו בכל שכונה, ואנחנו במשטרה מודעים אליהן יותר, אם זה מודיעינית או באמצעות השוטרים בשטח והחיכוך איתם. בגדול, רוב השוטרים מכירים את השמות של האנשים הבעייתיים. נכון שחיפה היא ענקית, אבל מכירים את רוב השמות וגם יכולים לזהות פרצופים בתמונות".

יש פה הרבה אמצעי לחימה לא חוקיים?

"חליסה זו שכונה שאנחנו מתמקדים בה כי יש פה יותר עבירות של אמל"ח. יחידות המודיעין אחראיות לכך, ואם יוצא לשוטר לתפוס אמל"ח זה נחשב לתפיסה טובה. נשק הוא אחד מהדברים שכל שוטר מצפה לתפוס".

איך משתלטים על כל היריות והרציחות?

"בגדול, רוב העבודה היא מודיעינית, אלא אם כן בפוקס נפלת על רכב, ובבדיקה נתפס נשק. תפיסה כזו של שוטר שטח, שבדרך כלל הוא סייר, זה המון מזל. לשוטר בשטח צריכים להיות חושים מפותחים כדי לראות משהו לא טבעי, תנועה לא נכונה או אופן נהיגה חשוד כשרואים שהנהג מנסה להתחמק. לפעמים אתה מציב מחסום ורואה שרכבים עושים פרסה לפניו, וזה כבר מחשיד. כמובן שיש לנו הרבה מאוד מודיעין איכותי. מספר התפיסות בחיפה הוא עצום, אבל יהיה יומרני להגיד שמיגרנו את הבעיה ושאין יותר כלי נשק. הרעיון הוא לצמצם את הנגישות של כלי הנשק לגורמים פליליים, לתפוס כמה שיותר ולמצות את הדין. להגיד לך שההרשעות הן בשמים? בלי להישמע מבקר, היינו שמחים שגזרי הדין יהיו הרבה יותר קשים. שוטר עושה את כל העבודה השחורה בתפיסת אמל"ח – רודף, תופס וחוקר – ובסופו של יום, וזו ההרגשה שלנו, בית המשפט מקל מאוד על העבריין. לדוגמה, אדם קיבל שנה מאסר, אבל יש שחרור מינהלי שהוא עוד לפני השליש בגלל העומס בבתי הסוהר ואשר מתבטא בקיצור זמן מאסר ארוך, אחרי זה יש שליש שנקרא פעם 'התנהגות טובה' ואשר ועדת השחרורים מאשרת בדרך כלל, ואז מהשנה הוא יושב אולי חצי. שווה כתבה מול השב"ס על האנורקסיה של הריצוי". יחצ"ן כבר אמרנו?

סיור בחליסה. "אם יוצא לשוטר לתפוס אמל"ח זה נחשב לתפיסה טובה“ (צילום: חגית הורנשטיין)

האשה מתקיפה

עוזבים את חליסה ונענים לקריאה על רעש מדירה ברחוב רש"י. יחידת הסיור עובדת על זמן תגובה, כאשר המטרה היא שניידת תגיע למקום כמה שיותר מהר. לדבריו של פישר, אין דבר כזה שאירוע נופל בין הכיסאות, פשוט אין חיה כזו. בדרך אנחנו עוברים בשכונת רמת ויז'ניץ, ואני שואלת איך מתמודדת המשטרה עם ריכוז גדול של חולים בנגיף הקורונה.

"אנחנו משתדלים לשמור מרחק", הוא אומר, "אם פעם היינו מתקרבים לאנשים, היום אנחנו שומרים מרחק ותמיד פועלים עם מסיכות. אם באירוע מעורב חולה קורונה מאומת, יש לנו ערכת מיגון שאנחנו לובשים, אבל זה רק אחרי בדיקות מודיעיניות שנועדות לוודא שזה נכון. אם יש ספק אז אין ספק ומיד מתמגנים, אין מקום למשחקים. יש לנו עכשיו מכה ביחידה של השיטור הרגלי. שמונה שוטרים שוהים בבידוד כי הם עצרו חולת קורונה. זה פחות כוח אדם למשטרה, זה אומר שכל העומס נופל על שוטרים שכן עובדים. אין לנו יותר מדי מה לעשות מלבד להיזהר. גם אני איש משפחה ואני מקווה מאוד שלא אדבק, אבל אם כן, אולי יהיה קצת שקט מהאשה (צוחק). בניגוד אליה, שלושת הילדים לא יעזבו אותי בשקט. לאירועים כאלה אני משתדל לשלוח שוטר רווק ולא איש משפחה, אבל אני כראש משמרת חייב להגיע לאירוע כזה".

מן הסתם אתה לא מגיע לכל אירוע.

"אני לא הולך לכל אירוע, אבל כשיש עומס אני גם מטפל בקריאות. אנחנו, ראשי המשמרת, עובדים בסוג של קפסולה. בכל משמרת יש שני ראשי משמרת וקצין יחידה, ולעולם לא ניסע ביחד באותה ניידת. העבודה נחלקת – האחד בשטח והשני במשרד".

האירוע ברש"י נסגר כי המתלוננת ויתרה. מילאת דוח פעולה, אבל יש מישהו שבודק אחריך?

"כל הזמן. אנחנו סוגרים את האירועים – אם לחקירה ואם לגניזה – אבל זה לא באמת סגירה כי בבוקר יש קצין שהוא עוזר קצין סיור אשר מעביר את האירועים לסגירה. קורה שיש טעויות ושוטר סוגר אירוע, למשל אירוע שאמור לעבור להמשך טיפול. במקרה כזה הקצין עולה על הטעות ומעביר את האירוע להמשך טיפול. יש עלינו הרבה בקרה, ואת הכל אפשר לתחקר לאחור. הכל רשום, מוקלט ומתועד עם זמנים – החל מהשיחה למוקד 100, דרך השידור לניידת, מתי הניידת הגיעה למקום, תוצאות הטיפול, ומצלמת הגוף שהשוטר מפעיל בתחילת הטיפול ובכל מפגש עם אזרח. בסיום האירוע הוא מוריד את הסרטון למחשב ומצרף אותו לתלונה".

פישר נענה לקריאה נוספת על רעש ברחוב אחד העם, כאשר דיירת מתלוננת על רעש שבוקע מהדירה שמתחתיה. הוא דופק על הדלת, מציג את עצמו בנימוס לנער החשדן שפתח את הדלת, ומבקש לדבר עם ההורים. הוא נכנס לדירה לא לפני שהוא מפעיל את מצלמת הגוף שמהבהבת באור אדום ולא משאירה ספק למה היא נועדה. אחרי שתי דקות הוא כבר בחוץ.

"דבר כזה עלול להתפתח לסכסוך שכנים מטורף", הוא מסביר, "מספיק שמישהו יזרוק משהו למישהו. פה לא היה צורך לתת דוח. אשה מכינה בחוץ אוכל עם הבנות שלה. היא הוזהרה, וביקשתי מהן שידברו בתוך הבית. יש שכנים שכל רעש קטן מפריע להם. אנחנו משתדלים לסיים אירועים כאלה בנעימות. אם נצליח – מצוין. אנחנו עושים את כל המאמץ לעזור".

מאז פרוץ מגיפת הקורונה, היחס אליכם מהאזרחים השתנה לרעה?

"אין לי תשובה חד משמעית. יש אזרחים שמבינים ויש כאלה שמנסים אותנו. יצאה הנחייה לתת דוחות על אי חבישת מסיכה, אבל זה לא שאנחנו אוטומטית באים ורושמים דוח. אנחנו מנסים להבין מי הבן אדם, ויש המון שיקול דעת. אבל יש כאלה שלא מאמינים בקורונה ולא רוצים לחבוש מסיכה. הנטייה תמיד תהיה קודם כל הסברה. אם לבן אדם אין מסיכה אנחנו ניתן לו אחת, העיקר לא לתת לו דוח, אבל אם הוא כבר קיבל אזהרה פעם אחת הוא יחטוף דוח. יש תקנות לשעת חירום, ואנחנו מפקחים על ההנחיות של משרד הבריאות ואוכפים אותן למען ביטחון הציבור, שלום הציבור ובריאות הציבור, וגם למען הבריאות שלנו. ברור שאנחנו מעדיפים לאכוף את הפשיעה הקלאסית ולא להתעסק בזה, אבל ברגע שהמדינה החליטה שאנחנו אלו שנאכוף, אנחנו מבצעים את זה על הצד הטוב ביותר עם הרבה מאוד שיקול דעת ועם הרבה מאוד רגישות. זה מצב לא קל, אנחנו חלק מהעם, ואנחנו מרגישים בדיוק כמו כל העם את התסכול של האנשים ואת הצורך שלהם להיות בחוץ. אני יכול להתייחס לשידורים האחרונים שהיו על השוטרים?".

בבקשה.

"אתן לך דוגמה. כששוטר מגיע לאזרח שלא חובש מסכה ופתאום מתחיל לברוח, החוש מאותת שהוא לא בורח רק בגלל מסיכה. אוטומטית אני ארוץ אחריו ואנסה להבין קודם כל למה הוא ברח. להגיע למצב של הסרטונים האחרונים שהתפרסמו בתקשורת – זה לא מה שאנחנו רוצים. אנחנו מדברים עם השוטרים בכל תדריך ובכל מפגש על כך שאין צורך להגיע למצב כזה בגלל מסיכה, אבל אם יש מישהו שלא מזדהה, מסרב לעיכוב או מתנגד למעצר, זה יגיע למצב לא נעים".

למה להגיע לרמה כזו של אלימות?

"לא צריך להגיע לרמה של מכות כמו שראינו, אבל האזרחים צריכים להבין שיש תהליך מסוים, ואם נאמר להם שהם מעוכבים בגלל זיהוי, יש לנו סמכות מלאה לקחת אותם לתחנה. על פי החוק אנחנו מחויבים לעכב אותם ולזהות אותם, אם באמצעות טביעת אצבע או בדרך אחרת. צריך לעשות הפרדה מוחלטת – סרטון של אדם שעוכב והובל לניידת, זה לא בגלל מסיכה. זה מעולם לא קרה בגלל מסיכה וזה גם לעולם לא יקרה. יש גם שיחות עם המשפחה – כשאני מגיע הביתה אני מותקף ותמיד יש שאלות אם ראיתי את הסרטון הזה או את התקיפה הזו. אני מסביר גם לאשתי שלא צריך לקחת צד מיד, צריך להבין איך כל העניין שצולם התחיל. הכי קל להגיד שהשוטר לא בסדר. הנה, דוברות המשטרה פרסמה סרטונים שצולמו במצלמת גוף. כשאזרח מבין שיש מצלמה, הוא נרתע מלעשות דברים".

משמרת לילה. "האזרחים מבינים את התפקיד שלנו בסיטואציה שנוצרה כאן“ (צילום: חגית הורנשטיין)

מוזיקת המקרה

חשבתם שהעיר הולכת לישון ב־22:00? אז חשבו מחדש. כבר אחרי חצות, ונדמה שהעיר בהפסקה לא יצאה להפסקה. שוטר בניידת ברחוב הנמל מבקש סיוע, ואנחנו מזנקים למקום. אני כבר שמחתי על האקשן הצפוי, אבל הסתבר שזה מעין מפגן כוח בין שני עסקים סמוכים. האחד הביא להקה ונגנים, והשני הגביר את המוזיקה בחוץ לדציבלים בלתי אפשריים. למראה הניידות המוזיקה נחלשת והנגנים מתפזרים, אבל השוטרים לא מסתפקים בכך ומשוחחים עם הבעלים של שני העסקים. הם דורשים לסגור את המוזיקה באופן מוחלט, ונענים בהסכמה. עוד לא עזבנו את הרחוב ואנחנו נדרשים לחזור. המוזיקה מופסקת שוב, אבל זה ממש לא סוף הסיפור.

פישר, אולי נחזור לשאלה מה גרם לך לשנות קריירה?

"רבים שאלו אותי איך עשיתי את השינוי הזה. כשהייתי מורה עבדתי בכמה מקומות. אשתי לא ראתה אותי בבית. היום היא רואה אותי כי אני עושה משמרת של תשע שעות וחוזר הביתה. אנחנו עושים יומיים רצופים לילה, יומיים צהריים ויומיים בוקר. המשמרות רצות".

ולמה דווקא משטרה?

"האמת היא שתמיד רציתי את זה. אבא שלי היה במשמר האזרחי, ופעם מפקד במשמר אזרחי היה נחשב וואו. אבא שלי היה הולך בעכו עם הנשק ומקבל כבוד. תמיד רציתי גם, אבל הספורט משך אותי לכיוון אחר. הגעתי לשלב שבו הייתי חייב לעזוב הרבה מקומות עבודה ולהתמקד באחד".

מה מושך אותך – הסכנה, האדרנלין?

"אני לא יכול לומר שזה בגלל שרציתי לתרום למדינה וכאלה. אבל כן, יש משמרות שאתה בא עם אדרנלין גבוה, אתה באטרף וכולך אקשן, ויש ימים כמו היום, שבו נפלת על משמרת שקטה. אבל הכל יכול להשתנות בשנייה".

זה מה שאתה רוצה לעשות או שיש לה שאיפות להתקדם?

"אני משמש ראש משמרת רק שנה. יש שאיפות, בוודאי, אבל הגיל שלי לא ייתן לי לעבור למקומות שאני רוצה מאוד. בכל מקרה, כראש משמרת אני עושה הכל – גם חוקר, גם בלש, הכל. זה לא נטו עבודת סיור".

ומהו החלום?

"השאיפה שלי היא מודיעין, אני מת לעבור לאגף הזה, אבל אני אוהב מאוד את השטח. בואי נראה מה קורה בחופים".

במקומות שבהם היינו עברו על הכללים כשישבו בחוץ בצפיפות יותר מ־30 לקוחות. מי בודק שבעלי העסקים מקפידים על הכללים?

"בעלי העסקים הם מסכנים. אנחנו באמת מבינים ללבם ומבינים את המצוקה הכלכלית. אבל הממשלה קיבלה החלטות וקבעה מה מותר ומה אסור, ואנחנו אוכפים את זה. אין כאן טובים ורעים".

אבל יש היגיון ואין היגיון.

"אני לא נכנס לזה. אנחנו לא בתפקיד של לבקר אלא לאכוף, ועושים את זה עם הרבה מאוד רגישות, סבלנות ושיקול דעת. בסופו של דבר, צריך לזכור שיש את היום שאחרי. אלו הם הלקוחות שלנו גם מחר וגם אחרי שהקורונה תיעלם, ואנחנו צריכים לזכור את זה. אלה התושבים שלנו, ולהם אנחנו נותנים שירות גם היום וגם מחר. יש רגישות, יש הידברות. בסך הכל הם גם מבינים את התפקיד שלנו בסיטואציה שנוצרה כאן. בלי קשר לניידות הסיור שעכשיו עובדות תחתי, יש עוד מערך קורונה שמנותק בכוונה ולא מתעסק עם אירועי תגובה אלא אך ורק במאבק בקורונה. הם כל יום ברחובות, מהבוקר עד 1:00 בלילה – השעה שבה הפאבים והמועדונים נסגרים".
בקשר עולה השוטר מהאירוע ברחוב הנמל שמדווח: "הוא שוב מנגן עכשיו. הלכתי אליו עוד פעם, והוא אמר שהנה הוא סוגר".

פישר: "למה הוא מנגן?".

השוטר: "בחיי שאני הולך לתת לו דוח".

פישר: "בסדר גמור. הזהרנו כמה פעמים. תן לו דוח ותעביר גם לרישוי עסקים".

"את מבינה, השעה כבר הרבה אחרי חצות", הוא פונה אלי, "אחרי שבאנו בטוב, הסברנו, ביקשנו מבעל העסק לסגור את המוזיקה, היינו סבלניים ובחרנו בהידברות, בסוף הוא מצפצף עלינו. אבל אז הוא יצלם את הדוח, ישלח לכם העיתונאים ויגיד 'תראו, המשטרה מתעמרת בי'. אנחנו מבינים את המצב הקשה ומנסים לעזור. העסקים האלה היו סגורים במשך שלושה חודשים, ולא אוטומטית נותנים דוח. קודם מזהירים, ורק אם אין ברירה נותנים".

ישראל פישר. "יש לנו המון קריאות על חזירי בר" (צילום: חגית הורנשטיין)

נפילה מהמכנסיים

אחרי סיור נוכחות בחוף, עצירה קצרה באירוע מול קניון עזריאלי חיפה, קריאה לחילוץ של אשה ממעלית ברחוב בורלא שהופנתה לשירותי הכבאות וההצלה כי למשטרה אין דרך לעזור אלא אם מעורב שם משהו פלילי, ואירוע מב"ט (מוות בלתי טבעי) ברחוב ברכה חבס, אנחנו ממשיכים לנוה שאנן כי זו השעה שבה גנבי הרכב נכנסים לפעולה ברחובות השקטים.

"יש לנו המון קריאות על חזירי בר", מספר פישר, "אבל אין לי יותר מדי מה לעשות בעניין הזה חוץ מלצעוק כמו משוגעים ולעשות רעש. זה לא תמיד זה עוזר. עוד דבר שאנחנו מתמודדים איתו זה אנשים שמתקשרים למוקד 100 ומטרידים, נותנים מידע מופרך, מידע בדיוני. אנחנו פותחים הרבה אירועים שהם כלום".

עד איפה הדמיון עובד?

"למשל קיבלנו קריאה על שתי גופות בסניף בנק. נו, אין באמת אירוע כזה אבל אי אפשר להתעלם מהקריאה, אז סיור נשלח לשם. יש כאלה שמתקשרים מטלפון ציבורי ומשגעים את 100".

כמה קריאות היו עד עכשיו?

"19 אירועים עד חצות וחצי, אבל גם המחשב נפל ובינתיים נכנסו עוד כמה. נפלת על לילה חלש. יכול להיות שבדקה שבה תצאי מהניידת יתחיל כל האקשן. אם זה ימשיך ככה, אלך למטה ואעבוד קצת שם. יכול מאוד להיות שאיך שאכנס, פתאום יהיה מבול של קריאות".

ובאמת, כמעט נפרדנו, אבל אז החל ה-אירוע של הלילה. ברחוב יל"ג נעצר פישר ליד מכונית חונה שבה ישב צעיר לבדו. ושוב – אותה שגרה של בדיקת רישיונות והרצת השם במסוף. פישר מבקש ממנו לצאת ולפתוח את תא המטען. לחשוד שמתנועע בצורה לא טבעית מתחילים פתאום ליפול מהמכנסיים שקיקים של חומר החשוד כסם ונוחתים על המדרכה. למקום מוזעקת ניידת נוספת, נערך חיפוש ברכב ונמצא בו מאזני משקל. החשוד נאזק ומובל למעצר.

"קיבלת סיומת של אקשן", חייך פישר, "וגם נסגר פה סוג של מעגל. זוכרת את המקום בעיר התחתית שלא קיבל דוח, אלא רק השכן שלו? אז בינתיים גם הוא קיבל דוח. ולא רק זה, הבעלים של המכונית הוא לא הבחור שעצרנו עכשיו, אלא השף של אותה מסעדה".